כל מיני

כל מיני דברים שעלו בראשי לאחרונה

• ביום שני בלילה לפני המילואים אוקונור קרא לי לשתיית חג המולד
  גם בוסי והפרופסור היו שם, לא הלכנו הפעם לפאב הבית אלה למקום אחר. הייתה שם עוד אישה מהמושב שלנו שחפרה לבוסי במוח. בשלב מסויים (11:30 בלילה) הגיעה הבת שלה, בת 15 עם המורה הפרטי שלה. ה"מורה" הזה בדיוק היה במילואים ולכן הגיע על מדים ועם נשק. הוא עמוק בתוך שנות השלושים שלו. האמא מאוד שמחה לראות אותם והציגה לכולנו את הבת והמורה שלה…בחייאת, מה לא ברור לך מה קורה פה? או שאת לא רוצה לראות?
  בחורה בת 15 מסתובבת בלילה עם המורה שלה?
  הולכת איתו לפאב?
  אני לא זוכר שכשאני הייתי תיכוניסט, שהיינו מסתובבים עם מורים.
  אני לא יודע להגיד בדיוק מה טיב היחסים בין הילדה למורה, אבל אני יודע להגיד שזה נראה רע.
  ואם זו הייתה הבת שלי, לא הייתי שמח כ"כ לראות אותה באמצע הלילה בפאב עם גבר בן 30 ומשהו.

• באותו ערב החברה יצאו החוצה מהפאב לעשן. למרות שאני לא מעשן יצאתי איתם
  כי הרי הגעתי בשביל החברה. ופחות בשביל הפאב המוזר הזה.
  בכל אופן ממרום 35 (כמעט) שנותי, לא עישנתי מעולם, התחלתי לעשן בצבא כמו כולם אבל אחרי שבועיים הבנתי את הרעיון והפסקתי. דברים מתקדמים יותר גם לא עישנתי מעולם.
  למרות שמסביבי רבים היו מעשנים גוינטים למינהם איך שהוא מעולם לא הגעתי לזה בעצמי.
  לא מתוך אידיאולוגיה עמוקה שזה אסור או מסוכן אלה פשוט לא יצא, וזה לא עניין אותי מספיק בשביל ללכת לחפש את זה.
  בכל אופן יצאנו ואז הפרופסור שולף גויינט מהכיס מדליק ומעביר אותו.
  כשהוא הגיע אלי העברתי אותו הלאה. כמו שהייתי מעביר הלאה סיגריה רגילה שהייתה מגיעה אלי.
  לא רציתי לנסות בפעם הראשונה כשאני יודע שבעוד כמה שעות אני צריך לקום ולנהוג לקצה השני של הארץ למילואים. אבל אח"כ חשבתי לעצמי עד כמה זו הייתה הסיבה או שזה היה סתם תירוץ?

• בנושא אחר לגמרי.
  עושה איתנו מילואים סלברטי אחד. בעצם סלברטי לייט, לא ראיתי אותו מעולם בעיתון ברכילויות, לא תמונות פפרצי ולא כתבות על חברות שלו.
  מצד שני יש לו תוכנית שבועית בטלביזיה, ואין אחד שלא מכיר את הפרצוף והשם.
  הוא מ"מ אצלנו, מגיע כל פעם כמו שעון. בחור נחמד מאוד.
  ראינו כולנו איך הוא מתקדם, איך התחיל בלילות באוהל ולאט לאט התקדם.
  אבל תמיד נשאר עם הרגליים על הקרקע. אחד משלנו, ולכן אנחנו לא התרגשנו מההיכרות איתו.
  ביום שלישי הגענו בבוקר למילואים ואחרי הגיוס היו כמה שעות עד להתחלת הלו"ז. החלטנו לסוע לבאר שבע
  לאכול משהו ולהעביר את הזמן.
  פעם ראשונה ראיתי אותו מול אנשים אחרים.
  בדוכן השווארמה המוכרת קפאה… אתה הוא? אז תעשה… באמת? זה אתה?
  כל מי שעבר ליד השולחן שלנו נעצר והתחיל להתלחש
  לי זה היה מוזר ואז הבנתי הבן אדם שהוא כאמור אדם נחמד מאוד שזו פרנסתו והוא לא עושה קרחת בשביל שידברו עליו למחרת. ככל הידוע לי לא עשה אף פרסומת.
  הוא לא מאילו שרצים אחרי הצלמים, וקוראים להם לכל מקום שהוא נמצא בו
  ובכל זאת, הוא נתון למעין הטרדה שלא פוסקת מצד סתם אנשים ברחוב. ולמעשה כל האנשים ברחוב.
  אז נכון, זו הפרנסה שלו, וכל אדם ברחוב הוא לקוח פוטנציאלי אבל בכל זאת.
  אני לא בטוח שאני לא הייתי מתחיל לצעוק או לפחות לענות בציניות עמוקה ועוקצת לאנשים האלו.

