יום חלום

לקח לי כמעט שבוע מהחוויה. אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא.

יצאתי מהבית כבר בארבע וחצי.
לפני כמעט שלוש שעות נסיעה + ספייר לפקקים של יום חמישי.

כבר ביציאה מ"קצה העולם" עוד בכביש הצר המתפתל בין הכפרים אני מזהה את הפקק בירידה לכיוון כרמיאל. בלי לחשוב אני מסתובב בצומת הראשונה ונוסע מהכיוון השני.
הנה התחלנו עוברת לי המחשבה, איזה נסיעה סיוט מצפה לי…

שעתיים וחצי אח"כ אני כבר חונה בבלומפילד. אין דברים כאלה! מעולם לא הייתה לי נסיעה כ"כ חלקה. ואני נשבע שלא נסעתי מהר. ידעתי שמצפה לי נסיעה ארוכה מלאה בפקקים לקחתי מספיק זמן ספייר אז נסעתי לי בנחת ובשלווה.

טוב, מה עכשיו?
המשחק בעוד שעתיים, אין פה עוד אף אחד…

כשהבנתי שאני הולך להקדים, דאגתי להודיע למהפכן מהדרך שיפגוש אותי מוקדם יותר (הכרטיסים אצלו), הוא יגיע בסביבות שבע וחצי (עוד 45 דקות).
המשחק בתשע (עוד שעתיים ורבע).

קבענו להפגש בנורמה גין, 5 דקות הליכה מבלומפילד.
ביצאה מהחניון ילד קטן שוכב ליד עגלת סופר ריקה שעוד מעט תתמלא בטרופיות וביגלה, "מתי המשחק" הוא שואל, תשע אני עונה ואני שומע את אנחת הייאוש שלו מלווה אותי עד היציאה מהחניון.

אחרי שבע דקות אני יושב על הבר.
מצד אחד, לבד. מצד שני סביבי עוד כמה בודדים בחולצות אדומות, אז כמה לבד אני כבר יכול להיות?

תפריט אוכל, תפריט בירה ותפריט וויסקי – מה צריך יותר?
די ריק עדיין ולברמן יש המון זמן לייעץ לי…

מתפריט האוכל נבחרו נקניקיות הבית. היה טוב מאוד.
מתפריט הבירה שניידר אורגינל – בירת חיטה כהה שלא הכרתי, מזכירה קצת את הפאולנר אבל לא ממש וטובה הרבה יותר.
מתפריט הוויסקי בחרתי לבד גלנפרקלאס 105. על הגלנפרקלאס שמעתי בהתלהבות אצל Islay. בתפריט יש שלושה, 10, 17 ו-105. התמחור המוזר (10 ו-105 עולים אותו דבר- 65 שקל וה 17 עולה 105 שקל) דחף אותי לזה שלקחתי. Glenfarclas 105

גלנפרקלאס 105, וויסקי מספייסיד, חוזק חבית 60%.
למרות אחוז האלכוהול מרגישים את ספייסיד בוויסקי, המון פירות וטעמים מגוונים. אבל הם מייד טובעים במליחות ים ודברים נוספים שעוטפים אותם.
במילה אחת – doubleWood למתקדמים. טעים מאוד ופירותי מאוד אבל עם ערך מוסף. עם משהו אחר, משהו מיוחד ומצויין שמתלווה אליו.
בכמה מילים – פשוט מעולה. כמה טעים ככה חזק ועדיין ניתן לשתייה בקלות מדהימה.

ואז הגיעו המהפכן וזוגתו – עוד בירה אחת ושני צייסרים ומצב הרוח מתרומם. הליכה מעופפת במקצת חזרה לבלומפילד.

וזה נגמר 5 – 1 אחרי הצגת כדורגל נהדרת.

יום חלום.

כמה טוב לחזור הביתה

שנים שלא כתבתי, או לפחות זו ההרגשה.
במקום להסביר להתנצל לפרט ולנסח אני פשוט אתקדם…

פאב הבית שלי שאני נוהג לקטר עליו מדי פעם החליט להפתיע ולשדרג את תצוגת הוויסקי שלו.
לאט לאט המדפים התמלאו ונכון להיום יש לו 161 בקבוקים שונים ומשונים.

בזמנו לפני שנטשנו אותו, התחלנו אוקונור ואני בסשן של ניסיונות וטעימות וויסקי.
ניצלנו את ההזדמנות וחזרנו הביתה. לבית המוכר והמשודרג.

אז נכון, זה לא זול ומנת וויסקי ממוצעת של משהו לא מוכר מסתובבת באזור ה 70 שקל מה שמקפיץ את העלות של ערב בילוי. (בירה + 2 מנות וויסקי שונות).

בכל אופן, חזרנו לפני כמה שבועות ומאז דגמנו כמה דברים שכמובן כהרגלי לא זוכר פרטים מדויקים עליהם, מה גם שעבר זמן.

Famous Grouse Vintage

סוג של בלנד, לא יודע מה בדיוק ההבדל בין גרסת הוינטאג' לגרסא הרגילה. בוויסקי מגזין נימצאים שני וינטאגים אחד מ 1987 והשני מ 1989. לא יודע מה היה ההוא שטעמנו, אבל מצאתי תמונה של בקבוק 1992 שנראה דומה לזה שטעמנו.
היה סבבה. הדבר היחיד שאני זוכר ממנו זה שהסיכום היה חיובי.

