You are currently browsing the monthly archive for נובמבר 2007.
ה- BFM פונה ל- DUT עבור מילוי ה-ITC שעל פיו נמלא SB בצורה כזו יראה ה- UVC אחרי רמה אפקטיבית שתרוץ On the fly על גבי ה Debugger
איזה יופי.
כמה שלא התגעגעתי לעולם הזה.
כבר מעל שנה שאני מחוץ להיי-טק.
כלומר לא לגמרי אני עדיין בגדול עושה את אותו דבר אבל לא בחברת סטארט-אפ עם פוטנציאל להיות האינטל הבאה, אלה ב"מפעל". כן, ככה קוראים פה למקום העבודה, "המפעל".
עולם אחר, בלי התחרותיות המטורפת, בלי לתת נשיקה עדינה בשקט לילדים הישנים כשאני מגיע הביתה, בלי אופציות ובלי כל הראשי תיבות הנוראיים מלמעלה.
בלי שאף אחד נוזף בי על זה שהחודש היו לי רק 20 שעות נוספות.
הגיעה אלינו אשת מכירות, סליחה לא התכוונתי להעליב. Account Manager Technology.
זה התואר המלא. למרות שבעצם מדובר באשת מכירות.
היא הגיעה לעניין אותנו בכל מני כלי תוכנה שהם מייצרים, היא מגיעה מאחת ממפלצות ההיי טק העולמיות שקנו בדרך מיליון חברות אחרות.
המשפט שרשום למעלה הוא ציטוט די אותנטי, גם אם לא מדויק לחלוטין, אבל הוא מעביר יפה את מהות הדברים.
חצי מהאנשים בחדר לא הבינו בכלל על מה היא מדברת, לא הבינו את ראשי התיבות ולא את הנושא בכלל. אני, שהגעתי מהעולם ההוא הבנתי אבל לא כ"כ רציתי לשמוע.
אז הגיתי לעצמי את הפוסט הזה, מתוך כוונה לכתוב אותו אח"כ.
בקיצור אחרי שסיימתי את האוניברסיטה התייצבתי לשירות החובה בסטארט אפ.
למי שמסתכל מהצד זה נראה עולם מאוד מפנק, רווחי, כדאי, מעניין ומה לא.
מה לא? לא שום דבר מעבר לזה. מעבר לחלון נמצא עולם אחר שקל מאוד לשכוח אותו כשאתה שקוע עמוק כ"כ בתוך הלוחות זמניים.
ארוחות? חדר כושר? כל מני פינוקים? הכל כדאי שלא תאלץ חס וחלילה לצאת מהחדר.
נביא הכל אליך, פיתוח תמונות, אפילו שליחויות לדואר ולבנק, רק אל תלך הביתה.
כמה אפשר לחיות ככה?
הרבה. אורך החיים המומצא של עובד היי טק, לא נמוך בהרבה מאורח החיים של אדם ממוצע אחר. בעבודה הקודמת עבדו איתי אנשים בני ארבעים ויותר, כאלו שכבר איבדו קשר עם הסביבה שלא מדברת בביטים. בבית כבר התרגלו לחיים בלעדיהם, והם יושבים מדי לילה בעבודה עד מאוחר מאוד בלילה. גם כשאין בזה באמת צורך.
תמיד היינו צוחקים על זה שהם פה בתור תמרורי אזהרה. אם לא תזהר תמצא את עצמך ככה בגיל 40. שים לב, פקח עיניים.
כולם יודעים את זה, כמעט כל עובדי ההיי טק מפנטזים על עזיבת התחום הזה. על הפיכה לנגרים או לכל דבר שהוא בדיוק ההפך מלשבת שעות מול מסך מחשב. אבל לא רבים עושים משהו בנידון.
אחרי הכל במקום אחר לא יקבלו את המשכורת הגבוהה את הרכב ליסינג (שכולם שוכחים אבל משלמים עליו) ואז מה? לרדת ברמת החיים?
אז זהו שכן.
אני מהר מאוד הפנמתי שרמת חיים זה לא עוד חמש או עשרת אלפים שקל בחודש.
