איך מכניסים שלושה ילדים בשני חדרים?

עד היום חיו להם בונבונירה בת 6 ובונבון בן 4 בשלום (יחסי) ושלווה (לעיתים) בחדר אחד.
זה היה סידור נוח לכל הבריות.
להם וגם לנו.
הם אהבו את הביחד שנתן להם סוג של ביטחון, כמה פעמים בונבון התעורר בלילה וצעק אבא, כשהגעתי הוא דאג לאחותו ולא נרגע עד שהוכחתי לו קבל עם ועדה שהיא מכורבלת היטב במיטתה הסמוכה.
כשכל הספרים והמשחקים מסודרים ביחד במגרות יש פחות משמעות לשלי שלה/שלו ופחות ריבים על הנושא (כך שמתפנה זמן לריבים על נושאים אחרים).
כמגיעה שעת השינה אז מספרים לשניהם ביחד סיפור של לפני השינה.
האיחוד המבורך הזה משאיר גם חדר ספייר, למחשב שעובד שעסוק לפעמים לילות שלמים בהורדות, לאורחים, לבלגאן.

אבל, פתאום, הצטרפה למשפחה בונבונה נוספת שהעלתה את מספר הבונבונים לשלושה.
הבונבונה הזו שמפריעה לאמא לישון בלילה התאכסנה בנוחות בעריסה שכורה בחדר ההורים.

מעשה שטן, חלפו להם ארבעה חודשים, הבונבונה גדלה והגיעה זמנה לעבור למיטה משלה.
ולא פחות חשוב הגיעה הזמן להוציאה מחדר ההורים.

מהיום שנולדה שני הבונבונים הגדולים אמרו שוב ושוב שהם רוצים שהיא תהייה איתם בחדר.
אבל מסתבר שלא רק היא גדלה, הבונבונה הגדולה עולה בשנה הבאה לכיתה א’.
מה שאומר לימודים ושיעורי בית, מה שהוביל אותנו למסקנה הבאה, הגדולה תעבור לחדר הבלגאן, ושני הקטנים יותר יגורו ביחד.

נהדר.

מילים לחוד ומעשים לא חסר.
חדר הבלגאן לא ראוי למגורי אנוש.
הבלגאן נערם סביב הקירות במערומים המגיעים לגובה החלונות.
המחשב עומד על שולחן כתיבה שאני עשיתי עליו שיעורים בשנות השמונים של המאה הקודמת.
הארון בחדר מתנדנד ונדד כבר לפחות שלוש או ארבעה פעמים.
על הרצפה והארונות ארגזים שמכילים פריטים הסטורים מילדותה של זוגתי.

וואי וואי וואי… מה עושים?
כבר אמרו חכמינו “על טעויות משלמים” (וביוקר) דבר ראשון כמה אלפי שקלים יארגנו לנו שולחן כתיבה חדש לילדה ושלוש ארונות/כוורות לחדרים. הכול יהיה מוכן תוך 45 ימי עבודה שזה שווה ערך לאיזה שלושה חודשים בחיי אדם.
וזהו, ככה חיינו לנו בשלום. הגענו להחלטה, יש לנו תוכנית, יופי לנו.

פתאום משום מקום טלפון, שבוע הבא יגיעו הרהיטים… מתי? איך? מה? מתי? למה? רגע… אנחנו לא מוכנים….

תוך יום אחד חדר הבלגאן התרוקן.
דברים שמחכים שנתיים שאני אקח אותם למחסן פתאום מצאו את דרכם תוך דקות.
שלוש שקיות אשפה ענקיות נארזו ליד הדלת בדרכם לפח.
כל המערומים בחדר הפכו לערימה אחת גדולה בחדר הכביסה שהגיעה עד מעל לגובה המכונה ומנעה כל אפשרות לכניסה לחדר – פה היה הניסיון הראשון של זוגתי לבלום אותי עם על מיני תלונות מוזרות על כך ששני ילדים ותינוקת דורשים גישה רציפה למכונת כביסה…
לא עוצרים שור בדישו מלמלתי תוך שאני גורר את הארון המתנדנד לחדר הכביסה וחוסם אותו סופית. המחשב הצטרף למחשב הילדים בפינת המשחקים. ושולחן הכתיבה העתיק פורק והועמס על האוטו תוך דקות.

למחרת החדר הריק כבר היה צבוע (גוון אפרסק בהיר). בשלב הזה הילדה הגדולה כבר הייתה באקסטזה וספרה את השניות למעבר שלה.

יום אחד מאוחר יותר המיטה שלה נדדה.
באותו ערב כשהלכנו לישון ובליבי מקונן חשש איך אני מספר סיפורים לפני השינה לשני ילדים בשני חדרים שונים הגדולה הודיעה שהיום היא לא רוצה שייספרו לה סיפור, היא תקרא סיפור לבד.

אני יושב בחדר הילדים שכרגע יש בו חלל בגודל של מיטה שחסרה בו, מקריא סיפור לבונבון שפתאום מבין שהוא לבד. אני מפחד הוא לוחש לי, מה אם יבואו גנבים? הסברתי לו שדבר לא השתנה, אני ואמא בחדר שלנו, הכלבה עדיין שומרת על הדלת והאחות הגדולה שלו נמצאת מעבר לקיר. זה דרש עוד טיול קטן שעשינו ביחד כדי לוודא שהיא באמת שם, מעבר לקיר, כדי שיירגע ויהיה מוכן לישון.
אבא תהייה רגע בשקט הוא עוצר אותי כמה פעמים כדי לשמוע את הבונבונה מספרת לעצמה סיפור.
אידיליה. כולם ישנים…

עוד יום אחד לקח לחדר הילדים להתרוקן גם הוא ולקבל את אותו גוון אפרסק.
עכשיו כבר יש עוד בונבון באקסטזה עם חדר חגיגי שהוא רק שלו (למשך עוד כמה ימים)

שלשום כבר טיפסתי לבוידם והורדתי את מיטת התינוק ששימשה את שני הבונבונים והרכבתי אותה שתהייה מוכנה לבונבונה השלישית. המיטה מילאה את תפקידה וסתמה חלק מהריקנות שנוצרה מחוסר המיטה הגדולה.

אז זהו…
שני חדרים, צבועים, נקיים, מוכנים. בונבון אחד/אחת בכל חדר.
היום אמורים להגיע הרהיטים.