Yamazaki 12yo

מהשם אפשר מיד להבין שמוצאו מיפן. אני לא סגור בדיוק על איזה שתינו האם זה היה 10 שנים או 12 אבל לפי התמונות זה ככל הנראה היה ה 12. 43%.
אם אני זוכר נכון הריח היה חזק במיוחד. הטעם היה מחוספס מאוד אבל בכלל לא באופן שלילי מעין הרגשה שזה מתאים, שזו הצורה המתאימה לטעם. גם ממנו הרושם היה חיובי ואפילו יותר.
וויסקי יפני ראשון שלי ובתוך שכזה עשה רושם טוב מאוד.

Glengoyne 10yo

הדבר הטוב ביותר ששתינו במהלך הטעימות האחרונות. חלק במידה, מגוון במידה, די פירותי אבל לא מדי. וזו בדיוק ההרגשה שהייתה לי ממנו, שהוא מדויק מאוד, הכול בדיוק בכמות ובעוצמה שזה אמור להיות. בהחלט משהו ששווה לחזור אליו שוב.

Tobermory 10yo

וויסקי מהאי מול. מסתבר שהמזקקה מוציאה שני מותגים, הכבולי נקרא Ledaig והמותג הלא כבולי נקרא Tobermory.
בסדר. לא יותר ולא פחות. שתינו אותו אחרי Glengoyne אז יכול להיות שההשוואה עושה לו עוול, אבל לא התרשמנו ממנו כלל.

Glen Foyle 10yo

חלש. מאוד מחוספס ולא ברור, סיומת ארוכה שהתיאור הכי טוב שמצאתי לה זה שחור (כן הצבע) לא יודע למה אבל זו האסוציאציה שעלתה לי שכמעין כדור מלוח ולא ברור התיישב לי על קצה הגרון אחרי שהוויסקי עבר בו.

את זה שתינו אתמול, ואם האחרים היו לפי המלצה של הבעלבית את זה בחרנו סתם מהדיספליי.
כל בוקר אחרי טעימה אני ניגש לאינטרנט ומחפש מה שתיתי. מנסה להשוואת טעמים (בדרך כלל ללא קשר למה שאני דמיינתי שאני מרגיש).
בקיצור, אין. לא מצאתי מידע באתרים שבד"כ מלאים במידע על וויסקי. אין דבר כזה גלן פוייל, לא קיים.
בירור מעמיק יותר גילה לי שזו מזקקה שנסגרה כבר ב 1923. ותאגיד שקנה את זכויות השם מוכר היום וויסקי תחת השם שלה כשבעצם לא ידוע מה באמת יש בתוך הבקבוק.
באסה.
ובתמונה ככל הנראה הבקבוק המקורי זה כמובן לא דומה לזה ששתינו.

ימים אפורים

אתמול אני מוצא את עצמי באחת עשרה בלילה בוהה בטלויזיה.
אני כבר לא עוקב אחרי הדיווחים שנשמעים לי כאילו זה בדיוק אותו דיווח שמועבר כבר עשרה ימים.
אין לי חשק לקום וללכת לארון לחפש לי סרט. אין לי חשק לראות סרט.
לא בא לשחק משהו במחשב, לא לקרוא ספר.
והכי גרוע – לא בא לי ללכת לישון, כי אז יגיע מחר.

בעבודה הקודמת שלי בתקופות עומס הייתה לי את התופעה הזו של חוסר רצון ללכת לישון.
אז זה נבע (או ככה לפחות פירשתי את זה) מתוך רצון לעשות משהו נוסף במהלך היממה שלא לסמן לעצמי יום של "קמתי – עבדתי – הלכתי לישון" אז נשארתי ער עד לשעות הקטנות רק כדי להרגיע את עצמי שעשיתי משהו נוסף.
אבל עכשיו, שימים כאלו כבר לא קורים יותר, אז למה? מאיפה נפל עליי פתאום הדיכאון הזה?

כבר כמה ימים שאני מסתובב בהרגשה מחורבנת. אני עייף כל הזמן אין לי כח לכלום.
ויותר גרוע שאין לי חשק לכלום.

אז ישבתי לי אתמול בלילה, לבד, בלי חשק לעשות שום דבר.
בסוף ראיתי את הפרק הראשון של העונה השנייה של צ'אק – סדרה שלא דורשת ממני שום דבר. ניתן לצפות בה בלי שתתעורר ולו מחשבה בודדת.

בסוף נשברתי והלכתי לישון.

והבוקר קטיושות בצפון.

זכרונות מלחמה

מאז שכתבתי את הפוסט של שבעת העובדות ובמיוחד את הסעיף השני אני חושב על התקופה ההיא. המלחמה שהחלה שבוע שעבר רק מחמירה את העניין.

אני מסתכל על התמונות משדרות ומשאר ישובי הדרום המופצץ. אני קורא מאמרים על הילדים שם, שסובלים מחרדות, מהפרעות בדיבור ובהתפתחות ומעוד כל מני דברים שילוו אותם לאורך כל חייהם.