מילואים

שלושה ימים אימון אי-שם ליד באר שבע.
האמת, די שמחתי לקבל את הצו. שלוש שנים כמעט שלא קראו לנו, הגדוד נסגר בשנה שעברה אבל הצליח השנה להפתח מחדש בצורה קצת שונה במשימה חדשה ובשייכות ליחידה אחרת.
נחמד, אני אוהב את האנשים שם (האנשים שלי) אנשים שצומחים איתי, שגדלים איתי.
חלק גדול מהם אני מכיר עוד מהסדיר, אחרים הצטרפו אלינו אחרי שהשתחררו. ככה שיוצא שכל אחד מהם (כמעט) פגשתי לראשונה כשהוא בן 20 בערך.
נחמד לראות איך אנשים גדלים ומתפתחים.

הגיעו אנשים שהיו חיילים סדירים שלי כשהייתי מ"פ. הם נראים בדיוק אותו דבר רק קמטים כבר מתחילים לצוץ
הפרצופים קצת מתעגלים, השערות קצת מלבינות או נעלמות פה ושם.

ההוא התחתן לפני המילואים הקודמים היום יש לו כבר ילד.
אחר דווקא הספיק להתגרש בזמן הזה.
לזה יש כבר שלושה ילדים וההוא עוד שנייה פרופסור.
זה עזב את ההי טק והיום הוא יבואן.
ואחר עזב את האוניברסיטה ודווקא נכנס להיי טק.

דווקא לי נראה שלא השתנתי כמעט מהמילואים האחרונים, אני אותו אדם החלפתי מקום עבודה אבל לא היו לי שינויים מהותיים בחיים.
אחרים נראים כאילו עברו תהפוכות, זה כנראה קשור לעובדה שאני מעודכן במה שקורה בחיים שלי על בסיס רצוף ואותם אני פוגש פעם בשלוש שנים.

אז מה היה לנו שם?
כאמור אנחנו עכשיו שייכים ליחידה חדשה, מהיחידות המפורסמות והנודעות של צה"ל
והאמת שרואים את ההבדל, הפעם היה מאורגן בצורה שלא מזכירה מילואים.
שלושה ימי אימון? אני ראיתי בעיני רוחי משהו בסיגנון של
יום שלישי – גיוס וחתימה על ציוד
יום רביעי – מטווח
יום חמישי – הזדכות ושיחרור
כבר שהגענו קיבלנו דף שעליו מצויין הלו"ז של שלושת הימים הבאים
למרות שהתבקשנו להגיע ב 9 הל"וז מתחיל בארוחת צהרים שלאחריה שיחת פתיחה באחת וחצי.

האירגון של אנשי היחידה החדשה שלנו שאליה הצטרפנו היה מדהים.
הם לא הביאו הכל איתם ולא התבססו כמעט בכלום על בסיס האימונים שבו שהינו.
ככה הנהגים, החובשים וכל המסביב היה מהיחידה ותפקד למופת.
פעם ראשונה שאני פוגש נהג אביר שממש שמח לכל משימה שמטילים עליו
שמחכה ליד האביר בחמש וחצי בבוקר מוכן לצאת לדרך.
נגד שמיד נכנס לרכב ונוסע חזרה לבסיס ברגע שמתברר לו שמישהו שכח את הסטיקלייטים לירי לילה
פעם ראשונה שהרס"פ לא צריך לחתום על כלום, והכל נמצא.
המ"ק, האלונקה והחובש הגיעו באופן קסם כלשהוא תמיד בזמן ותמיד למקום הנכון.