רמת חיים זה להוציא את הילדים מהגן. זה לשחק איתם כדורגל בערב במגרש.
זה ללכת איתם לבריכה בצהרים. זה לחזור הביתה בשעות נורמליות ככה שאפשר לצאת בערב עם האישה. רמת חיים זה להיות רגוע ולא בלחץ תמידי בגלל איזה לו"ז שחייבים לעמוד בו.
כשעברתי ל"מפעל" ירדתי במשכורת במודע. העבודה שלי פחות לוחצת, פחות מאתגרת (איזה מילה יפה) פחות אופציות לקידום ובכלל בלי אופציות לבורסה.
מצד שני עליתי בשעות הנוכחות שלי בבית, אני יוצא מהבית בשבע ובחמש אני נכנס אליו חזרה.
אני רואה את הילדים שלי גדלים, אני גדל איתם.
מי יכול להגיד לי שירדתי במשהו? הרווחתי ובגדול.
לא מתגעגע, אני המשכתי הלאה ואני נהנה מכל רגע.
כן, עוד פוסט כדורגל.
בשעה זו הנהלת הפועל ת"א מכונסת במטרה להחליט על עתידו של גיא לוזון.
האמת שאני לא חושב שהמצב הוא אך ורק באשמתו
ולאף המאמן הוא לא אשם תמיד, אבל הוא תמיד זה שסופג את המכה.
אבל זה לא העניין כרגע, המצב כפי שהגענו אליו 6 נקודות מתוך 10 משחקים הוא בלתי נסבל
ואם אחרי הפסד נוסף שכל השחקנים מקבלים ציון ממוצע של 4 גיא יוצא לתקשורת עם משפטים כמו
"אני לא בורח כשהמצב קשה"
"באחריות, הפועל תשאר בליגה"
אז או שהוא מנותק לגמרי ממה שקורה, או שבטעות הוא ראה משחק אחר, או שהוא לא מבין מה קורה
אני לא חושב שהוא הכניס אותנו למצב הנוראי הזה.
אבל עכשיו כשצריך לחשוב על היציאה מהמצב הזה ולא לחקור מי האשם, אז זה הזמן לקבל החלטות קשות
הוא לא יהיה זה שיוציא את העגלה מהבוץ ולא יעזור כמה שינסה לדחוף
מהסיבה הפשוטה שהוא דוחף לבד.
הוא איבד את אמון השחקנים, הקהל וכל מי שיכול לתת לו יד במאמצי הדחיפה.
ולכן צריך לבוא מישהו אחר, מישהו שיוכל לרתום למשימה עוד אנשים
אנשים שבינינו הם חרא של אנשים, כאלו שלא הייתי רוצה כחברים, כשכנים או כמכרים
אבל כאלו שלובשים חולצה אדומה מדי שבת וגורמים לי לקוות שיצליחו במלאכתם
אנשים שבזים למקצועניות של עצמם, עצלנים, מפונקים
כאלו שיעשו דווקא עד שיגרשו את ההוא שהם לא אוהבים
ולכן בגלל שאותם אי אפשר להחליף (גם אסור עד ינואר וגם אין במי)
אז היחידי שאפשר להחליף זה אותו. ולכן לוזון אתה צריך ללכת.
לא שאני אתגעגע אליך יותר מדי, יכול להיות שהיית יכול להצליח במצב אחר, יכול להיות שלא
לעולם כבר לא נדע זאת.
שחרר את הקבוצה שלי, תן לה לנסות להתרומם.
אני מאמין שבעוד כמה שעות, לוזון כבר לא יהיה המאמן
לא יודע מי כן, השמועות מדברות על גוטמן, על אלי כהן ואפילו על זלצר
אני רק מקווה שהפעם לא יזרקו את אבוקסיס, תנו לו לעזור
אם יש משהו שהוא טוב בו, זו המנהיגות הטפשית של שחקני כדורגל
הוא מלך בפוליטיקות הפנימיות שרצות על המגרש
הוא זה שהשחקנים מעריכים ומכבדים
ובתקווה מספיק מכבדים כדי להתאמץ עבורו.