שבוע מטורף מתקרב לסיומו…
שקט ושלווה? אידיליה? כן בטח… (בטון הכי ציני שאפשר לכתוב)

את הסופ”ש ננצל כדי להחזיר את כל הדברים ולמצוא מקום לחדשים.
הבונבונים כבר רבים מה יהיה באיזה חדר.
את השקט שהיה לי כשישבתי על המחשב בחדר המרתי במהומה של אמצע הבית בפינת המשחקים.
חדר האורחים התאדה פתאום ובפעם הבאה כשסבא וסבתא יבואו נאלץ להוציא ילדים מהחדר ומהמיטה שלהם.

מצד שני, בונבונה קטנטנה אחת אמורה להצטרף לבונבון בחדר שלו בימים הקרובים, ולהחזיר לאבאמא את החדר שלהם, ששוב יהיה רק שלהם…

ילדים, כל המרבה הרי זה משובח…?

 

אני רוצה לשחק באירופה או בספרד

אז זהו, נגמר.
מסתבר שכדורגל משחקים 90 דקות ובסוף לא תמיד גרמניה מנצחת.
טעיתי. קורה.
אחרי שראיתי את גרמניה משפילה את פורטוגל במשחק כ”כ טוב היה לי ברור שהם הולכים עד הסוף. בחצי הגמר זקפתי לזכותם מזל של אלופים, ובגמר הקבוצה הטובה יותר ניצחה.

אני מרוצה.

קודם כל היה יופי של טורניר. נבחרות שנתנו הצגות. כדורגל שמח ומלבב. דרמות עד השנייה האחרונה. פנדלים ואיזו כמות של שערים. אולי הטורניר המהנה ביותר שיצא לי לצפות בו.

איזה יופי שזכתה קבוצה שמחה. נבחרת שתוקפת ויוזמת. ועוד אחת שעשתה את זה לאורך כל הטורניר. כל משחק שלהם היה הצגה. כמה כישרון יש שם. פשוט נהדר לצפות.
נבחרת שהחלוץ הפורה ביותר שלהם נפצע ולא משחק בגמר, ולא שומעים מילה על חסרונו הצפוי אלה רק על כמה זה שישחק במקומו מצוין.

זה היה טורניר של חברה. אחרי מונדיאל 98 שאותו ראיתי לבד תוך כדי תקופת מבחנים כשהטלוויזיה בווליום מינימאלי. זה היה טורניר של צפייה משותפת בלילות. של בירות על הבר. של הימורים וצחוקים וכיף. של ערבי גברים. של שיחות לתוך הלילה על המרפסת אחרי המשחקים.

זה היה טורניר שהכיר לי את לורי. כמובן שהכרתי אותו עוד קודם, אבל ברמה של שלום שלום.
והפעם כל משחק שלא ראיתי לבד זה היה אצלו. בחבורה צוהלת ושמחה.
לורי מסתמן בעיני כמישהו שחיפשתי. חבר טוב, בגיל המתאים, במצב משפחתי מתאים, כזה שגם הילדים והנשים יכולים להתחבר.

אין לי הרבה חברים, ואלו שיש לי הם כאלו שמתאימים למצב מסויים בחיי. ונעלמים אח”כ.
החברים מהתיכון נעלמו ופינו מקום לחברים מהצבא שגם הם התחלפו בחברים מהאוניברסיטה. שהתפוגגו עם הזמן. עכשיו יש לי חברים מהישוב או מהעבודה.
בודדים הם אלו שאני מגדיר היום כחברים אמיתיים. ולא משנה אם נשארו איתי שנים או שהם חדשים בחיי.
ואחרי לילות של כדורגל ושיחות לתוך הלילה על המרפסת אחרי המשחקים, אני ממש מקווה שלורי יהפוך להיות אחד מהם…

זה היה טורניר שהחזיר את האמון בכדורגל אמיתי שמח ואיכותי. שהזכיר שיש כזה דבר שם בחוץ.

זה היה טורניר שנתגעגע אליו בקרוב שנחזור להתעסק בספינים של חברת ניהול של הפועל.
(אופס סליחה זה לא חברת ניהול – היום הם הבעלים) שנאלץ לראות משחקים ארוכים של מסירות לרוחב ועמידה במקום. שנאבד שוב את הקול בצעקות על שחקנים חסרי לב, יכולת ורצון.
כשנחזור לביצה הטובענית שלנו, שהולכת לגדול בעונה אח”כ בעוד ארבע קבוצות חלשות ומשעממות…

לא נורא, עוד שנתיים יש מונדיאל…

(התמונות מאתר אופ”א והכותרת שייכת לאלון מזרחי)

 

דברים של שגרה

1. אני לא אתן לעובדות לבלבל אותי.
אז הימרתי על איטליה – גרמניה בגמר.
אז מה?
עכשיו אני בעד רוסיה שתעלה לגמר במקום איטליה. (וכן, עדיין אני בדעה שגרמניה זוכה השנה בתואר).
חוץ מזה שוב נפגשנו אצל לורי. אוקונור, אני והפעם הצטרף גם עזרא. היופי בצפייה בחברותא זה שאם המשחק מאכזב עדיין הערב יכול להיות מוצלח.
אחרי רוסיה – הולנד אתמול המשחק היום נראה כאילו שתי הקבוצות משחקות בעמידה. אם היינו רואים אותו אחרי משחק בין הפועל פ”ת להרצליה הפרופורציות היו אחרות והיינו אומרים שזה היה משחק טוב.
היורו הזה מקלקל אותנו…
חוץ מצפייה במשחק התבשלה תוכנית למשחק הגמר. (פגישה מוקדמת יותר, על האש, בירות)

2. אתמול אני מרדים את הבונבונה הקטנה וזוגתי את השניים הגדולים יותר.
אחרי שהנחתי אותה במיטה (נשארה ישנה בניסיון השני) אני שומע את הבונבונירה בוכה.
אני ניגש, מה קרה? תוך בכי היא מסבירה לי שהיא נורא מודאגת.
היא הייתה היום אחרי הגן אצל חבר והאח הגדול שלו (כיתה ד’) סיפר להם על פצצת האטום האירנית.
ועכשיו היא פוחדת.
ניסיתי כל מני שיטות הרגעה, הסברתי שאם הייתה באמת סכנה לא הייתי יושב ככה רגוע איתה במיטה אלה עושה משהו אחר להגן עליה, כמו שעשיתי במלחמה האחרונה.
בסוף תיאור מפורט של יכולות החץ והעובדה שהם לא יכולים לפגוע בנו הייתה מה שהרגיע אותה (וכמובן העובדה שבילתה 10 דקות מחובקת כשאני שוכב לידה במיטה) ואז אמרה שהיא מקווה שתשכח את זה עד הבוקר ונרדמה.
הבוקר היא באה בריצה אלי למיטה והודיעה שהיא לא שכחה אבל כבר לא פוחדת.