מצד שני, שהיינו בבסיס אימונים כל-שהוא בדרום הארץ.
הם עשו כל מה שיכלו כדי לסכל את האימון הזה.
אוהל אחד לכל הפלוגה? מספיק בהחלט, תצטופפו.
מסתבר שלמכולה שכולה מחוררת נכנסים מים כשיורד גשם, הייתם מאמינים?
מפתיע. כנראה שהם חשבו שהיא אמידה לגשם ולכן זו המכולה שבתוכה כל מזרוני הבסיס.
מה אי אפשר לישון על מזרון ספוג מיים?
כולם התלוננו, גם אני, אבל בסוף כולם הסתדרו, רבים יצאו לישון בבית כל לילה (וחזרו בזמן, לפנות בוקר)
אחרים קפצו לבית החייל בבאר שבע.

אבל בסך הכל למרבה ההפתעה היה אימון מאוד מוצלח.
בזמן כ"כ קצר ואנשים שלא החזיקו נשק שלוש שנים והגענו למסלולי חולייה רטובים
העיקר הוא שאנשים שכבר היו במסיבת סגירת הגדוד נפגשו שוב
ושוב הוכיחו לכל מי שלא ידע מקודם שהם אנשים מדהימים אחד אחד.
98% מהאנשים שקראו להם הגיעו. בזמן.
גם את היחידה זה הפתיע, הם לא ציפו לזה ולכן לא היו מוקצים לנו מספיק ימי מילואים.
אבל יחידה כזו מיוחסת וכזו עשירה יכולה לבלוע בתקציב שלה גם חריגה של מאות ימי מילואים

יש את הסטיקר הזה "אני גאה להיות מילואימניק"
האמת, אני באמת גאה. זה לא שישבתי בבית שלוש שנים והייתי עצוב למה לא קוראים לי
אבל, כששמעתי שסוגרים את הגדוד קצת נעצבתי, המחשבה שלא צריכים אותי יותר.
זה לא כאילו אני חושב שגורל המערכה הבאה מונח על כתפי, אבל תמיד הייתי חלק מזה.
170 לוחמים (בערך) התייצבו ביום שלישי כל אחד השאיר מאחוריו את החיים האמיתיים שלו והגיע לשחק בחיילים
זה לא ברור מאליו, בטח לא היום כפחות ופחות אנשים עושים מילואים.
הילדים שלי ממש התקשו להבין מה זה מילואים ולמה אבא צריך ללכת, הם לא מכירים את זה מהסביבה.
אנשים טובים, כאלו שאני אוהב, החליטו לעצמם שמספיק ויותר ויותר מהם לא עושים יותר מילואים מבחירה.
אבל אני לא הרגשתי פרייאר בשלושה ימים האלו.
אני הרגשתי גאווה, לפקד על אנשים מופלאים שכאלו.
והאמת? הם באמת גיבורים בעיני.

וואו זה יצא פלצני ברמות, אבל ככה הרגשתי
ואם הרגשה אי אפשר להתווכח, אי אפשר להסביר לה.
ככה זה.

איזהו גיבור?

לפני כמה חודשיים קניתי לי בדיוטי שני בקבוקים במבצע של שניים ב 80$ בושמילס מאלט 10 וג'וני ווקר שחור. הם הצטרפו אחר כבוד למדף שלי עליו כבר חיכו להם בושמילס רגיל וגלןפידיך.
זו הייתה הקנייה הרצינית הראשונה שלי, הפעם הראשונה שידעתי מראש מה אני קונה. לא בקבוקים לניסיון, אלה דברים שכבר ידעתי מה לצפות מהם. ולכן החלטתי שאני פותח (עוד באותו ערב) את הבושמילס מאלט אבל משאיר בנתיים את הג'וני השחור סגור, ככה חשבתי אוכל להתרכז יותר במאלט.

ככה חייתי לי בשלום. אני מתרגל יותר ויותר לטעם הוויסקי, נהנה ממנו יותר ויותר. מנסה בפאב דברים נוספים והימים עוברים להם. בנתיים גם ג'וחא מתחיל לשתות וויסקי (בזכותי) והוא ועוקצנית מתחילים להגיע ולהצטרף אלי למוצ"שים על המרפסת.

לאט לאט מפלס הבקבוקים מתחיל לרדת. וכל פעם שאני מושיט יד אל המדף, שנייה לפני שאני מוריד את הבושמילס מאלט או את הגלןפידיך הג'וני שנמצא בניהם מסתכל עלי במבט מזמין ואני מסתכל עליו חזרה ואומר לעצמי שאת הגוני בנתיים אני משאיר סגור.