למה שחקן כדורגל במדינת ישראל לא יכול להיות מקצועני מספיק בשביל לתת את מה שיש לו, גם אם הוא לא אוהב את המאמן?
למה הוא צריך סיבות מיוחדות להתאמץ?
למה המשחק היחידי שהם ניצחו העונה זה דרבי?
למה באדיר עדיין נמצא שם?
למה?
עוד כמה שעות
עריכה: לא עברה אפילו שעה אחת – גיא לוזון התפטר, כנראה שהוא חיכה לי.
אז זהו, שיהיה בהצלחה.
לקח לי קצת זמן, קצת עזרה אבל בסוף הבנתי שאין טעם להלחם עם עיצובים נוראיים. ועברתי לפה.
לקח לי שעה לבחור לי עיצוב דיפולטי ולבנות לי מספר קטגוריות ודפים להתחלה.
יש עדיין כמה דברים לעשות (למלא דף About) ואני לא סגור סופית על העיצוב שבחרתי.
אבל בגדול אני מרוצה. (ממה שיוצא?)
אז זהו, שיהיה בהצלחה.
טוב, אז אחרי ההחלטה שאני מוכן להכנס לעולם המאלטים הגיע הזמן לממש אותה. כמדי יום חמישי ירדתי עם ג'וחה לפאב הבית. אחרי שתי בירות הגיע הזמן לנסות משהו… עוד לפני כן התייעצתי בפורום אלכוהול בתפוז עם מיטב המומחים בתחום הוויסקי וקיבלתי המלצות להתחלה.
(ניסיתי להוסיף פה קישור ונכשלתי אז הנה הוא:)
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=104&msgid=108808
זיהיתי בקצה המדף בפאב את הגלןמורנגי. ביקשתי מדבורה הברמנית למזוג לי כוס, אבל במקום וויסקי היא חזרה עם מבט עקום ולחשה לי… "הגלןמורנגי 10 עולה 70 שקל" נראה לי מופרך ובלתי הגיוני בעליל, זה בקבוק של 50-60$ לליטר אז 70 שקל למנה? זה יוצא הכנסה של 1200 שקל לבקבוק שעולה 250 שקל?????? אני עוד יקדיש פוסט מיוחד לפאב הבית שלי ולמחירים שלו, אבל אין ברירה הוא היחידי באיזור והוא מתנהג כמו כל מונופול דורסני. בקיצור, די נבהלתי מהמחיר. מרפי שישב איתנו כמידי יום חמישי מאוד התלהב מהרעיון שלי של לנסות משהו חדש כל פעם, הפייבוריט שלו הוא המקאלן. אבל כבר נכנסנו לשיחה על סוגים שונים וכיוונים שונים והוא ביקש מדבורה בלווני.
דבורה הביאה את הבלווני 12 דאבל ווד, אבל לא מצאה אותו בתפריט ולא ידעה כמה לגבות עליו.
היא התקשרה מיד לבעלהבית ושאלה כמה עולה כוס בלווני בשביל מרפי. לאחר התלבטות קטנה קיבלה תשובה שעבור מרפי זה 50 שקל.
מרפי כטוב ליבו בוויסקי הזמין מיד שלוש כוסות לו, לי ולג'וחא.
לקחתי את הכוס בשתי ידים, דבר ראשון הסתכלתי, גוון אדמוני ממש.שונה מאוד מהוויסקים שהכרתי.
הריח, פשוט וקל ריח של עץ. שום דבר אחר לא מצליח לפרוץ את הריח החזק כ"כ של העץ.
הוויסקי הזה מתיישן בשתי חביות ולכן סופג פעמיים את הריח והטעם של העץ (מכאן כנראה גם מגיע השם שלו)
למרות שגם על הבושמילס מאלט שיש לי בבית כתוב שהוא מתיישן בשתי חביות והוא אפילו לא קרוב לריח הזה.
שלוק ראשון, טעם של עץ, כמו הריח אי אפשר להתחמק מהעץ. אבל זה לא עץ אקליפטוס או אורן או משהו מוכר, לא יודע להסביר את זה אבל זה עץ אדיר, ענק מאלו שבני מאות שנים. ישן. יבש. מדהים.