וככל שאני מנסה להזכר בשנים של ילדות בצל קטיושות וחדירות מחבלים, אני פשוט לא מצליח למצוא חרדה והיסטריה. אני זוכר פחד. אני זוכר דאגה. אני לא זוכר איבוד עשתונות. אני לא זוכר צרחות ובכי.

אז נכון, זה לא נמשך כ"כ הרבה שנים. אבל אני זוכר את זה כמצב נתון, ככה זה. אלו החיים וצריך להתמודד ולהתגבר.
וזה מה שעשינו.

כשאני מסתכל אחורה, אני זוכר ילדות מאושרת.
האם זה ייתכן דבר שכזה? או שבעצם אני פשוט מדחיק את כל מה שהיה אז ושם? או שהיום במבט לאחור הכל נראה וורוד ויפה יותר ממה שהיה באמת? האם זה בכלל אפשרי ילדות מאושרת במקלט?
ואולי זה היה היתרון שלנו. זה מה שהכרנו. לא היו לנו חיים אחרים לפני כן. זה לא היה משהו שפתאום נפל עלינו כמו בשדרות, זה משהו שתמיד היה לנו בתודעה, גם בתקופות שקטות ידענו תמיד שהשקט הוא זמני.

(בתמונה משגר קטיושות)

ואולי ההבדל שאנחנו כילדים היינו בטוחים שיש מי ששומר עלינו.
ידענו שיש חיילים 24 שעות ביממה בשער המושב ודקות אחדות לאחר תחילת אירוע (קרקעי) יגיע גם הנגמ"ש עם חיילי החי"ר.
גרנו שני קילומטר מהגבול הפרוץ להפליא (באותם ימים) וזה לא הטריד אותנו.

אין לי מסקנות ולא תובנות בנושא.
סתם משהו שטורד את מנוחתי, האם זו הייתה תקופה אחרת? האם היינו אנשים אחרים? או שאולי אני פשוט לא זוכר, וגם אני הייתי כזה, כמו הילדים בתמונות משדרות?

בעצם יש לי מסקנה אחת – לרוץ ולברר עם אמא אם אני זוכר נכון.

ואם כבר מלחמה, אז עוד משהו.

אתמול בשמונה ראיתי חדשות, אחרי שלושים שניות היה לי ברור שקרא משהו נורא אבל לא אמרו לי מה. עד שהלכתי לישון באחת עשרה לא ידעתי עדיין מה קורה, אם היה לי ילד בעזה הייתי משתגע.
ברור לי מאיפה זה מגיע, הרצון שלא לדווח על נפגעים עד שאפשר להצמיד את המשפט האלמותי "הודעות נמסרו למשפחות" שבא להרגיע, אם לא הגענו אליכם אז יקירכם בסדר.
ברור לי שההורים באים לפני הרצון שלי לדעת.
אבל היום כאשר כולם כבר יודעים לזהות את הניואנסים הקטנים שמגלים לנו שיש הרוגים גם בלי שיגידו לנו את זה במפורש זה מאבד מהאפקט ואולי עושה את זה גרוע יותר עבורם כי בפועל בעצם אומרים – "יש הרוגים – הודעות עדיין לא נמסרו למשפחות."

גם במקרה הזה אין לי תובנות איך לעשות את זה אחרת חוץ מאשר להוריד את הרמזים והטיפים הקטנים שכולנו כבר מכירים.
אז אם אסור לך לספר לי מה היו תוצאות הקרב, אז הכי טוב, אל תספר לי בכלל שהוא התרחש. ספר לי מחר בבוקר, לא יקרה כלום.
אז בבקשה בלי "קרבות קשים" בלי "ידענו שגם נספוג" בלי מבטים מפוחדים ולחוצים ובלי רוני דניאל בטלפון "מצטער אני לא יכול לעדכן עדיין"…

סילבסטר או למה לאכול מצות שנאפו בדם יהודי?

אז אתמול נגמרה שנה. חרגתי ממנהגי ונפגשתי עם כמה חברים (אנחנו רק מחפשים תירוץ להפגש) ישבנו כרגיל על גולדסטאר ובושמילס והרמנו כוסית לכבוד השנה החדשה.
לא משהו מיוחד, לא משהו לספר עליו.
סיימנו בשעה סבירה ובבוקר התייצבתי לעבודה בזמן.

וזהו, עבר. עוד לילה.
ככה לפחות חשבתי לתומי.

לא חלף זמן רב עד שהגיע אלי הנודניק התורן.
איך אתה חוגג את חגו של האפיפיור של היטלר? סילבסטר היה מאוד אנטישמי? הוא היה מורח ילדים יהודים על מצה לארוחת בוקר. ועוד כאלו…

מה הקשר לסילבסטר? ניסיתי לשאול בשקט. הרי ראיתי את כל סדרת רוקי ורמבו.
חוגגים את השנה החדשה.
זה חג נוצרי הודיע לי הטרחן, והם חוגגים סילבסטר!
והוא היה ממש נוראי… הוא האכיל יהודים בכח בחזירים שפוטמו בשרימפסים.