אבל למה?
למה? מה לעזאזל חשבתי?
הבושמילס מאלט כבר חבר וותיק שלי, אז למה אני מקפיד לשכנע את עצמי לשמור על הבקבוק סגור? אני משוכנע שהייתה לזה סיבה טובה בזמנו, אבל היום זה נראה לי סתם קטנוני.
מה גם שבקבוק של בלווני דאבל ווד אמור להיות בדרך אלי ברגעים אלו ממש, ואין לי ספק שהוא ייפתח ברגע שיעבור את הדלת. מה יהיה אז? להשאיר את הג'וני סגור כדי להתרכז בבלווני? ומה אח"כ? תמיד יהיה משהו חדש.

כבר שבוע שכל פעם שאני מושיט יד אל המדף, שנייה לפני שאני מוריד את הבושמילס מאלט או את הגלןפידיך הג'וני שנמצא בניהם מסתכל עלי במבט מזמין ואני מסתכל עליו חזרה ושואל את עצמי למה בעצם אני לא פותח אותו? מה הבעיה? למה התכוון המשורר כשהחליט לא לפתוח אותו?

זהו, נפל דבר, שבוע כשהושטתי יד אל המדף, שנייה לפני שהורדתי את הבושמילס מאלט או את הגלןפידיך הג'וני שנמצא בניהם מסתכל עלי במבט מזמין, והפעם החלטתי שאני פותח אותו.
אבל אז ילד התעורר בצעקות אבא אבא ועזבתי הכל ורצתי לחדר, כשחזרתי כבר עבר המומנטום וכבר לא פתחתי כלום. אחר כך הייתי חולה ואני כבר יודע שזה מעוות את חוש הטעם.
וככה חלף השבוע, אני כבר נהנה מההחלטה לפתוח אותו אבל לא הייתה הזדמנות מתאימה.

במוצ"ש ג'וחא ועוקצנית הגיעו לדרינק השבועי. ואז גם הודעתי להם חגיגית שאני פותח סוףסוף את הג'וני. עוקצנית מייד הצטרפה אלי לכוסית בזמן שג'וחא המרובע נשאר עם הבושמילס מאלט.
איזה כיף. יצאנו למרפסת (היה קר) כבר המון זמן לא יצא לי לשתות ג'וני שחור. הוא לא נכלל בנסיונות הטעימות שלי ושל אוקונור כי אנחנו מכירים אותו, אבל, מצד שני יקר מדי בשביל סתם וויסקי ליד הבירה בימי חמישי ככה שיוצא שהוא נופל בין הכסאות.

אז עכשיו יש לי אותו בבית והוא פתוח ואפשר לשתות ממנו.
הוא מעושן קלות, יש בו מעין בלאגן שמתרוצץ בפה בזמן השלוק מאחורי הכבדות של העישון.
אומנם הוא בלנד ולא סינגל מאלט אבל הג'וני השחור פשוט מצויין. לא לחינם הוא נחשב הבאנקר של הוויסקי – הוויסקי שכולם אוהבים.

וגם אני.

היום יום הולדת

ביום שלישי פאב הבית שלי חגג יום הולדת. 3 שנים להיווסדו.
3 שנים? זה הכול? נראה כאילו הוא היה שם מאז ומעולם…

אני נוהג לקטר די הרבה עליו. הבעלבית קמצן במיוחד, נגזר מזה המחירים הגבוהים, זה שאין אוכל נורמאלי בפאב, החיסרון של הנשנושים על הבר והעובדה שיש רק ברמנית אחת במשמרת. זה מספיק ביום רגוע אבל בזמן עומס היא גם הברמנית גם המלצרית וגם אמורה להספיק לשטוף כלים. אומנם טיפטיפ ועוקצנית (זה אולי הדבר שלוקח לי הכי הרבה זמן פה – למצוא שמות קוד לכל האנשים שמתוארים פה) שתיהן נשות חייל, אבל בכל זאת זה טיפה מוגזם…
ולמרות כל הקיטורים שלי עליו אני שם כל יום חמישי כמו שעון. יושב על הבר עם ג'וחא ואוקונור.
ולמה? "כי השכנים טובים בעיני". האנשים שמגיעים לשם הם האנשים שלי, אנשים כמוני, מהסוג שלי. זה כמעט מועדון חברים קטן וסגור שכולם מכירים את כולם. ככה תמיד יהיה על מה לדבר ועם מי. וכשמגיעים אנשים מבחוץ אז או שהם בסדר או שהם לא מפריעים. אם הם לא מתאימים הבעלבית (אדם לא נחמד – כבר אמרתי) יודע להיות מגעיל במיוחד כך שהם לא נשארים הרבה ולבטח לא חוזרים שוב.

