(פורסם במקור ב 10/11/07)

ביום חמישי לא התכוונתי לראות.
זאת אומרת מאוד רציתי והתכוונתי אפילו לעשות את כל הדרך עד לבלומפילד (איזה שעתיים וחצי נסיעה).
אבל כשפירסמו מחירים זה ירד מהפרק. אם כל הכבוד 250 שקל לשער 7 – למה מי מת?
מאוד שימח אותי ההודעות של האולטרס שהם מחרימים את המשחק, בגלל מחירי הכרטיסים.

גם בטלויזיה לא התכוונתי לראות, היו לי דברים אחרים לעשות.
לא לבשתי את חולצת המזל האדומה שלי (שמלווה אותי מאז הגמר גביע לפני שנתיים וחצי)

בסוף איךשהוא מצאתי את עצמי אצל ג'וחא (שם בדוי כמובן) עם גרעינים.

כל היום כשדיברו איתי על המשחק שמרתי על גישת ה – " אנחנו הולכים לחטוף בראש". אבל משום מה באמת הייתה לי הרגשה שאנחנו הולכים להפתיע, בעיקר את עצמנו. ולתת משחק טוב. לא חשבתי על ניצחון. רק על להראות כמו קבוצה, משהו שלא היה לנו העונה עדיין.
אבל לא דובים ולא יער. לפחות לא התפוררנו לגמרי אחרי הכרטיס האדום.
מסכן שיש, בן 17 (או משהו כזה) משחק שני או שלישי בבוגרים ולאן הוא נפל… אותו דבר בקשי, שחקן נוער לא אמור לפול לכזו קלחת רותחת, הוא אמור להכנס לאט לאט לבנות לעצמו מקום. להכנס לסגל בכזו סיטואציה – אין לו סיכוי להצליח.
מצד שני, ככה נולדים גיבורים שקפצו למים לקחו את ההזדמנות ובנו לעצמם שם… אולי שיש ובקשי לא גיבורים.
מצד שלישי במצבנו אנחנו לא צריכים גיבורים – סתם שחקני כדורגל שגאים בהיותם כאלו יספיקו לנו.

כמה נקודות אור…
דגו שיחק כאילו הוא עשרה שחקנים, הוא היה בכל מקום רץ לכל כדור ניסה השתדל ובימינו זה הרבה מאוד.
נתכאו היה המצטיין בעיני על המגרש כמו דגו גם לו היה אכפת מהקבוצה וממה שקורה על הדשא.

כמה נקודות חושך…
גוניור שגורם לאוהדים להתגעגע ליוליץ.
והקבוצה כולה שנראתה כאילו הם מחכים לשריקת הסיום מרגע הפתיחה. אולי לוזון נתן להם הוראה לשמחר כוחות לדרבי?

כפרות, המשחק הזה בכל מקרה היה תקוע לנו כמו אני לא יודע מה.
יום ראשון חשוב הרבה יותר. אבל… גם אז נחטוף בראש, אז כבר עדיף לחטוף מטוטנהאם ולא ממכבי…

לפחות סיימתי את הערב בפאב הבית שלי כמדי יום חמישי, בירה, קצת וויסקי, חברה טובה…