השלוק הראשון נעלם לי. פתאום אני קולט שהנוזל כבר מזמן איננו ואני עדיין מתלבט עם טעמי העץ.
עוד שלוק מגלגל אותו בפה, על הלשון מסביב. הפעם כבר מסביב לעץ יש כל מיני דברים אחרים שלא הצלחתי לתת להם שמות אבל הם שם. (כמה חבל שקראתי את ההמלצה של Islay רק אח"כ לנסות לדמיין טעמים באותו זמן ולמצוא התאמות)
אח"כ מרפי סיפר על טעמי קרמל מאחורי העץ, אני, כאמור לא זיהיתי את הטעמים.
בקיצור, עד כמה שאני אוהב את הבוש מאלט שלי ואני חושב שהוא טוב, התברר לי שבעצם הוא בכלל לא בקטגוריה של הגדולים. הדאבל ווד הזה, טוב בעשרות מונים ממנו. זה בכלל לא באותה סקלה, בכלל לא בר השוואה.
עברו כבר יומיים וחצי מאז ועדיין לא נרגעתי מהעניין הזה.
הוויסקי הזה כ"כ טוב, כ"כ מתאים, כ"כ נכון שזה פשוט לא יאמן, הוויסקי הזה תפס אותי לא מוכן.
הייתי מוכן לוויסקי שיהיה לי קשה לשתות, הייתי מוכן לוויסקי חזק, הייתי מוכן לכל מיני דברים. לכזו רמה מעולה לא הייתי מוכן, לא חשבתי שזה עד כדי כך.
לסיכום, אם עד היום היו לי שני טעמים שידעתי להבדיל בינהם. "אוהב" ו"לא אוהב" עכשיו הוספתי טעם חדש "מדהים"
מיד אחרי שנגמרה הכוס (איך כ"כ מהר? למרות שלקחתי את הזמן ושיחקתי עם כל שלוק) כבא דמיינתי את הבקבוק עומד אצלי בבית על המדף/בר שלי.
אני כ"כ התלהבתי מהוויסקי הזה שעכשיו נשאר לי לראות אם זה הוויסקי הזה שהוא כ"כ מעולה, או שכל סינגל מאלט שאני ינסה יטריף אותי לשיאים חדשים…
איזה כיף.
(פורסם במקור ב 13/11/07)
וויסקי, עוד משהו חדש יחסית בחיי.
הכל התחיל ביום ההולדת האחרון שלי, כמדי שנה אמא שלי מתקשרת מאחלת מזל טוב ושואלת מה אני רוצה ליום הולדת.
שאלה שהתשובה עליה ממש לא פשוטה, בשנים שעברו קניתי לעצמי בשמם G.T.A חדש ל PS2 כל שנה. אבל די מיציתי. גם את הצשחק וגם את הקונסולה, ומזמן לא הערתי אותה משנת החורףף הארוכה שלה.
ככה עבר לו איזה חודש שבו כל פעם שדיברנו נשאלתי שוב, "מה תרצה ליום הולדת?"
פתאום, וממש לא ברור לי מאיפה זה הגיע, נפלה עלי החלטה שאני רוצה ליום הולדת בקבוק וויסקי.
למה לא ברור? כי מעולם לא הייתי מחובבי הוויסקי, האמת שלא נתתי לו יותר מדי הזדמנויות…
כשגדלתי אז האלכוהול בקיבוץ נקנה בכסף של מונופול.
מין תלושים מצחיקים שעלו לנו פרוטות, ותמורתם קיבלנו במועדון של הקיבוץ אלכוהול.
החיסרון העיקרי ביחסי הגומלין האלו היו שתמורת התלושים המגוחכים קיבלנו וודקה מגוחכת לא פחות.