אחרי הפתיחה הארוכה הזאת, אפשר לחזור לעניין.
חרגתי מהרגלי והגעתי ביום שלישי כדי להשתתף בשמחה.
מחוץ לדלת שלט שמכריז על מסיבת ריקודים לכבוד היום הולדת. (אף אחד לא רקד, היו כמה שהתנדנדו קלות אבל זה פאב אז ייתכן שמדובר בכאלו ששתו קצת יותר מדי)
גוחא ואוקונור כבר היו בפנים, מה שדי הצחיק אותי כי ג'וחא אמור להיות בקורס במרכז הארץ ולכן פספס את שלושת הימי חמישי האחרונים, אבל ליום הולדת הוא הגיע.
היה dj במקום שבדרך כלל עומדת הטלוויזיה. הייתה עוגה שטיפטיפ ועוקצנית טענו כל אחת שהשנייה אפתה. היה תפריט חדש מפורט ועם מחירים זולים טיפה יותר (לא במיוחד ליום הזה אלה בכלל) והכי חשוב, היה חצי מחיר על כל הוויסקי (בצייסרים).
אני (שכזכור החלטתי לפני כמה חודשים שאני צריך להרחיב את הניסיון וויסקי שלי ולכן צריך לטעום ולנסות מדי פעם דברים נוספים וחדשים) ואוקונור (שלפעמים נראה לי שהוא ינק וויסקי במקום חלב וששמח מאוד להצטרף אלי בטעימות) מאוד שמחנו לשמוע את העניין הזה וחיפשנו מה נשתה היום.
לקחתי לידי את התפריט החדש וחיפשתי מה עוד לא טעמתי.
אומנם התפריט מפורט והמחירים נעימים יותר ממה שזכרתי, אבל המגוון לא גדל. והוא לא גדול במיוחד. החלטתי ללכת על הגלןמורנגי 10 שעדיין לא טעמתי והומלץ לי כמה פעמים כוויסקי טוב למתחילים כזה שלא אמור להיות כבד מאוד.

אומנם וויסקי אני מעדיף לשתות בכוס ולא בצייסר,
בכוס אפשר (וצריך) להוסיף טיפה מים.
בכוס אפשר (וצריך) להתענג יותר על הריח.
אבל זה מה יש… שאפתי ריח די חלול, כלומר כאילו הוא לא עשוי מכלום, הזכיר לי את הריח של הגלןפידיך. האמת שגם הטעם די מזכיר. מאוד קל, טעמים עדינים מאוד (היחידי שהתאים לי למשהו שאולי זיהיתי זה שקדים, יכול להיות?) שכמעט ולא נשארים בפה.
גילגתי את הוויסקי מסביב ללשון לפני שנעלם, אבל הארומה שלו נעלמה כמעט יחד איתו.
כמה שניות וכאילו לא בא אל קירבו.
סה"כ חוות הדעת שלי שמדובר בוויסקי טוב, שמאוד מאוד מתאים למתחילים, חלק מאוד, אבל עכשיו שאני עושה את הצעד קדימה אחרי האירים אני מחפש את המשהו השונה, המיוחד, הטוב יותר מהם, והגלןמורנגי לא עשה לי רושם כמהו שטוב יותר מהבושמילס מאלט 10 האהוב והטוב שלי.

יפה, מה יבוא עכשיו? אוקונור החליט לעשות מעשה והלך ללטוש עיניים בדיספלי לראות מה מתחבא שם. הוא חזר עם חיוך ולא רצה להגיד מה מצא שם, אז ביקשתי מטיפטיפ את הבקבוק.
גלןליבט 12 (שלא היה רשום בתפריט)

בריחות אני חלש מאוד ואני מודע לזה אבל בכל זאת מנסה, לא ריחרחתי משהו מיוחד. וזה דווקא מה שהפתיע אותי כי השלוק הראשון ממלא את הפה בעץ שמגיע ללא הכנה (להבדיל מהבלווני דאבל ווד שמריח כמו נגרייה) אבל זה בדיוק מה שאני מחפש בסינגל מאלט, שירגש אותי.
שיהיה בו איזה ערך מוסף. לגלןליבט יש ערך מוסף. הוא טוב מאוד. הוא נשאר לאורך זמן לא רק בפה אלה גם מעקצץ בשפתיים. הפעם היו טעמים רבים שכמובן לא זיהיתי דבר מהם. אבל זה לא מפריע לי להנות מהמגוון הזה. יחסית לגלןמורנגי שנשתה לפניו הוא אחר. הוא מיוחד יותר, עמוק יותר, מגוון יותר. הוא נכנס לקטגוריה שהגדרתי לעצמי שאני רוצהמשהו אחר מהאיריים.