מצטער, אמרתי. אני לא חגגתי סילבסטר.
אני חי לפי הלוח הלועזי, קובע פגישות ב 15 בנובמבר, סופ"ש ב 20 למרץ, משחק כדורגל ב 28 לאוגוסט. וכשמתחלפת שנה בלוח הזה, באופן מעשי זה חשוב לי יותר משנה עברית חדשה.
אין לי ספק שלא יקרה מצב שהבנק יחזיר לי צק כי בטעות כתבתי שנת תשל"ג.

הטרחן לא השתכנע והמשיך לטרוח.
זה חג נוצרי והנוצרים חוגגים סילבסטר והוא היה אדם רע מאוד…
הוא היה גונב קניידלך מתינוקות של בית רבן.

לא נכון. אמרתי. יצא לי להסתובב בעולם פעם או פעמיים. ומעולם לא פגשתי חגיגות סילבסטר פגשתי רק חגיגות New year's eve
וגם אם כן. אז שיחגגו הנוצרים מה שבא להם – אני חוגג שנה חדשה, ואם במקרה זה נופל על אותו תאריך – יופי להם.

לא נכון. הוא אמר. החג הוא הסלבסטר. והוא היה ממש רע. כמעט כמו גרגמל, הוא דרך על יהודים ולא עזר לזקנות לחצות את הכביש.

לא ידעתי שאתה חוגג את עיד-אל-אדחה, ניסיתי כיוון אחר.
זה בדיוק באותו זמן שאתה חוגג את חנוכה, אז אפשר להגיד שבפועל אתה חוגג חג מוסלמי?
והרי אדחה היה אנטישמי ידוע…

כל השיחה הזו לא השפיעה על הטרחן וגם כשהתרחקי מהמקום מובס ומוטש הוא המשיך לגלגל אחרי את החג הנוצרי… סילבסטר… אפיפיור… אנטישמי… מהגרועים ביותר…

הרגשתי ממש שהשחתתי את מילותי לריק (איזה יופי של פתגם) באותה מידה יכולתי לדבר עם הקיר – ובעצם אולי זה מה שעשיתי…

ואז מצאתי את זה

השביעייה הסודית

הערה: התחלתי לכתוב את הפוסט הזה ביום ראשון – היום כבר יום רביעי.
מסתבר שזה לא פשוט כמו שחשבתי, היה לי די קשה למצוא ולבחור עובדות.
וגם מה שבחרתי לכתוב, אני לא ממש בטוח עד כמה זה מתאים – אבל זה מה שיש.

אז הנה, אחרי שפעם קיטרתי שאין פה תנועה, אין פה קוראים ואני לא חלק מעולם הבלוגים, אז הנה נפל דבר.
גיא תייג אותי לפרוייקט השביעיות, ואלו החוקים (שהועתקו מגיא שהעתיק מוואנדר)
1. אני נדרש לשים לינק לבלוג של מי שתייג אותי ולפרט את החוקים.
2. אני מצווה לשתף את הקוראים ב- 7 עובדות על עצמי.
3. אני מתבקש לתייג 7 בלוגרים אחרים ולצרף לינק לבלוגים שלהם.
4. ולבסוף, אני מתכבד להודיע לבלוגרים האלה על התיוג, ע”י השארת תגובה בבלוג שלהם.

ובכן…
1. אף אחד מהאנשים שמכירים אותי בעולם האמיתי לא יודע על הבלוג הזה. לגמרי, באופן מוחלט, אף אחד.
לא אשתי, לא בני משפחה, לא חברים, לא ידידים ולא ההומלסית שישנה על הספסל מתחת למקום העבודה שלי.
ואלו שמכירים אותי מפה מכירים אותי כסורטר/היילנדר ולא יותר מזה.
יש שני אנשים בלבד בכל העולם שמחזיקים בידע שמקשר בין שני העולמות.
ושניהם התחילו בבלוג והתפשטו ממנו לעולם האמיתי.
אחד יותר, שני פחות. וזהו.
אף אחד עוד לא עשה את הדרך ההפוכה מהעולם האמיתי לקריאה בבלוג הזה. אלה אם יש כאלו שגילו את קיומו בעצמם ואני לא יודע, כי אני לא סיפרתי עליו לאף אחד.
ולמה? זו שאלה טובה שאני לא בטוח שאני יכול לענות עליה.
התשובה הכי טובה שאני יכול לחשוב עליה, היא שמי שזה לא יהיה שאני אספר לו על הבלוג ישאל, למה? ועל זה כבר ממש אין לי שום תשובה.