 

אם שותים לא נוהגים.

אני אתחיל מהשורה התחתונה. אני חסר אחריות. אחרי הפוסטים שהיו פה על כך שיש הורים חסרי אחריות, אז אני חבר חסר אחריות. לזכותי, לא נתקלתי במצב כזה ולא הייתי מוכן לקראתו, אבל זה לא פותר את העניין שבסופו של דבר לא טיפלתי באירוע הזה כמו שהייתי אמור.

נתחיל מההתחלה.
יום חמישי, פורטוגל-גרמניה.
לורי הזמין אליו ל”פאב” שלו. למען הדיוק מדובר בפאב/בית קפה/אולם הופעות/גן אירועים (כל האפשרויות נכונות). הפאב נמצא במושב שצמוד למושב שלנו אבל בדרך מפותלת וצרה בתוך יער על דופן ההר.
הגעתי בדיוק בזמן (עשרים לעשר) ובתזמון מופלא ביחד עם אוקונור.
המקום היה ריק (כרגיל). לורי חיכה לנו ויענק’לה היה שם במשמרת. הטלוויזיה על קצה הבר, בדיוק שריקת הפתיחה. ישבנו לאורך הבר שלושתנו, גולדסטאר ובושמילס (שהתחלף אח”כ בגיימסון). במהלך הערב הגיעו והלכו עוד כמה לקוחות שיענק’לה טיפל בהם במסירות. היה נחמד מאוד. אנשים מעניינים ונחמדים, מקום מוצלח, משחק לא רע (למרות שהייתה שם רק קבוצה אחת ולא הנכונה).

בתום המשחק שחררתי לאוויר את התיאוריה שלי – גרמניה לוקחת את היורו הזה.
וככה זה יקרה – לא משנה מי תנצח קרואטיה או טורקיה היא תפסיד לגרמניה בחצי הגמר.
רוסיה תנצח את הולנד (ואת זה אמרתי כבר ביום חמישי) אבל תפסיד לאיטליה בחצי הגמר.
ובגמר ישן נושן של גרמניה – איטליה. גרמניה תנצח ותזכה בתואר.

אוקנור הסכים להתערב איתי כשהוא טוען כשקרואטיה תזכה… (ההימור שלו החזיק מעמד בקושי יום אחד)

בסוף המשחק יצאנו למרפסת. אויר טוב, נוף מדהים, אנשי שיחה. היה ממש נחמד ובלי לשים לב השעה כבר שתיים וחצי. יענק’לה היה הראשון לעזוב. נכנסנו חזרה פנימה והמשכנו לדבר. תוך כדי אוקונור הזמין עוד חצי בירה ועוד אחד וצייסר גיימסון ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.
מתישהו באמצע גם הדליק ג’וינט ועוד שליש בירה כדי להוריד אותו.
בשלב הזה הוא כבר לא הלך ישר, דיבר שטויות חזר על עצמו שוב ושוב ובכלל עזב את המציאות לזמן מה.
מביך. ממש לא נעים. מה אני אמור לעשות? בן אדם בן 45. הבת שלו בגן עם הבת שלי. איש מבוגר.
כבר יצאתי עם אוקונור כמה פעמים ואני רגיל שבזמן שאני שותה בירה הוא שותה חמש. על כל צייסר שלי הוא מוריד שלושה. ובדרך כלל הוא מתמודד יפה עם הכמויות האלה.
הפעם הוא לא התמודד יפה. ממש לא.
במשך כחצי שעה ניסינו לשכנע אותו בטוב לוותר על המפתחות לאוטו – ללא הצלחה.

אז מה לעשות? לקחת לו בכוח? להתקשר לאשתו?
בדיעבד, כן! בהחלט זה מה שהיינו אמורים לעשות, לורי ואני.
אבל כאמור גם אנחנו שתינו (ברמת הסביר) השעה כבר הייתה כמעט ארבע בבוקר והיינו עייפים, ושנינו לא נתקלנו במצב כזה ושנינו ריחמנו והיינו נבוכים מהסיטואציה כך שבסוף נכנענו לו. שינהג הביתה.
עשינו עוד ניסיון כשהוא הסתבך עם הקודן. אבל לשווא.

נפרדנו מלורי ויצאנו לדרך.
כאמור הדרך צרה מפותלת ובדופן ההר. יש מספר מקומות שירידה מהכביש שם יכולה לגלגל את האוטו לתהום…

איזו טעות. איזה חוסר אחריות.

נסעתי ראשון. שני מטר לפניו על 10 קמ”ש הוא מאחורי לא תמיד נשאר ישר על הכביש. הוא מתקדם אחרי אבל בסלאלום.
אחרי סיבוב אחד הוא משתפשף על הגדר בצד הכביש ולי נופל האסימון שלא חסר הרבה וגם הוא נופל אחרי האסימון.

הדרך ארכה כשנה. (לא זו לא טעות, ככה הרגשתי) למרות שהשעון הראה שלקח לנו חצי שעה.
כל הדרך אני עם עין אחת על הכביש עין שנייה בראי והמח מנסה לחשב זוויות התנגשות וחישובי תנע כדי שבכל רגע שאני רואה שהוא מפספס סיבוב או משהו כזה יהיה לי פתרון מוכן, איפה אני אמור לעמוד ולאן להתקדם כדי לחסום את הנפילה שלו עם האוטו שלי.

באמצע הדרך הוא נעצר. עצרתי גם, יצאתי מהאוטו ומיהרתי אליו. “הכול בסדר, אני רק מדליק סיגריה.” הובלתי אותו ככה כל הדרך עד לביתו.
הגענו. עצרתי מעבר לחנייה שלו. הוא חנה אחורה לתוך השיחים. ניגשתי פתחתי את הדלת ליד הנהג, מה קורה? שאלתי. הוא נעץ מבט בוהה בדלת הפתוחה, מי זה? שאל. ואז זיהה. מה אתה עושה כאן? שאל בהפתעה.
עזרתי לו לרדת הביתה תוך שהוא ממלמל מיני תודות על היותי ג’נטלמן אמיתי.
מיהרתי הביתה כשאני עדיין רועד מזיכרונות הנסיעה הזו. בארבע ורבע נכנסתי למיטה.