בכל אופן יום שלישי מחר יש עבודה, אז לא נשארתי עד מאוחר. ביקשתי מטיפטיפ עוד גלןליבט אחד וחשבון. בנתיים פיטפטתי עוד עם ג'וחא ועם עוקצנית שהייתה תלוייה עליו באותו זמן וניסתה לשכנע אותו לרקוד איתה (כן, הם זוג). בנתיים אוקונור הזמין אותי לעוד גלןליבט אחד.
ואחרי הצייסר הרביעי העקצוץ בשפתיים התחיל להתפשט טיפה מעבר לשפה העליונה לכיוון האף. כמו אחרי טיפול שיניים כשההרדמה עוברת.
גלןליבט 12, חבר חדש ברשימת הוויסקים שאני אוהב.

Facebook

כ"כ הרבה מדברים עליו, זה הדבר (ככה מסתבר), מי שלא שם לא קיים וכולה.
משום מה הסתדרתי מצוין בלי להיות שם. מוזר, לא?
אבל הסקרנות, הסקרנות הרגה את החתול.
אתמול החלטתי להציץ לראות בכלל על מה מדובר, נרשמתי בכינוי בדוי, עם מייל שקר כל שהוא.
וישבתי מולו הרבה מעבר לזמן שתכננתי לשבת מולו.

מצאתי שם אנשים שכבר שכחתי.
את החברים הכי טובים שהיו לי בתיכון.
את החוויה המינית הראשונה שלי.
אנשים שלא אהבתי וכאלו שכן.
אנשים שפעם היו לי מאוד חשובים ואיבדו חשיבות עם השנים.
כאלו שדעכו ופגו מחיי לאט לאט וכאלו שנעלמו יום בהיר אחד.

נראה כאילו כל העולם ואישתו נמצאים שם.

מדהים, לא? אז זהו שאני לא בטוח.

באיזה שהוא מקום לא ממש חיפשתי אותם. הרי זה לא שהם נכנסו לתוכנית להגנת עדים.
אם באמת הייתי רוצה למצוא מישהו מהם הייתי מצליח לאתר אותו. ובכל זאת לא עשיתי זאת.
אז בגלל שיש לי עכשיו יכולת לפנות אליהם מייד זה אומר שזה מה שאני רוצה לעשות?

הרי אלו שבאמת חשובים לי היום נמצאים איתי היום והם חלק מחיי. אז אולי אלה שדעכו עם השנים למרות שהיו החברים הכי טובים בצבא או בתיכון, אולי זה בגלל שהם שייכים לתקופה ההיא. וכדאי להשאיר אותם שם?

מצד שני, חלק גדול נעלמו בגלל בעיות טכניות. החברים מהתיכון נעלמו בעיקר בגללי כשהורי עברו דירה בזמן הצבא. מרחק גיאוגרפי, טלפונים סלולרים לא היו אז, גם מכונית לא הייתה.
אולי עוד הייתי נוסע יותר אילולי חברה חדשה שהייתה באותה תקופה שהשתלטה על זמני, וזהו ככה נעלמים חברים.

אז מה עכשיו? להרשם שם בשם אמיתי? ואז מה? לפנות למישהו שפעם היה מוגדר החבר הכי טוב שלי ולא דיברתי איתו איזה 10 שנים, ולהגיד לו מה? מה נשמע? מה חדש? איפה היית ומה עשית?
מוזר קצת.
אולי אני גם אסע בשבת לתיכון שלי לפגוש את המורים (אלה שעדיין פעילים), מה עם טירונות שוב? חדו"א גם אולי אני אקח שוב?
לחדש חברויות מהעבר? האם כדאי או שעדיף להשאיר אותם בעבר? לא אני ולא הם אותם אנשים שהיינו לפני 10, 15 שנה. אז זה בעצם לחדש חברויות עם אנשים חדשים, שאני מכיר את ההיסטוריה שלהם אבל לא את מי שהם היום…

בקיצור אני עדיין לא גיבשתי לי החלטה מה אני עושה.
מי אמר שהטכנולוגיה משפרת את איכות החיים, זו דילמה שהייתי יכול בקלות להסתדר בלעדיה.