2. עובדה ברוח התקופה – גדלתי במקלט.
גרתי באצבע הגליל ואת השנים שלפני של"ג (שהיום מוכרת יותר בשם מלחמת לבנון הראשונה) ביליתי במקלט. שלא כמו היום לא היו ממ"דים בבתים.
היה מקלטים משותפים במושב. אחד כל כמה בתים ושם ישנו כמעט מדי לילה.
בלילות שבהם נשארנו בבית ישנו במסדרון שהטענה אמרה שהוא הכי מוגן.
בזמן נפילות התכנסנו במקלחת שהיא עוד יותר מוגנת אבל אי אפשר לישון בה.
בתור ילדים למדנו לספור את ההפוגות ולדעת מתי לרוץ למקלט ומתי לא.
אספנו רסיסים וחלקי קטיושות, רכז הביטחון לימד אותנו לירות בעוזי וכשנשארנו לבד בבית, למדנו בעצמנו איך להשתמש באם-16 ובקלאצ'ים שהיו בבתים איך לפרק ולהרכיב ולטעון ולדרוך.
וידענו בדיוק באיזו עמדה שוכב אבא של מי ואיפה ומתי עובר הפטרול.
(בימים ההם היו גם חדירות מחבלים ולא רק קטיושות)
אני זוכר את ערב המלחמה כשהבריחו באישון לילה את כל הילדים למרכז הארץ. ואת ההרגשה המוזרה שלראות אנשים עומדים בתחנת אוטובוס חשופה, או הולכים ברחוב ולא רצים לצמצם טווח למחסה…
ולמרבה ההפתעה – יצאנו בסדר. איש לא היה נפגע חרדה כי פשוט לא היה דבר כזה אז. וידענו לחזק אחד את השני, ולעשות תורנות על המיטה השווה במקלט (הקומה השלישית) וגדלנו ובגרנו ויצאנו בסדר.
- רק הכלבה שלי נשארה עם סיוטים מהתקופה ההיא. ובמשך שנים אח"כ כל בום או רעש או אפילו בלון שלח אותה מייד מפוחדת אל מתחת למיטה.

3. מתוך שם הפוסט, ועם קשר עקיף לעובדה הקודמת, כשגדלנו קצת ונגמרה המלחמה אז הפכנו את המקלטים למועדונים. אחד לכל שכבת גיל.
בשלנו נהגנו לערוך מסיבות ואחריהן היינו משחקים שבע דקות בגן עדן.
סה"כ היינו שלושה בנים וארבעה בנות בשכבת הגיל אז אחת הבנות הייתה נשארת ספייר ואחראית על האור.
מתחלקים לזוגות, מכבים את האור (וחושך במקלט סגור זה חושך מוחלט), מזרונים יש עוד מהמלחמה ואחרי שבע דקות מזהירים ומדליקים חזרה את האור
מתחלפים וחוזר חלילה…

היינו עושים את זה די הרבה בהתלהבות רבה של כל המשתתפים.
הכי רחוק שהגענו היה להתנשק.
(לא יודע למה נזכרתי בזה)

4. אני שונא את העבודה שלי – אבל אני ממש מצויין בה.
ואת זה לא אני אמרתי אלה כל האנשים שמקיפים אותי.
שנאתי את הלימודים באוניברסיטה – אבל סיימתי לא רע.
אז אולי אני פשוט צריך לעשות שינוי כל שהוא, הבעייה שאני אוהב את מה שמסביב.
אהבתי להיות סטודנט ואת החיים הסטודנטיאלים בבאר שבע, למרות ששנאתי את הלימודים עצמם.
אני שונא את העבודה עצמה אבל אוהב את העובדה שאני מול מחשב כל הזמן (ויכול לדוגמא לכתוב כרגע את הפוסט הזה). אוהב את העובדה שאני מרוויח הרבה מעל הממוצע בשוק ועדיין בשעות סבירות.
הבעייה היותר גדולה שאני לא יודע מה אני כן אוהב לעשות/ללמוד.
אני עצלן לא קטן וחסר משמעת אישית לחלוטין – אם זה היה תלוי בי הייתי על הספה מול הטלויזיה עם כוס קפה.
אז כנראה שנגזר עלי לעשות דברים שאני לא אוהב כדי שאוכל לחזור כל ערב לדברים שאני כן אוהב וכן חשובים לי בשעה סבירה ועם משכורת סבירה.

5. את החברה הרצינית הראשונה שלי פגשתי בצבא, במשך כשנה ומשהו נפגשנו במקרה הטוב פעם בשבועיים.
נסענו יחד לטיול של אחרי הצבא ובמשך כחצי שנה היא הייתה במרחק נגיעה ממני.
גרנו יחד באוניברסיטה כשלמדנו שנינו באותה פקולטה.
התחתנו לפני 11 שנים.
והיום אני לא יכול לדמיין את חיי בלעדיה, אשת החייל שלי.
אני מתגעגע כשאני רחוק, כואב כשהיא כואבת, עצוב כשהיא בוכה.

בהתחלה עוד היו מדי פעם הירהורי חרטה על מה שאני מפסיד.
באמת, הרי מי נשאר לנצח עם החברה הראשונה שלו?
מי? אני!

6. השתחררתי מהצבא כמ"פ. לא התכוונתי להיות כזה ולא התכוננתי לזה.
זה קרה די בטעות ונהייתי מ"פ עוד לפני שנכנסתי לקבע.
הייתי מ"פ גרוע. היום, בדיעבד, אני יודע את זה.
לקח לי זמן, הרבה אחרי השיחרור הפנמתי את העניין הזה – הייתי מפקד גרוע.
היה לי קשה לקבל את זה, אני לא רגיל להיות גרוע, כשהייתי צעיר נהגתי להצטיין כמעט בכל דבר שעשיתי. גם בכל השירות הצבאי עד לאותו רגע.
בתור חייל כבר קיבלתי סמכויות של סמל. הייתי המ"מ המועדף בפלוגה.
אבל כשנשארתי לבד, בלי מישהו מעלי (שירתתי ביחידה שעובדת ברמת פלוגות, כך שלא ממש היה מג"ד בסביבה) לא הצטיינתי יותר.
היום אני חושב שבראייה לאחור, למדתי מהחוויה הפחות מוצלחת יותר מאשר מאירועים וחוויות מצלחות יותר.

