הבונבונה הקטנה עלתה השנה לגן.
היא כבר גדולה, היא בגן של הגדולים. ומייד רוכשת לעצמה מנהגים של גדולים.
שנת צהרים? זה לקטנים! לא צריך, אז נכון חסרה לי שנת הצהרים שלה בסופי שבוע, אבל מצד שני היא מתמוטטת כל ערב בסביבות שמונה (אם בין הקוראים יש כאלו ללא ילדים, אז כן התמוטטות שכזו היא בהחלט אירוע משמח).
מה עוד מאפיין את הילדים הגדולים בגן? מתארחים אחד אצל השני ללא הפסקה. אז גם היא רוצה.
אתמול היה תורי לאסוף אותה מהגן ועוד בדרך הביתה היא מודיעה לי שהיא קבעה עם ילדה אחרת שהיום היא באה אליה ואין ברירה – הם כבר קבעו.
אז התקשרתי וקבענו ונסענו, להבדיל מפעמים אחרות שאמא לקחה אותה לילדים אחרים והייתה צריכה לדובב אותה, הפעם ישר היא והשנייה רצו לחדר ושיחקו נהדר.
רוצה משהו? קפה? כן, תודה.
ומה עכשיו? עכשיו אני יושב בפינת אוכל של אמא אחת מהגן. היא יושבת איתי כי חייבים ואנחנו מנסים להעביר כמה דקות באיזו שיחה לא מחייבת. היה קשה, איטי, ומביך אבל הצלחנו, באמת העברנו כמה דקות בשיחה לא מחייבת ועכשיו נשאר להעביר רק עוד 80 דקות בערך.
אני בנאדם חברותי יחסית (או לפחות מחזיק מעצמי כזה) אבל מה אני אמור לעשות פה שעה וחצי? אין לנו שום נושאי שיחה משותפים, כמעט ושום דבר מקשר. כשהילדים גדלים הם יכולים לבחור לעצמם את החברים כרצונם, אבל בגיל שלוש כל חברה של הבונבונה מגיעה עם חבילה, חברים חדשים להורים.
אני מאוד אוהב את החברים שלי ומאוד נהנה לארח או להתארח אצלהם, אבל אני מעדיף לבחור אותם בעצמי. הם כאלו שנקשרו בנפשי במהלך החיים מאלף ואחת סיבות. ולא, זה שהם הורים לילד שחבר של אחד הילדים שלי זה אולי הסיבה שנפגשנו לראשונה אבל לגמרי לא הסיבה שאנחנו חברים היום.
צרת רבים? אני רואה על פניה של האמא שיש בערך מיליון דברים אחרים שהייתה מעדיפה לעשות כרגע במקום לשבת איתי לקפה מביך ודומם. אם הם דומים במשהו לנו, (ואני מניח שזה המצב) אז בטח מחכה לה מכונת כביסה מלאה שצריכים לתלות או ארוחת ערב להכין או כל אחת ממיליון וחצי המשימות שמרכיבות את היומיום של משפחה ממוצעת. ובמקום זה היא תקועה פה, עם החבר החדש שהבת שלה בחרה עבורה.
יום בשבוע אני יוצא מוקדם מהעבודה ואוסף את הילדה מהגן. זה היום שלי איתם. אמא חוזרת מאוחר מהעבודה ביום הזה, לפעמים אפילו אחרי שהם ישנים. זה היום שלי לבלות איתם. לשחק, לבלות, להתחבר. אבל היום אני מבלה את היום הזה עם האמא הזו במקום עם הילדים שלי. במילה אחת, א.כ.ז.ב.ה
אבל אני יודע, זה חלק חשוב מתהליך ההתבגרות של הבונבונה הקטנה. היא רוצה לצאת לכבוש את העולם, והצעד הראשון זה ללכת לחברים, לראות את החדר שלהם, לשחק במשחקים שלהם, לפתח תכונות ויכולות יצירת קשר, דברים שיהיו חשובים ביותר בעתיד. אבל בעתיד בזמן שהיא תתחבר עם ילדים אחרים אני לא אהייה חייב להעביר שעה וחצי בפינת אוכל זרה שותה קפה עם אמא אחרת שהדבר היחידי המשותף לנו זה הרצון של שנינו להיות במקום אחר כרגע.