אתמול, יום שבת נפגשנו שוב שלושתנו באותו מקום.
הודעתי לו שזה היה חוסר אחריות מצדי ואני לא מוכן שזה יחזור על עצמו.
הוא הודה ששתה יותר מדי, ואכן היה אמור לוותר על המפתחות אבל משום מה לא עשה זאת. והתנצל על כל האירוע, ועל חוסר הנעימות וסגרנו את הנושא.
חוץ מזה רוסיה ניצחה את הולנד במשחק מצוין, כשלמעשה (שוב) הייתה רק קבוצה אחת על המגרש.
בסוף המשחק התפזרנו כשכולם פיכחים.
רק בכניסה למושב שלנו כשאני פניתי ראיתי שהוא ממשיך ישר ולא נוסע אחרי, כשההימור שלי שנסע לפאב הבית שלנו. (להשלים את המכסה?)

למדתי לקח!
זה באמת לא יקרה יותר. דבר ראשון נחתוך לו את השתייה הרבה יותר מוקדם כדי למנוע ממנו להגיע למצב הזה.
דבר שני אם נגיע שוב למצב כזה, אז גם בכוח אם צריך, אבל המפתחות לא יהיו אצלו ביד ומישהו יסיע אותו הביתה.

ואחרי שהבנתי עם עצמי שנסיעה כזו לא תקרה שוב, מה לעשות אם חבר אלכוהוליסט? בתור היותו אירופאי הוא שותה כמויות כאלו, שרק לראות אותו יכול לשכר אדם בוגר. ואני מודה שבד”כ הוא יודע מתי להפסיק ולא מגיע למצב כזה. אבל מסתבר שלא תמיד…
אולי אני צריך לדבר עם אשתו על הנושא. זה כבר לא במצב של שתייה חברתית, הבן אדם פשוט אלכוהוליסט.

היום ניפגש שוב באותו מקום ואולי גם הברון, הפרופסור ועזרא יגיעו.
עוד משחק טוב ב”פאב” הנטוש. וכנגד ההערכות איטליה תנצח היום.

ואני אתייעץ עם לורי, מה לעשות עם אוקונור…

 

Saving grace

עוד סדרה שסיימתי השבוע. משום מה, ממש בא לי לראות אותה ברגע ששמעתי עליה. בלי לדעת עליה יותר מדי, בלי להכיר, בלי עונות קודמות ופרומואים פשוט בא לי לראות אותה.
וזה מה שעשיתי. בשידורים הרגילים שלה. משהו שממש מזמן לא עשיתי, להתחייב לשעה מסוימת ביום מסוים (יום שני 22:20 באחד מערוצי הסדרות של YES ) וממש נהניתי ממנה.

אני מנסה לחשוב על הסדרה הקודמת שראיתי בלי להיות מוכן למה שאני אמור לראות ולא מצליח. זה תענוג אמיתי סדרה שיכולה להפתיע כי אתה עדיין לא יודע למה לצפות ממנה.

במשפט סיכום אחד. אהבתי. מאוד. סידרה פשוט טובה. ולמי שלא ראה מומלץ בחום להפסיק לקרוא (ספוילרים) ולרוץ לראות.

אז מה יש בסדרה הזו? יש את הולי הנטר שחקנית קולנוע בדרך כלל. אם אני לא טועה אז יש לה גם אוסקר אחד. היא משחקת את גרייס הנדרקו בלשית במשטרת אוקלהומה. מהפרק הראשון אנחנו מבינים שהיא לא בדיוק חיה בריא. לאורך כל העונה היא צמודה לאלכוהול ולזיונים מזדמנים. היא גדלה באיזה שהוא מוסד קתולי אדוק יחד עם חוקרת זיהוי פלילי שעובדת איתה והיא גם החברה הכי טובה שלה (לאורה-סאן גקומו) וברור שכל קשר היום בינה לבין אלוהים הוא מקרי בהחלט. זה מתבטא כמובן באורך החיים שאמור לזעזע את הצופה האמריקאי ומצולם באופן מאוד ברור, חד וחזק. וכמו כן בכל הירידות על האח הכומר שלה.

בכל אופן בפרק הראשון כשהיא נוסעת במהירות מופרזת (לא זוכר אם הייתה שיכורה באותה סצנה) בלילה היא פוגעת בהולך רגל. יורדת מהאוטו מנסה להחיות אותו ומבקשת עזרה מאלוהים. ואז מגיע אליה ארל. מלאך שמנמן חובב טאקו שהגיע לעזור לה. (כבקשתה)
אותו נדרס מתברר בעצם שהוא רוצח שנידון למוות, נימצא בכלא בכלל וגם הוא מקבל ביקורים מארל.

כמובן שגרייס לא רוצה שיצילו אותה, והיחסים בניהם (אחרי שהיא מקבל את עניין המלאכות שלו) מתקדמים מהטרדות של ארל ועד לחברות כשלעיתים הוא היחידי שמארח לה לחברה.

וככה מתקדמת לה הסדרה, העלילה נעה בעיקר סביב גרייס שמנסה להרוס את בריאותה עם שיכרות מלאה מדי ערב ובחור חדש מדי ערב, רובם כאלו שאספה באותו רגע, לחלקם אנחנו (וגרייס?) אפילו לא יודעים איך קוראים, אחרים חוזרים מדי פעם (השותף הנשוי שלה שהוא המאהב הרשמי שלה) ואפילו הפתולוג המבוגר שגרייס שוכבת איתו פשוט כי החתולה שלו מתה, והיא רוצה לנחם אותו. בכלל רטה (החברה) הציגה את זה יפה בפרק הסיום “גרייס אוהבת את כולם יותר ממה שהיא אוהבת את עצמה”.

גרייס היא דודה למופת שאוהבת ומטפלת באחיין שלה. היא איכפתניקית מאוד בעבודה ומוכנה להסתכן כדי להביא אשמים לדין. (פעם אחת היא חוטפת כדור במהלך מעצר ובאחרת נשארת צמודה לחשודה בבניין בזמן טורנדו) ורואים שמתחת לכל הבלגאן היא בהחלט אדם חיובי.