7. אני לוקה באובססיה קלה.
אני מוריד סדרות וסרטים בכמויות שלא היו מביישות את בלוקבאסטר.
הבעייה היחידה שלא ראיתי סרט כבר המון המון זמן. וגם סדרות עוברות אצלנו לאט.
לראות את הדברים שכבר מחכים על דיסקים בארון ייקח כמה שנים, וכשאני מוריד בקצב מהיר מזה שאני רואה אין לי שום סיכוי (אפילו לא תיאורטי) להספיק לראות ולו חצי מהדברים שאני מוריד.
ובכל זאת מדי יום הכמויות גדלות…

בגלל שלקח לי כ"כ הרבה זמן ונראה לי שהמשחק הזה כבר נגמר ואני בערך האחרון בכל העולם שעוד מדשדש בעניין הזה.
בגלל שאני מכיר וקורא סה"כ עוד מספר מאוד קטן של בלוגים ומתוכם כותב בעוד שניים בלבד והם כבר מילאו את חובתם למשחק.
בקיצור החלטתי שאין לי למי להעביר את המקל והוא ילך איתי לקבר…

מידע פנימי

השבוע פרצו לבית ההורים שלי.
בין הדברים שנגנבו היה אקדח, מה שגרם לשירות VIP ממשטרת ישראל.
שוטר הגיע מיידית למקום כדי לקחת את התלונה ולמחרת הגיע זיהוי פלילי לחפש טביעות אצבעות.

בעוד איש המז"פ מפזר אבקה בכל מקום אפשרי בבית (הוא לא מצא כלום – הגנבים עבדו עם כפפות) מצלצל הפלאפון שלו – אישתו על הקו.
היא מדווחת לו שפרצו לה לאוטו.

"דברי עם אבא שלי שיבוא לתקן את האוטו" הוא מנחה אותה.
"לא, לא צריך להתקשר למשטרה, בשביל מה?" אומר השוטר לאישתו.
ואם הוא אומר – הוא בטח יודע.

weeds – season 4.

נראה לי שהצלחה של סידרה יכולה להוות בעייה עבור היוצרים שלה.
למה סידרה מצליחה? כנראה שהיא הצליחה להביא משהו אחר, משהו מיוחד, משהו שתופס את הקהל.
אז מה הבעייה? איך שומרים על אותו משהו? איך לא משעממים את הצופה?
ככל שחולפות השנים והעונות מתקדמות היוצרים צריכים להעיז יותר.
מה שעבד בעונה הראשונה והשנייה לא מספיק טוב לשלישית ומה שתפס בשלישית וודאי שלא טוב מספיק לרביעית. חייבים לחדש, להפתיע, לשנות או לחילופין להקצין, ללכת רחוק יותר.

אם בתחילת הסדרה הייתה אמא שרק רצתה לפרנס את משפחתה ע"י סחר מקומי בחשיש, אמא עם גבולות ברורים, עם הבחנה בין טוב, נסבל ומקובל לבין מה שנמצא מעבר לקו האדום. אמא שקונה חשיש מאיזו "מאמא" סבתא חביבה שסוחרת תוך כדי גידול הבת והנכדה. מאמא שגם כשהיא מאיימת זה נראה חביב ולא מסוכן. אח"כ פגשנו במקומה את "יו-טרן" מעין פרודיה לגנגסטר בעצמו.

זו הייתה ההתחלה של סידרה שניסתה להראות משהו לא שיגרתי. מעין קומדיה משפחתית חביבה ושמעשעת, אם מוסיפים את העובדה של פרקים של 25 דקות בלבד וקיבלנו סידרה שאני וזוגתי נהנו לצפות בה.

אבל אז חלפו השנים והעונות התקדמו והיוצרים היו חייבים להקצין, לדאוג שלא נשתעמם.
כך האמא התקדמה לסחר בכמויות גדולות ומשם להברחות של סמים (גם כבדים) נשק ונשים.
אותו גנגסטר חביב התחלף במקסיקני שלא בוחל ברצח ועינויים.
בשביל שגם הצופה הפשוט יבין שאנחנו לא מתעסקים בשטויות וזו סידרה שהולכת עד הקצה הופיעו בעונה השלישית סצנות סקס שהתקדמו ברביעית לסצנות בוטות יותר הכוללות אפילו (ישמרנו האל) חזה חשוף.

המשפחה החביבה שלנו, זו שמסתירה סוד הפכה למקרה סעד בהקף מלא תוך שהם נמלטים מביתם מאימת המשטרה הרודפת אחרי האם.