עד היום לא הצלחתי לגלות איזו וודקה זו הייתה, אני רק זוכר שהיה לה טעם של אקונומיקה והיא הייתה עושה את העבודה…
רק בצבא גיליתי שבעצם לוודקה לא אמור להיות טעם נוראי שכזה. היינו בשיזפון בתרגיל גדול ונשארנו שם שבת כי במילא חייבים לחזור מוצ"ש והמרחקים הפכו את היציאה ללא כדאית. לעומת זאת כמה נגלות עם הרכבים הצבאיים הורידו את כולנו לאילת.
יום שישי בערב, סגל הסוללה יושב ביאכטפאב ואז להפתעתי גיליתי עולם חדש, אלכוהול חלק, נעים וטעים (עד כמה שאפשר להגיד טעים על וודקה).
מאז עברו כמה שנים אני כבר לא שותה כמויות כמו אז שהייתי צעיר, אבל מצד שני האיכות של מה שנכנס לכבד שלי היום זה משהו אחר.
אני שותה הכל, אוהב לנסות ולטעום אבל משום מה וויסקי נטעם כמה פעמים ירד בקושי וננטש, פתאום החלטתי שאני רוצה לנסות שוב.
התחלתי ללמוד מה, איך ולמה. קראתי עוד ועוד ומפה לשם גם עשיתי קורס ברמנים על הדרך (בשביל הכיף והידע ולא בשביל לחפש לי תעסוקה חדשה) הוויסקי עדיין היה לי קשה הרי וויסקי זה טעם נרכש. או כמו שטען גוחא, למה לסבול בשביל לרכוש משהו? זה לא טעים לי וזהו. למה טען, בלשון עבר? כי היום הוא כבר מגיע לרדת על בקבוקי הוויסקי שלי.
בקיצור החלטתי להתחיל עם כמה דברים בסיסים שאמורים להיות קלים למתחילים. בושמילס וגלןפידיך.
את שנהם טעמתי בפאב הבית שלי לפני הקנייה ושנהם היו טובים בעיני. הבושמילס נעים וחלק יותר והגלןפדיך אחר. (מאוד קשה לי עם עולם הדימויים עדיין, להבדיל מכמה אנשים שאני נוהג לקרוא קבוע שמתארים וויסקי על מרכיביו כמו שמתארים יין)
משום מה בבית הגלןפידיך נטעם לי אחרת לגמרי ודי קשה לשתייה. פה הבנתי לראשונה שהאווירה משפיעה מאוד על הטעם.
והטעם בפאב עם הרעש והאנשים מסביב יכול להיות שונה מהותית מהטעם בבית לבד על המרפסת.
מאז ניסיתי לא יותר מדי דברים.
עשיתי מבחן טעימה לעצמי בין שני דברים שמאוד אהבתי בפאב כדי להחליט מה יהיה הבקבוק הבא שלי בלאקבוש או בושמילס מאלט.
להפתעתי במבחן טעימה עיוור העדפתי את המאלט למרות שהייתי בטוח שהבלאקבוש טעים לי יותר.
ניסיתי טאליסקר 10 שהיה הניסיון הראשון במשהו מעושן והיה לי מאוד קשה לשתייה. קשה לי להגיד שום דבר על הטעם כי אני עדיין לא בטוח שהיה טעם מתחת לעשן, אבל כנראה שכמו שוויסקי זה טעם נרכש, ההתמודדות עם מעושנים גם היא לא פשוטה בהתחלה.
ניסיתי קצת בורבון (גק וגים בים ירוק) בשביל לגלות שאני לא כ"כ אוהב את הוויסקי האמריקאי יחסית לאירים.
הוא נטעם לי חלול יותר, כשאני מנסה לגייס את עולם האסוטיאציות שלי אני מצליח לגרד ברזל חלוד וגם זה בקושי.
הרחבתי את המבחר בבית עם בושמילס מאלט 10 (שהוא הפיבוריט שלי כרגע), טולמור דיו וגוני שחור (שעדיין סגור).
ועכשיו "הגיע הזמן אומרת אמא"
אני מרגיש מוכן.
עכשיו
אני מתכוון להכנס ברצינות יותר לעולם הסינגל מאלטים.
