טוב, אז אחרי ההחלטה שאני מוכן להכנס לעולם המאלטים הגיע הזמן לממש אותה. כמדי יום חמישי ירדתי עם ג’וחה לפאב הבית. אחרי שתי בירות הגיע הזמן לנסות משהו… עוד לפני כן התייעצתי בפורום אלכוהול בתפוז עם מיטב המומחים בתחום הוויסקי וקיבלתי המלצות להתחלה.

(ניסיתי להוסיף פה קישור ונכשלתי אז הנה הוא :)

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=104&msgid=108808

זיהיתי בקצה המדף בפאב את הגלןמורנגי. ביקשתי מדבורה הברמנית למזוג לי כוס, אבל במקום וויסקי היא חזרה עם מבט עקום ולחשה לי… “הגלןמורנגי 10 עולה 70 שקל” נראה לי מופרך ובלתי הגיוני בעליל, זה בקבוק של 50-60$ לליטר אז 70 שקל למנה? זה יוצא הכנסה של 1200 שקל לבקבוק שעולה 250 שקל?????? אני עוד יקדיש פוסט מיוחד לפאב הבית שלי ולמחירים שלו, אבל אין ברירה הוא היחידי באיזור והוא מתנהג כמו כל מונופול דורסני. בקיצור, די נבהלתי מהמחיר. מרפי שישב איתנו כמידי יום חמישי מאוד התלהב מהרעיון שלי של לנסות משהו חדש כל פעם, הפייבוריט שלו הוא המקאלן. אבל כבר נכנסנו לשיחה על סוגים שונים וכיוונים שונים והוא ביקש מדבורה בלווני.

דבורה הביאה את הבלווני 12 דאבל ווד, אבל לא מצאה אותו בתפריט ולא ידעה כמה לגבות עליו.

היא התקשרה מיד לבעלהבית ושאלה כמה עולה כוס בלווני בשביל מרפי. לאחר התלבטות קטנה קיבלה תשובה שעבור מרפי זה 50 שקל.

מרפי כטוב ליבו בוויסקי הזמין מיד שלוש כוסות לו, לי ולג’וחא.

שני עצים

לקחתי את הכוס בשתי ידים, דבר ראשון הסתכלתי, גוון אדמוני ממש.שונה מאוד מהוויסקים שהכרתי.
הריח, פשוט וקל ריח של עץ. שום דבר אחר לא מצליח לפרוץ את הריח החזק כ”כ של העץ.
הוויסקי הזה מתיישן בשתי חביות ולכן סופג פעמיים את הריח והטעם של העץ (מכאן כנראה גם מגיע השם שלו)
למרות שגם על הבושמילס מאלט שיש לי בבית כתוב שהוא מתיישן בשתי חביות והוא אפילו לא קרוב לריח הזה.

שלוק ראשון, טעם של עץ, כמו הריח אי אפשר להתחמק מהעץ. אבל זה לא עץ אקליפטוס או אורן או משהו מוכר, לא יודע להסביר את זה אבל זה עץ אדיר, ענק מאלו שבני מאות שנים. ישן. יבש. מדהים.
השלוק הראשון נעלם לי. פתאום אני קולט שהנוזל כבר מזמן איננו ואני עדיין מתלבט עם טעמי העץ.
עוד שלוק מגלגל אותו בפה, על הלשון מסביב. הפעם כבר מסביב לעץ יש כל מיני דברים אחרים שלא הצלחתי לתת להם שמות אבל הם שם. (כמה חבל שקראתי את ההמלצה של Islay רק אח”כ לנסות לדמיין טעמים באותו זמן ולמצוא התאמות)

אח”כ מרפי סיפר על טעמי קרמל מאחורי העץ, אני, כאמור לא זיהיתי את הטעמים.

בקיצור, עד כמה שאני אוהב את הבוש מאלט שלי ואני חושב שהוא טוב, התברר לי שבעצם הוא בכלל לא בקטגוריה של הגדולים. הדאבל ווד הזה, טוב בעשרות מונים ממנו. זה בכלל לא באותה סקלה, בכלל לא בר השוואה.

עברו כבר יומיים וחצי מאז ועדיין לא נרגעתי מהעניין הזה.
הוויסקי הזה כ”כ טוב, כ”כ מתאים, כ”כ נכון שזה פשוט לא יאמן, הוויסקי הזה תפס אותי לא מוכן.
הייתי מוכן לוויסקי שיהיה לי קשה לשתות, הייתי מוכן לוויסקי חזק, הייתי מוכן לכל מיני דברים. לכזו רמה מעולה לא הייתי מוכן, לא חשבתי שזה עד כדי כך.
לסיכום, אם עד היום היו לי שני טעמים שידעתי להבדיל בינהם. “אוהב” ו”לא אוהב” עכשיו הוספתי טעם חדש “מדהים”
מיד אחרי שנגמרה הכוס (איך כ”כ מהר? למרות שלקחתי את הזמן ושיחקתי עם כל שלוק) כבא דמיינתי את הבקבוק עומד אצלי בבית על המדף/בר שלי.

אני כ”כ התלהבתי מהוויסקי הזה שעכשיו נשאר לי לראות אם זה הוויסקי הזה שהוא כ”כ מעולה, או שכל סינגל מאלט שאני ינסה יטריף אותי לשיאים חדשים…

איזה כיף.