לאורך כל העונה רואים את הלחימה שלה באלוהים (תחרות האבקות עם ארל) בכנסיה ובכל מה שמייצג או קשור לאלוהים. באחד הפרקים חשודה ברצח מוצאת מחסה בכנסייה. באחר היא מגנה על עד שמאוים ברצח ע”י אביו הנוצרי קיצוני (כי ככה אלוהים אמר לו).

בפרק אחד מגיעה דודה לביקור, פרועה בדיוק כמו גרייס והיא הדמות המשפחתית האהובה עליה.
עד שגרייס מגלה שלדודה הזו (אחות של אמא) היה רומן עם אביה. באותו רגע הדודה מגורשת. מצד אחד צביעות ומוסר כפול הרי גרייס בעצמה שוכבת עם השותף הנשוי שלה. מצד שני תמיכה ועמידה לצד האמא (עליה גרייס מלכלכת כל הפרק) הנבגדת. פרק אחרי זה מגיעה אשתו של השותף לברר האם הוא בוגד בה, וגרייס משקרת לה. בכלל למשפחה (למרות שהיא כל הזמן משמיצה אותם) יש חשיבות גדולה בחייה ובפרק האחרון כשמתעורר חשד שמישהו עוקב אחרי אחותה היא עוזבת הכל כדי לברר את המצב.

אז למה היא כזו? באחד הפרקים אנחנו פוגשים רוצח שלפני שנים גרייס שכבה איתו בלי לדעת את שמו ובסוף דקר אותה וברח. היא הגישה תלונה בעילום שם, ובכל זאת היא שומרת באדיקות את טביעות האצבעות וה DNA שלו ובודקת מדי פעם במאגרי המשטרה ומנסה לאתר אותו. כמובן שהיא תופסת אותו אחרי שרצח מישהו באופן דומה לדקירה שלה, מה שמוביל להתוודות מול כל החברים.

ובפרק האחרון מתבררת הסיבה ליחס של גרייס לאלוהים ולכנסייה. במוסד הקתולי שבו למדו כילדות גרייס נאנסה במשך כשנה ע”י אחד הכמרים. שעזב ונחשב למת. וגרייס מנסה להתמודד מולו וכשהיא מכוונת אקדח לראשו הוא מצטט משפט של ארל.

בום – נגמרה העונה.

אז מה? ארל עוזר גם לו להשלים עם עצמו ולהכות על חטא ולחזור לדרך הישר כמו עם לאון קולי (הרוצח הנידון למוות) וכמוה? כנראה, ובעצם למה לא?

בקיצור סדרה חזקה מאוד, נוקבת שמנסה לגעת בנושאי המוסר האמריקאי. בכנסייה. בקדושת המשפחה. ואת הכל היא עושה במעין חביבות כזו שכאילו לא באמת לוקחת את זה ברצינות.

תענוג. 9 בסולם סורטר.

ושיא היעילות, שהעונה השנייה מתחילה בחודש הבא…

 

Lost - Season 4

למה חייבים פרק סיום כפול? פרקים של 45 דקות זה הגבול שלנו, אז פתאום פרק של שעה וחצי?
זו הסיבה שעברו כמעט שבועיים בין הפרק הלפני אחרון לאחרון. שבועיים שבהם לא הצלחנו למצוא את הזמן והכוח לראות פרק של שעה וחצי.

שבועיים שבהם לא התגעגעתי לאבודים, לא הייתי במתח ואפילו סקרנות על איך זה ייגמר לא הייתה. וזה משהו לא טבעי, זה משהו שאבודים הכניסה לאט לאט לצופים שלה, אל תחכו לכלום. אל תתכוונו ברצינות לקבל תשובות או הבהרות על מה שאתם רואים, כי רוב הסיכויים שהבוקר התסריטאי שלנו קם והחליט לשנות את כל מה שחשבתם שאתם יודעים עד עכשיו.
מצד שני, לא רצינו להתחיל סידרה חדשה (נובוריצים היא הבאה בתור) כי אז בוודאות שלא נראה את הפרק הכפול הזה. אז בינתיים ראינו פרקונים של 25 דקות של “איך פגשתי”.

אז זהו נגמר. איך היה? נהנתי? האמת שקשה להגיד.
אני לא ממש בטוח מה היחס שלי לסדרה הזו.
מצד אחד כל פרק בפני עצמו הוא נהדר. העריכה בעונה הזו היא כ”כ מטורפת שכל סצנה הדבר היחידי שאתה יודע עליה זה שהיא לא קשורה לקודמת בשום קשר היררכי. אלה בקשר עקיף.
כל סצנה אתה מבלה את הדקות הראשונות שלה בהתלבטות מה בעצם אני רואה? פלאשבאק? פלאשפורוורד? (או איך שלא קוראים לסצנה מהעתיד?)
ומי בכלל קובע מה ההווה של העונה הזו? ההווה של העונות הקודמות היה הזמן על האי.
ופה? פה אולי הזמן אחרי חזרת השישייה הוא ההווה?
וכל הבלאגן הזה עושה חוויית צפייה מאוד מיוחדת. חוץ מזה ניתן להם את הקרדיט שכל פרק עשוי כל כך טוב.

הבעיה היא שאחרי שהפרק נגמר אתה נשאר “ותאוותך בידך” לא התקדמת לשום מקום.
העלילה לא התקדמה. היא הסתעפה לכיוון מקביל חדש, או שעשתה יו-טרן, או שפשוט נעצרה, החליטה שאפילו התסריטאי לא יודע איך ממשיכים מכאן, הרימה ידיים והתחילה משהו חדש תוך התעלמות מדברים שלא קיבלו עדיין תשובות.

ארבע עונות. ומה? עדיין אין לנו תשובות על דברים מהעונה הראשונה. מצד שני קיבלנו תשובות על שאלות מקומיות שהתעוררו בעונה הזו.
הסדרה הזו אף פעם לא הייתה מחוברת מדי למציאות, אבל העונה הזו שברה שיאים.
דזמונד שמתנדנד בין היום לעצמו בעבר. חבורת “צוות לעניין” (פיזיקאי, מדבר עם רוחות, ארכיאולוגית) שמנסה לתפוס את בן? וכמובן שיא השיאים בואו נזיז את האי.
אבל זה חלק מהכיף של הסדרה הזו שהכול יכול לקרות שם. הם לא כפופים לחוקי ההגיון והפיזיקה.