על הדרך ראינו גם ילד שמאונן מול תמונות עירום של אימו, המתת חסד של הסבתא, נער שמנהל רומן עם אמא אחרת מהשכונה ומשכנע אותה לעזור לו לגדל, גבר שדואג לגרש מקסיקנית לא חוקית שמסרבת לשכב איתו, ואני כבר לא זוכר מה עוד היו עוד כל מיני שכאלו

אז למה בעצם לראות סדרה שאיבדה את החן שלה? אז המשהו הרענן והחדשני שהיה לה בהתחלה?
כי לפעמים מופיעות סצנות כמו זו שהייתה בפרק הסיום שאחריה אישתי הביטה בי כעל משוגע
וניסתה להבין מה כ"כ מצחיק אותי.

וזה מה שהצחיק ואפילו הצליח להפתיע אותי

ברקע שומעים את דאג מקריא מכתב ורואים אותו עולה על כסא עם חבל ביד הוא קושר את החבל לקורה בתקרה וכורך סביב ראשו
והטקסט הוא זה

"Dear dana…
I can't believe how different
Ren-mar is than Agrestic,
how fast things move down by the ocean.
I saw a surfer once when I was a kid,but now they're everywhere.
Beach went and got itself in a big damn hurry.
Found myself a crappy studio
apartment off the boardwalk.
It's nothing fancy,
but it does the job.
I have trouble sleeping.
The bed's too short.
I have bad dreams like I'm falling
or I live in africa with the monkeys.
I wake up scared.
sotimes it akes me while
to remember where I am.
Since losing you, I've lost
all sense of joy and pleasure."
Only one thing left to do."
Oh, yeah. Yeah, yeah, yeah. Oh, god.
Legendary!
So fuck you and your lawyers.
Come get me if you want.
I don't give a shit, because I'm broke.
And when you got nothing,
you got nothing to lose."
Take care. Doug."

ולמי שלא הבין/זיהה/זוכר את המקור לטקסט הזה אז הנה המונולוג של ברוקס מ"חומות של תקווה" אחרי השיחרור שלו מהכלא ושניות לפני ההתאבדות שלו.
(אפשר להתעלם מהקטעים שמחקתי משני המונולוגים כדי להבליט את הדמיון)
וכמובן שאפשר ורצוי להתעלם מהעובדה שדאג כורך את טבעת החנק סביב ראשו כדי להגיע לשיא חדש באוננות ולא כדי להתאבד.

Dear fellas,
I can't believe how fast things move on the outside.
I saw an automobile once when I was a kid but now they're everywhere.
The world went and got itself in a big damn hurry.
The parole board got me into this halfway house called "The Brewer". And a job bagging groceries at the Foodway. It's hard work and I try to keep up but my hands hurt most of the time. I don't think the store manager likes me very much. Sometimes after work I go to the park and feed the birds. I keep thinking Jake might just show up and say hello. But he never does. I hope wherever he is he's okay and makin' new friends.

I have trouble sleepin' at night. I have bad dreams like I'm falling.
I wake up scared. Sometimes it takes me a while to remember where I am.
Maybe I should get me a gun, an, an rob the Foodway so they'd send me home. I could shoot the manager while I was at it, sort of like a bonus. I guess I'm too old for that sort of nonsense anymore. I don't like it here. I'm tired of being afraid all the time. I've decided not to stay. I doubt they'll kick up any fuss. Not for an old crook like me.

לסיכום עונה די בינונית שנסתה לשמור אותי כצופה ע"י הליכה לקיצוניות ופרט למקרים בודדים בהם הבליחה פתאום אותה רעננות שאיפיינה את הסדרה בעונות הראשונות הייתה די מעייפת לצפייה.

עונה חמישית בקרוב – לא בטוח שאני אהייה שם.

מצא את ההבדלים

אבו מאזן : "השמחה תהיה מושלמת רק כשכל 11 אלף הפלסטינים הכלואים בישראל ישוחררו"

ורק לפני שלושה ימים שמענו את שרת החוץ (זו שרוצה להיות ראש ממשלה) אומרת
"לא תמיד אפשרי להחזיר את כולם הביתה"

בחיי, אפשר להשתגע.
אז יכול להיות שהיא צודקת אבל המנהיגים אמורים להתוות את הקו, את האידיאל את הרצון הקולקטיבי.
ובעוד אבו מאזן מעודד את עמו שהכיוון והמטרה שלו היא שיחרור מוחלט, גם אם הוא יודע שזו מטרה בעייתית וקשה להשגה הוא מסמן כיוון ברור לאן הוא רוצה להגיע.

ומולו המנהיגים שלנו מנסים לתרץ ולהסביר למה אי אפשר יהיה להשיג את המטרה שדעת הקהל רוצה.

לפני איזה מיליון שנה עמד נשיא אמריקאי אחד והבטיח לעמו שתוך 10 שנים יגיעו לירח.
באותו זמן כשהוא הבטיח את ההבטחה הזו בסוכנות החלל האמריקאית עצמה זה נראה כמו מדע בדיוני.
זה היה רחוק, בלתי אפשרי ומסובך. וכל זה לא עניין אותו – הוא, המנהיג, מסמן את הכיוון את המטרה
וכשיש רצון מתגלה היכולת.