הישרדות משלנו

הייתה התלבטות, אני מודה לא ידעתי מה לראות
נולד לרקוד התחילה עונה יחד עם הישרדות הישראלית. אחרי כל מיני ריבים מאחורי הקלעים
ערוץ 10 הזיז את השרדות שהייתה אמורה להיות ביום שישי לשבת כי לא רצה להתמודד מול ספיישל הצחוק (חבל כי אז הייתי יכול לראות גם הישרדות וגם נולד לרקוד) מה שגרם לערוץ 2 להזיז את הספיישל לשבוע הבא כדי לעשות לו דווקא.
ומה עם הצופים שלא יודעים בסוף מה משודר מתי? הם לא חשובים בכלל.

בכל אופן הייתי די בטוח שתהייה השרדות נוראית כי את המקורית אני די אוהב ואני רגיל לזיופים ולקטסטרופות בחיקויים ישראלים של פורמטים אמריקאים.
לנולד לרקוד הרי לוקח כמה שבועות להגיע לרמה שכיף לראות את הריקודים, ולמרות שכולם שם דואגים להגיד כל שלוש דקות שהעונה יש נבחרת חזקה במיוחד, דווקא נראה לי שההפך הוא הנכון, לא רק שלא הצליחו למצוא 10 בנים גם מהתשע שמצאו חלק גדול מהם הגיעו למרות שהראו רמה לא מספקת באודישניים, זה מה יש…

ובכן, התחלתי לראות את השרדות מתוך סקרנות ולטעמי היה פשוט מוצלח.
זה נראה בדיוק כמו הדבר האמיתי רק בשפה שלנו אם אנשים שהם משלנו. נחמד.
גם הם כנראה לא ראו פרקי השרדות לפני שהתחילו הצילומים, אחרת לא ברור לי את ההפתעה שלהם כשמודיעים להם שמשחק התחיל.
קופצים למים רק עם הבגדים? המזוודות נשארות מאחור? באמת? וואו? לא האמנתי…
מה יש לך במזוודה מיה? מרקים, אוכל… לא הייתה אפילו עונה אחת שהתיקים הגיעו לאי, למה לעזאזל חשבתם שיתנו לכם לקחת אותם? נעלי עקב? חליפה? נו באמת…

כנראה שאי אפשר 10 דוגמניות על האי, זה לא יראה אמין, מה עושים?
בוא נקרא לדוגמנית אחת ברמנית, לשנייה מנהלת שיווק, לשלישית סטודנטית
מה זה חשוב העיקר שיסתובבו חצי ערומות.
מצד שני 10 גברים זה אומר 80 קוביות על 10 בטנים, אלה אנשים אמיתיים אלה?

מיה למדה לשחות 5 ימים לפני הצילומים
יואב לקח שיעור חץ וקשת – מה שלא מנע ממנו בלאקאאוט מוחלט שניסה לירות חץ (מושכים את החץ אחורה ולא רק את החוט)
סיוון יודעת איך האינדיאנים הדליקו עץ (משפשפת שני ענפים אחד בשני)
אבל שום דבר לא מתפספס…
"סיוון היא לא הכי חכמה בעולם"
"אם מעל מטר תשעים אנשים מטומטמים יואב הוא 2.10"

גיא זוארץ די מעצבן למרות שברור שחלק גדול מהמשפטים ההפקה האמריקאית שמה לו בפה,
כי הם תירגום מדויק של גף. הקטע הגדול שהלבישו אותו בתלבושת גף פרוסט מדויקת, אפילו השרשרת עם האבן, ענק.

בכל החבורה החתיכה הזו יש (הייתה) בחורה אחת יוצאת דופן, מלאה יותר, חמה יותר, משעשעת יותר
מישהי שבין כל הדוגמניות נראית אמיתית יותר – ברור שהיא הייתה הראשונה לעוף, למרות שיואב היה בחירה מתבקשת יותר.
ועוד יוצא דופן אחד הוא משה, מזרחי יחיד בחבורה, שר אייל גולן בלילה
חוטף בראש ברגע שמתרומם בסירה (הרושם הראשוני האומלל ביותר האפשרי) היוצמח המושלם.