אז איך היה? כך פרק בפני עצמו היה נהדר וחלקם גבלו בגאוניות. העונה, לא משהו.
זוגתי כבר הודיעה לי שהיא לא מתכוונת להתחיל בכלל את העונה הבאה.
נראה לי שאני אמשיך. אחרי שהתחלתי וצפיתי כבר ארבע עונות, אני לא אשבר. צריך להיות משהו דרמטי כדי לגרום לי להפסיק. ובגדול אני עדיין נהנה.

אז יאללה עונה חמישית ושישית אני מחכה….

 

סגרו לי את הקבוצה.

ולפעמים
החגיגה נגמרת
כיבוי אורות
החצוצרה אומרת
שלום לכינורות

“קבוצה אי אפשר להחליף” – אני מכיר את הקלישאה. ולמרות שאני מכיר כאלו שכן החליפו קבוצות יש משהו בעניין הזה.
אז למרות שכבר שנים כולם מטרידים אותי שלא יכול להיות שאני אוהד של גליל עליון.
בתור אוהד הפועל ת”א שאוהדיה רקמו על דגלם את השנאה למכבי ת”א כדורסל, איך אני יכול לאהוד את הגליל?
בהתחלה עוד התנגדתי. אבל אין מה לעשות בשנים האחרונות הגליל הפכה להיות קבוצת הנוער של מכבי ת”א. אלינו היו שולחים את אלו שהיו צריכים להשתפשף קצת. ולאחרונה אפילו שברו שיא ושלחו אלינו מאמן לקבל ניסיון. אומנם זה לא הצליח להם כ”כ – אבל ניסו. ולמרות שגם אני הפנמתי שזה נכון, את הגליל לא החלפתי בשום קבוצה אחרת.

וזהו?! אין יותר גליל עליון!

כשהייתי ילד אבא שלי לקח אותי ואת אח שלי פעם ראשונה למשחק. זה עוד היה באולם הישן בכפר גלעדי. יציע עמידה של שלוש שורות עליו הצטופפו 14 שורות של אנשים.
מהצד השני היה יציע א’ ישיבה למכובדים ואורחים. אנחנו היינו ביציע ב’ – ישיבה מתחת לסל.
מכבי ת”א המיתולוגית עם ברקוביץ וארואסטי עולה למגרש לשריקות בוז ואבא שלי מסביר לי שצריך לתת כבוד ליריב ולא לשרוק להם בוז.

לכדורגל אי אפשר לקחת ילדים. ואני לא בטוח שאני רוצה. אבל ממש תיכננתי לקחת את הבת שלי בשנה הבאה לכפר בלום לראות משחק של הגליל. להעביר לה משהו מהרגש שאני קיבלתי מאבא שלי…

ועכשיו? אין יותר גליל עליון!

בתיכון כבר חלקנו אולם. למדתי בבית החינוך המשותף בכפר בלום.
כמה פעמים הם היו עומדים בצד ומחכים שנגמור שיעור ספורט כדי שיוכלו להתאמן.
בימים ההם אחד התנאים בחוזה שלהם היה שהם חייבים לגור בישובי האזור ולהיות מעורים בקהילה. הכרנו אותם באופן אישי, הם היו גיבורים אמיתיים. וגיבורים מהסוג שחי בינינו, בשר ודם כאלו שפגשת בחדר האוכל ושיחקת איתם “חיובים” בערב.
ואיזה גיבורים הם היו הענקים שלי - אנדרו קנדי, ברד ליף, סטיב מאלוביק, גיבסון, קטששפר, הנפלד, ניר מטלון, חזן. וכמובן קיר בטון קוזיקרו

.

קטע ענק היה כשמאלוביק שכח את הנעלים באולם אחרי אימון וכולנו מדדנו אותם.
והם נראו עלינו כמו נעלים של ליצן. מאלוביק אגב נפטר שנה שעברה בגיל חמישים ומשהו מהתקף לב.

היינו מחכים שיתחיל המשחק ואז היו נותנים לנו להיכנס בחינם.
ואז העונה ההיא… עונת הדובדבנים… היינו כחולמים. סדרת חצי הגמר מול מכבי.
לא הייתי במשחק האחרון, ההוא ביד אליהו. שאחריו היו חגיגות כל הלילה.
ולמרות שחולון עשתה זאת שוב העונה, אנחנו היינו הראשונים.

אז נכון שכבר שנים לא הייתי במשחק.
אבל זו הייתה הקבוצה שלי, שלנו. כל אחד בגליל קיבוצניק, מושבניק או אפילו מק”ש כל אחד ואחד הרגיש שזו הקבוצה שלנו. אנחנו חלק ממדינת ישראל. גם מכבי, גם הפועל ירושלים ואפילו אליצור נתניה ואילת כולם הטריחו את עצמם והגיעו אלינו לגליל.
גם בתקופות שבהם גרנו במקלטים עדיין הקבוצה הייתה משהו שחיבר אותנו למרכז.

וזהו?! נגמר?!

ולמרות שכבר שנים אני לא מחובר ואני לא בטוח שאני יכול לנקוב בשמות השחקנים בשנים האחרונות. (חוץ מאוחיון)
למרות הכל, זה כואב.
עצוב.
נגמר…

(וההסבר הכי טוב למצב הוא שאפילו לא הצלחתי למצוא באינטרנט תמונות מעונת הדובדבנים ההיא)

 

Euro 2008

כל העונה הנוראית הזו אמרתי, אוטוטו היא תגמר ובקיץ יש לנו יורו.
והנה נגמרה העונה הנוראית הזו. והגיע היורו. אפילו צ’יפרו אותנו והוא לא כולו בערוצים סגורים.
אבל משום מה – אני לא מתרגש.

לא התארגנתי מראש על מקום תצפית עם צ’רלטון.
לא ביררתי אפילו עם בפאב הבית יש ערוצים בתשלום.
מוזר?

בירור קצר עם עצמי גילה שהעונה הזו הייתה כ”כ אמוציונלית ומתישה שכבר אין לי כח לכדורגל.
הרבה דברים אפשר להגיד על עונות של כמעט ירידה, אחד מהם הוא שהאוהדים יוצאים מותשים מכל משחק לפחות כמו השחקנים. וכמוהם גם אני זקוק לפגרה שלי.