(פורסם במקור ב 12/11/07)
על מה לכתוב? אולי על מה שמטריד אותי…
בימים אלו מה שמטריד אותי זה איזו סדרה להתחיל לראות…
בעונה שעברה ראיתי את נמלטים, גיבורים, יריחו ואת אבודים שהיו צריכים לסיים כבר לפני המון עונות.
(לא שזה ימנע ממני לראות את העונה הבאה)
אני יודע שנימלטים וגיבורים כבר התחילו אבל החלטתי השנה כלקח משנה שעברה להתחיל לראות רק אחרי פגרת הכריסטמיס. הרי הם מתכננים לצאת לחופש בין דצמבר לפברואר אז למה לא לאגור את הפרקים ולהתחיל בפברואר.
אז בנתיים אני אוסף לי (די באובססיביות) את העונות החדשות של נמלטים וגיבורים.
אבל מה בנתיים???
אני יתחיל לראות את Weeds השבוע (כבר יש איזה 13 פרקים) אבל זה כמו גרעינים.
פרקים קצרצרים של 20-25 דקות. יש לי שנים שלושה ערבים בשבוע לראות טלויזיה, 2-3 פרקים בערב, זה לא יחזיק הרבה זמן.
יש המון סדרות חדשות, על חלקם שמעתי על רובם לא. הבעייה היא שכבר נכוויתי פעם.
התחלתי לראות סדרה שמאוד מצאה חן בעיני רק כדאי לגלות שביטלו אותה אחרי ארבעה פרקים.
אז אני די חושש להתחיל סדרות חדשות…
כאמור דילמה.
אם מישהו יקרא פה ביום מן הימים וידע להמליץ על משהו שכדאי לי להשחית את זמני עליו אני אשמח לשמוע.
(פורסם במקור 12/11/07)
איך יודעים מי אלכוהוליסט?
מתי זה הופך משתייה כיפיית לבעייה?
האם ישיבה לבד בפאב רק אני והברמן (שאותו אני כבר מכיר אישית) זה סימן לבעייה?
טוב, נו… לא ברור לי לאן ניסיתי להגיע עם ההתחלה הזאת…
הפואנטה היא שיצאתי אתמול לראות את הדרבי בפאב והייתי שם לבד.
השעה תשע, רק אני והברמן. והפועל.
זהו, אני לא אפרט על זה יותר כי מתוך ארבעת הפוסטים הראשונים שלי שלושה הם על כדורגל.
וזה לא כזה חלק חשוב מהחיים שלי.
אני רק אסיים בעובדה שהניצחון הזה הגיע בזכות חולצת המזל שלי.
זו הגרסא שלי ואני דבק בה.
(פורסם במקור ב 11/11/07)
היום אני כבר לובש את חולצת המזל שלי…
(פורסם במקור ב 10/11/07)
ביום חמישי לא התכוונתי לראות.
זאת אומרת מאוד רציתי והתכוונתי אפילו לעשות את כל הדרך עד לבלומפילד (איזה שעתיים וחצי נסיעה).
אבל כשפירסמו מחירים זה ירד מהפרק. אם כל הכבוד 250 שקל לשער 7 – למה מי מת?
מאוד שימח אותי ההודעות של האולטרס שהם מחרימים את המשחק, בגלל מחירי הכרטיסים.
גם בטלויזיה לא התכוונתי לראות, היו לי דברים אחרים לעשות.
לא לבשתי את חולצת המזל האדומה שלי (שמלווה אותי מאז הגמר גביע לפני שנתיים וחצי)
בסוף איךשהוא מצאתי את עצמי אצל ג'וחא (שם בדוי כמובן) עם גרעינים.
כל היום כשדיברו איתי על המשחק שמרתי על גישת ה – " אנחנו הולכים לחטוף בראש". אבל משום מה באמת הייתה לי הרגשה שאנחנו הולכים להפתיע, בעיקר את עצמנו. ולתת משחק טוב. לא חשבתי על ניצחון. רק על להראות כמו קבוצה, משהו שלא היה לנו העונה עדיין.
אבל לא דובים ולא יער. לפחות לא התפוררנו לגמרי אחרי הכרטיס האדום.