ולכן היום, נראה לי שישוחררו עוד אלפים רבים מבין אותם 11 אלף לפני שישוחרר גלעד שליט אחד…
כי בעוד לצד השני יש רצון – לנו יש פלאפל…

גילוי נאות – אותו נשיא היה קנדי, והסיפור הזה לקוח מאחד הפרקים של סדרת הטלויזיה "הבית הלבן" כך שאני מאוד מקווה שהוא נכון וגם אם לא אני לא אתן לעובדות לבלבל אותי או את הפואנטה שלי.

פירסומת באינטרנט – איך לא לעשות

פירסומות באינטרנט זה אחד מהדברים שיותר מעצבנים, אבל בהחלט משהו שניתן ללמוד לחיות איתו.
בפיירפוקס יש המון אופציות ותוספים שמעלים חלק גדול מהם, על אלו שנשארים העין כבר חולפת כאילו הם לא שם ואם תשאלו אותי אח"כ איזה פירסומת נדחפה לי לדף שקראתי סביר להניח שלא אוכל לענות.

יש מקרים שזה דווקא מתקבל בהבנה ובהסכמה.
כשאני מחפש משהו ומקבל בנוסף לתוצאות גם פירסומים שקשורים לנושא אותו חיפשתי זה בסדר. לדוגמא, כשאני מחפש מלון לגיטימי מבחינתי לקבל "קישורים ממומנים" לחברות תיירות שיכולות למכור לי לילה באותו מלון – גם אם בעצם רציתי את הטלפון או השם של השף שלהם, זה מסוג הדברים שאני אקבל בהבנה.

אחרי הכל להגיע למישהו בדיוק כשהוא מעוניין בדיוק בנקודת הזמן הנכונה בדיוק כשהוא קהל היעד אז זה לא מעצבן, זה לא קופץ בעין, זה לא מפריע.
הבעייה היא איך מגיעים לאותו אדם באותו זמן ולא למאה אלף אחרים שזה לא מעניין אותם או אפילו אותו אדם למחרת כשהנושא כבר לא מעניין אותו.

פעם עבדתי בחברת סטארטאפ קיקיונית שניסתה לפתח מוצר שמתבסס על מיקום גיאוגרפי של הסלולרי של הלקוחות. לדוגמא – אדם יגדיר שבשעות הצהרים הוא רוצה לקבל מבצעים ממסעדות ואז יקבל הודעה לסלולרי שלו שבמסעדה שבדיוק הרגע חלף על פינה יש 10% על עסקיות.
פירסומת שמגיעה לאדם שהגדיר מראש שזה מעניין אותו בשעה שהוא הודיע שזה מעניין אותו ואפילו בסביבתו המיידית (כי הנושא הנכון בשעה הנכונה שנמצא מאות ק"מ ממנו מאבד את הרלוונטיות)
הסטארטאפ (שאפילו הגיע לפיילוט באורנג) לא קיים יותר אבל זו בהחלט דוגמא נהדרת לאיך מפרסמים נכון.

והנה דוגמא נהדרת לאיך עושים את זה לא נכון.
אתמול הפנתי לראיון ב nrg עם דני בונדר.
למי שלא מכיר אז בכמה מילים דני הוא מגן ימני בהפועל ת"א בחור בין 21 שלא שיחק כדורגל כבר קרוב לשנתיים. במשך הזמן הזה הוא נלחם בפציעות.
שבר את הלסת אכל חודשים מקש, חזר לשחק ובמשחק הראשון אחרי שובו ריסק את הברך. חודשים של שיקום חזר לשחק ואחרי שני משחקים הוא שוב מאושפז עם חיידק בדם. ובימים אלו הוא שוב חזר להתאמן בתקווה לחזור ולשחק.

בכל אופן במהלך קריאת הכתבה אני מגלה שיש מילים שמודגשות מוזר.
וכשאני עובר עליהם עם העכבר צצה לה פירסומת.
עכשיו, בהיותי אינטיגלטי להפליא אני מבין שהפרסומת הייתה אמורה להיות קשורה למילה, בדיוק כמו בתיאור הקודם, הם מניחים עבורי שאם אני קורא כתבה על מלון יעניין אותי לינק לחברת תיירות.

אבל אם אני קורא על כדורגלן בבית חולים מה הקשר לפירסומת להפסקת עישון?

או חמור יותר, אם אותו שחקן מתאר שאחרי שהלסת נשברה לו הוא הרגיש כאילו יש לו חול בפה (חול – כמו בארגז חול בגן) למה שיעניין אותי ללמוד אנגלית? אולי בגלל שאותו קוד אוטומתי שרץ באתר ומפעיל את הפרסומת האידיוטית הזו חושב שאני מתעניין בחו"ל???

אחרי שהפריימריז בשתי המפלגות הגדולות בישראל קרסו בגלל בעיות מיחשוב, אולי אותו פרסומאי יעשה לעצמו תזכורת לעבור ידנית ולאשר את הפרסומות שהוא מדביק לאתרים, כי זו לדוגמא פרסומת שרק מעצבנת אותי ודווקא פוגעת בלקוח שלו.

ואולי בעצם לא אכפת לו, וזו בעצם הבעייה.
הוא מקבל כסף לפי כמות פרסומות וכשהוא מפזר מיליוני פרסומות ברשת אולי אחדות מהן יגיעו לאדם הנכון בזמן הנכון?
ובעצם מה ההבדל בין זה לבין ספאם?