דבר שני, נראה לי שכדורגל נבחרות כבר לא מרתק ומדהים כמו שהיה פעם.
נבחרת מעצם היותה כזו, היא פחות מאומנת מקבוצה, אבל בעבר זו הייתה הזדמנות לראות מאגר של כשרונות מיוחדים משחקים ביחד. היום במנצסטר, ריאל, מילאן וברצלונה יש יותר כוכבים יותר כשרונות מאשר בכל נבחרת שהיא. ולכן מלהיב יותר לראות משחק בצמפיונס מאשר יורו.

גם השחקנים מגיעים עייפים אחרי עונה ארוכה, המזל שלנו שנבחרת ישראל לא שם. וספורטאים אמיתיים שאכפת להם מהרגשות הלאומיים שלהם (ושל הקהל) מגיעים ונותנים את הלב.
כי נבחרת (גם עם מענקים) לא מזיזה לשחקן ששיחק לפני חודש בגמר ליגת האלופות, ומרוויח עשרות (מאות?) אלפי לירות שטרלינג בשבוע. מה שנשאר זה הלב, האכפתיות של שחקן והנכונות שלו לשחק באמת בשביל סמל.

חוץ מזה שבטורניר יש נבחרות שלא מעניינות אותי. לא מכיר את הסגל שלהם, ולא מעוניין להכיר.
גם אם במונדיאל קורה בסוף שהמשחק הטוב ביותר הוא גאנה-קזאחסטן. שוויץ, אוסטריה, ופולין אלו קבוצות שממש לא בא לי לבזבז זמן עליהן. ואפילו יוון ושבדיה לא עושות לי את זה.

אפילו לא הצלחתי לגבש לי דעה בעד מי אני בטורניר הזה…

אז זהו, ראיתי את משחק הפתיחה והוא לא היה טוב בהרבה מרוב המשחקים שראיתי העונה בליגת העלאק שלנו. היתרון היחידי שלו הוא שהייתי מספיק משועמם והיה לי המון סבלנות וראיתי אותו עם הבונבונירה. והסברתי לה את החוקים ומי נגד מי, וכמובן בעד מי אנחנו במשחק הזה (צ’כיה)
האמת שנהניתי מהפרשנות הרעננה שלה למתרחש על הדשא, “לא משנה של מי הכדור, העיקר שזה לא שחקן שלנו ששוכב פגוע על הדשא”

ואחרי כל זה, ברור לי שיהיו משחקים טובים מאוד. משחקים בין הקבוצות הגדולות. עם השחקנים הגדולים שיודעים שגם אם נצחו בליגת האלופות או באליפות המקומית בשביל להצטרף למיתולוגיה, ולההפך לאגדה מקומית במדינה שלהם הם צריכים גם להביא תארים לנבחרת.
ובאמת שהייתה כוונה לצפות היום בהולנד-איטליה, והייתה התארגנות שנפלה ברגע האחרון. אבל לא נורא. אני מקווה שבמשחקים הטובים יותר עוד ייצא לי לצפות.
(וברגעים אלה אני מתעדכן שכרגע 2-0 במחצית)

ואחרי הכל, ביולי מתחיל גביע אופא…

 

ילדים זה שמחה

אז אחרי הפוסט הקודם שבו הפנמתי והבנתי שאין לי ברירה וכנראה שיש לי ילדה גדולה בבית.
אז נשאלת השאלה איפה הבעיה?

מבחינה אובייקטיבית קשה לי עם המחשבה שהיא לא התינוקת שלי יותר. והייתי מאוד שמח להיאחז עוד קצת בתינוקיות. אבל אם באמת אעשה את זה, מה זה יתרום? למי זה יעזור? לי? ומה איתה? זה ברור ללא שמץ של ספק שזה הזמן שצריך להתחיל לשחרר, לתת לה להתנסות, לגדל, לפרוח ולגלות מי היא. אז למה זה כ”כ קשה?

כשאני הייתי בכיתה א’. הייתי הולך לבד אחרי בית ספר לאסוף את אח שלי מהגן וביחד היינו הולכים הביתה. היה לי מפתח, היינו נכנסים ונשארים שם לבד עד שאמא הייתה חוזרת מהעבודה. לא קרה לנו כלום. למה המחשבה על להשאיר לבד בבית ילדה בת 6 גורמת לי לכאלו פחדים?

כשאשתי הייתה בת 6 היא הייתה הולכת עם אחיה בן השנה לטיול בעגלה במושב. בעליות ובירידות, כשהיא אחראית עליו. אם יבכה, אם יהיה רעב, אם כלב יבהיל אותו או מיליון דברים אחרים גרועים…
למה היום אני לא מרשה לילדה בת 6 ללכת לבד למגרש המשחקים במושב? למה אני מבוהל מדברים שהיא אפילו לא יודעת על קיומם?

האם העולם שלנו באמת כ”כ השתנה ואנחנו מוקפים היום בכ”כ הרבה סכנות שאנחנו חייבים לשמור על הילדים שלנו הרבה יותר צמוד ומוגן מאשר שמרו עלינו כשהיינו ילדים?

או שאנחנו פשוט חרדים יותר ממה שההורים שלנו היו ולכן שומרים אותם בצמר גפן ובעצם אנחנו יוצרים דור של ילדים פחות אחראיים, כך שבסוף כשכן ישוחררו לעולם יהיו פחות מוכנים אליו?

מצד שני יש הורים שכן משחררים את הילדים שלהם, והם נתפסים (בעיני לפחות) כחסרי אחריות. כשנסעתי לאסוף את הבונבוניירה מחבר, והאימא שלו מוציאה את הראש מהחלון כשאני חונה וצועקת לי “הם לא פה, אני לא יודעת איפה הם” וממשיכה לדבר בטלפון בזמן שאני יוצא להסתובב בשכונה ולחפש אותם. המחשבה הראשונה שחלפה לי באותה שנייה הייתה לשבור לה את הראש על הפינה של השיש. רק בשביל ההבהרה השכונה הזו בנויה על צוק בגובה עשרות מטרים. כשמצאתי אותם בבית אחר בשכונה אצל ילד אחר הסברתי לבונבוניירה למה נבהלתי. לא בגלל שאני לא סומך עליה ולא כי חשבתי שיקרה לה משהו אלה כי לא ידעתי איפה היא.
הלקח – את יכולה ללכת לכל מקום, רק ליידע אותנו (ואנחנו כבר נתמודד עם הפחדים שלנו בשקט)