מסכן שיש, בן 17 (או משהו כזה) משחק שני או שלישי בבוגרים ולאן הוא נפל… אותו דבר בקשי, שחקן נוער לא אמור לפול לכזו קלחת רותחת, הוא אמור להכנס לאט לאט לבנות לעצמו מקום. להכנס לסגל בכזו סיטואציה – אין לו סיכוי להצליח.
מצד שני, ככה נולדים גיבורים שקפצו למים לקחו את ההזדמנות ובנו לעצמם שם… אולי שיש ובקשי לא גיבורים.
מצד שלישי במצבנו אנחנו לא צריכים גיבורים – סתם שחקני כדורגל שגאים בהיותם כאלו יספיקו לנו.
כמה נקודות אור…
דגו שיחק כאילו הוא עשרה שחקנים, הוא היה בכל מקום רץ לכל כדור ניסה השתדל ובימינו זה הרבה מאוד.
נתכאו היה המצטיין בעיני על המגרש כמו דגו גם לו היה אכפת מהקבוצה וממה שקורה על הדשא.
כמה נקודות חושך…
גוניור שגורם לאוהדים להתגעגע ליוליץ.
והקבוצה כולה שנראתה כאילו הם מחכים לשריקת הסיום מרגע הפתיחה. אולי לוזון נתן להם הוראה לשמחר כוחות לדרבי?
כפרות, המשחק הזה בכל מקרה היה תקוע לנו כמו אני לא יודע מה.
יום ראשון חשוב הרבה יותר. אבל… גם אז נחטוף בראש, אז כבר עדיף לחטוף מטוטנהאם ולא ממכבי…
לפחות סיימתי את הערב בפאב הבית שלי כמדי יום חמישי, בירה, קצת וויסקי, חברה טובה…
(פורסם במקור ב 7/11/07)
לא יודע למה.
לא יודע למה עכשיו.
לא יודע מה עושים איתו בכלל…
ולמרות הכל, פתחתי לי בלוג.
לא ברור לי למה, עשיתי את זה. לא בטוח מה אני רוצה לעשות איתו.
לכתוב דברים כמוסים? מחשבות עמוקות? דבריים אישיים שאח"כ אני אצטרך להתמודד עם מצבים בעייתים כשמישהו שאני מכיר יבקר פה?
לכתוב דברים כללים שלא ממש חשובים? ואז אולי לעשות את זה בפומבי? בשם האמיתי שלי?
בקיצור המון שאלות, צריך קודם כל לקבוע כיוון מהותי לבלוג הזה.
והנה הדבר הראשון שאני אכתוב על עצמי, אני חלש בלקחת החלטות – כלומר כנראה שאני פשוט לא אחליט, אלה אני אתחיל ונראה לאן נגיע…
אז מה עכשיו?
עכשיו? לא רק עכשיו בכלל בזמן האחרון אני שוקע במחשבות שזה הכל? זה מה שיש לעולם להציע לי?
שלא תבינו לא נכון, לא רע לי, בכלל לא.
יש לי אשה נהדרת, 2.5 ילדים וכלבה. בית נהדר עם חצר גדולה. עבודה לא רעה בכלל. נהדר.
אבל… זה הכל?
מיליונר אני כבר לא אהיה, גם לא ספורטאי גדול, גם לא מדען או ממציא או גנרל או משהו מיוחד.
אולי אני כבר מיוחד? לא אולי, בטוח.
אבל זהו? זה מה שיש?
בקיצור אני קורא לזה משבר אמצע החיים שלי (למרות שאני רחוק ממנו עדיין) אני עדיין ילד. עדיין לא בן 35.
חזרתי לי לאחרונה לכל מני דברים שחשבתי שיהיה נחמד לעשות בעבר.
ובעצם למה לא? כל מני דברים שרציתי לעשות בתור נער ולא יצאו לפועל… שום דבר מהם לא ממש פרוייקט (טוב חלק כן. חלק ממש בעייתים למימוש)
בקיצור אני די מסובב סביב עצמי, אני כרגע במומנטום של ריצה סביב הזנב של עצמי.
אז הנה. בלוג כבר יש לי. צעד ראשון…
תגובות אחרונות