או כשהחזרתי את הבנות השבוע מהחוג. בונבוניירה ירדה אצל חברה אחת ואז לקחתי את השנייה הביתה. חיכיתי לראות שהיא נכנסת פנימה, כדי לחזור לאוטו ולנסוע. אחרי שהסתובבתי וחלפתי שוב ליד הבית אני קולט אותה יוצאת החוצה בריצה ממררת בבכי, אין אף אחד בבית. בספר שלי אם הבית פתוח זה אומר שיש מישהו בפנים, לא ככה? כנראה שלא. ומה אם לא הייתי רואה אותה? ומה אם היה לוקח לה עוד 10 שניות לקלוט שאין אף אחד בבית וכבר הייתי עובר? ומה אם לא הייתי מסתובב אלה יוצא מהצד השני? מה היה קורה אז?
אני רוצה להאמין שאם זו הייתה הבת הגדולה והחכמה שלי, היא הייתה הולכת לשכנה ומתקשרת אלינו, אבל זה דוגמא למצב שאני לא אעמיד אותה בו. כשהיא תהיה לבד בבית, היא תהייה מוכנה לזה, זה לא יקרה לה בהפתעה.

אז מה? אני הורה מגונן מדי? אולי אנחנו דור של הורים מגוננים מדי? כנראה שכן, באיזה שהוא מקום.

גם הדוגמאות האחרות האלו, הם ההורים חסרי אחריות? או שאולי הם בסדר? במקרה הראשון בסופו של דבר הם רק הלכו לשכנים וגם אני לא בטוח שהייתי מעדכן את ההורים כל פעם שיצאתי מהבית.

אבל מצד שני, הרי הבונבוניירה שלי כן מקבלת יותר אחריות ויותר חופש בחירה ככל שהזמן עובר. למרות שזה דורש ממני התאפקות. בסופו של דבר אני מרוצה מההחלטות שאנחנו עושים ומהדרך שבה אנחנו מגדלים את הבונבונים שלנו. וזה כנראה מה שחשוב בכל הסיפור הזה. רק שהדרך הזו רצופה בלבטים, נקיפות מצפון ואשמה.

איך אמר המשורר?

ילדים זה שמחה…

 

איך היא גדלה לי כ”כ מהר?

אני מודה, כנראה שהכתובת הייתה על הקיר, אבל לא ראיתי. או שלא רציתי לראות אותה.
זה התחיל יום אחד שהיא רוצה להוריד את המעקה מהמיטה.
מה לעזאזל אני אמור להגיד? כלומר ברור לי מה אני אמור להגיד במצב כזה – ברור, בשמחה נוריד אותו, את כבר גדולה. אבל האינסטינקט הזה לשמור עליה כמו על תינוקת מפריע לי, מה אם היא תתגלגל בלילה ותיפול מהמיטה?
בינתיים עבר זמן מה והיא לא נפלה עדיין. רק השמיכה נופלת פעם בלילה והצעקות “אבא תכסה אותי” נתנו לי הזדמנות להיאחז עוד קצת בתינוקת שלי…

ואז יום אחד היא רוצה להתקלח לבד. ובלבד היא לא מתכוונת לא עם האח הקטן שלה, אלה לגמרי לבד, לעשות הכול לבד. להסתבן, לחפוף, לכוון את טמפרטורת המים, להתנגב, לצחצח שיניים, הכול. שוב, אני אמור לתמוך ולעודד. אבל באמבטיה אפשר לטבוע, לא?
שלא לדבר על זה שזה לא פעולות פשוטות לחפוף שיער. ומה עם לצאת לבד מהאמבטיה לרצפה הרטובה? אפשר להחליק ולשבור את הראש או הגב…
הזמן מרפא את הכול, והיא כבר מתקלחת לבד, רק להעביר את הזרם מהברז לטוש היא עדיין לא מצליחה לבד, הילדה הגדולה שלי.

בל”ג בעומר הלכנו למדורה יישובית. מדורה גדולה שאליה הוזמן כל היישוב.
הלכתי עם הבונבונירה והבונבון. מדורה גדולה, מרשמלו, בצק לפיתות, תפוחי אדמה, שירה בציבור היה נחמד מאוד.
כולם יושבים על מחצלות ושמיכות מסביב לאש, נחמד.
בצד המגרש יש ערימה של כורסאות יישנות עליה השתלטו בתחילת הערב ילדי בית הספר היסודי.
(התיכונסטים שכובים על מצלת גדולה כולם על הגב, כולם עם היד 90 מעלות לשמיים, כולם מחזיקים סלולרי ומסמסים במרץ.

בכל אופן, בצד היו ילדי בית הספר היסודי השתוללו, השתטו ועשו כל מה שילדים בגילאים האלה עושים. הבת שלי למרות שהיא עדיין בגן הצטרפה אליהם. ולקחה חלק פעיל בכל מה שהיה שם.
בגובה היא מתאימה גם לילדי כיתה ב’. ויש לה חברות מכיתה ד’. מהתבוננות מהצד לא ניתן היה לנחש שהיא קטנה מהם, לא ניתן היה לנחש שהיא לא חלק אמיתי מהחבורה. לא נוסעת איתם בהסעה כל בוקר. אז נפל לי לראשונה האסימון שהיא כבר גדולה.

בדרך הביתה אמרתי לה, איזה כיף שנה הבאה את בבית ספר וכבר תכירי את כולם. אבא, היא נועצת בי מבט עקום, אני מכירה את כולם כבר היום. הם חברים שלי.

והשבוע היא נשארה לבד בבית בפעם הראשונה.
היא לא הרגישה טוב ונשארה בבית עם אמא, כשאמא הלכה לגן להביא את הבונבון, היא לא רצתה להצטרף. אז היא נשארה לבד בבית. אמא הלכה לגן והיא נשארה לבד בבית. אומנם זמן מאוד קצר (בסביבות 10-20 דקות) אבל לגמרי לבד. היא רשמה על דף את מספר הפלאפון של אמא, ועשתה ניסיון אחד לחייג אליו לפני שאמא יצאה. ואז היא נשארה לגמרי לבד.
וכלום לא קרה. האדמה לא נפערה, הבית לא נשרף רק אמא ובונבון חזרו מהגן לילדה שלא הבינה למה אמא כ”כ מתרגשת.

ילדה גדולה שלי.