מה עוד היה שווה איזכור?
כמות הזיפים שעידן הצליח לגדל אחרי שלושה ימים, אני לא נראה ככה אחרי שבועיים.
הסצנה שבה דן עומד לו באמצע הרפסודה כששתי בנות יושבות לרגליו ומשיטות אותו, בכלל נראה שרוב הבנות עסוקות בלכרכר סביבו.
שחר, שנראתה פעם ראשונה המועצת השבט – זה לא סימן טוב לא לקבל זמן מסך בכלל.
מתוך 10 הבנות ארבע נולדו במדינות רוסיות, מצד שני כל הבנים ילידי הארץ (דור שלישי?)

זהו, נראה לי שהולכת להיות סדרה מוצלחת
למרות שכבר היו 15 עונות בגרסא המקורית העונה הזו (בנתים) לא נופלת מהם
ואפילו הצליחו לארגן הפתעה שמיה בעצם לא חוזרת הביתה אלה נוסעת לאי המתים.
(האם יהיה שבט שלישי של מודחים שיחזור להתמודדות אחת כמו שהיה באחת העונות? או שהם הולכים להרוס את כל הרושם הטוב שעשו עם איזה גלגל הצלה של סמסים?)
כרגע הראה לי שאני אמשיך לעקוב אחריה.
צפייה נעימה.

עריכה: התברר שנולד לרקוד עקפה את הישרדות במבחן הריטינג
אבל מצד שני כל האינטרנט מלא ביקורות וכתבות עליה ונולד לרקוד שגם היא פתחה אתמול רישמית את העונה אפילו לא מוזכרת.
אפילו לא הצלחתי לגלות מי הודח אתמול.
(התמונות נלקחו מ YNET ומאתר התוכנית)

יש ימים כאלה

יש ימים כאלה.
מהרגע שאתה פותח את העיניים בבוקר כבר ברור שזה לא יהיה יום מוצלח.

הייתי חייב לעשות בדיקת דם הבוקר שמחייבת צום כלומר כשקמתי כבר ידעתי שקפה לא יהיה הבוקר, מה שליווה את תיפעול הבוקר (שני ילדים כפול השכמה, הלבשה, האכלה) ברעידות קלות.
אבל אני מקדים את המאוחר, בחמש וחצי בבוקר הבונבון קורא לי, אני מדשדש אליו ונתקע בדרך בכל קיר אפשרי. "אבא, אתה יכול לכסות אותי?" ברור הרי בשביל זה קיים אבא. ילד בן שלוש וחצי, יודע לעשות הכל לבד, באירוע בשבת הוא ניצח ב"אייר הוקי" ילדה בת 10. מקפיץ כדור כמו ענק. אבל להתכסות לבד, זה כבר מוגזם…
השעה חמש וחצי, עוד 10 דקות השעון יצלצל, אבל אני לא מוותר על שנייה וחוזר למיטה לחכות לו. הוא לא מאחר. בדיוק בזמן הוא מצלצל. הבעייה שזו השעה שאישתי קמה ומתקלחת ומעירה אותי אח"כ אבל אני כבר ער, אז אני ראשון היום. מה שמגדיל את 10 הדקות של השקט שאמורות להיות לי בין המקלחת לתחילת הפעלת ילדים ל 20. בכל יום רגיל זה נהדר, עוד זמן עם הקפה שלי. אבל היום אין קפה, אז אני יושב לי על הספה עם זוג גרביים ביד במטרה לגרוב אותם. אחרי עשר דקות של בהייה אני מבין פתאום שלא ממש התקדמתי, טוב יאללה גרביים.
עוד עשר דקות אח"כ אני עדיין באותו מצב, ולא סתם אלה אשת החייל שלי כבר מנערת ילדים…
הפעם כבר ממש אין ברירה, גרבתי וניגשתי לחדר. ילדים מגיעים לסלון, מתלבשים מסתרקים שיניים פנים פיפי וקוקומן. למרות מצבי הקטטוני גם הכלבה קיבלה אוכל.

בכל אופן, הגעתי לעבודה בשמונה ועשרה אחרי הבדיקה ומייד זינקתי למטבחון להכין לי קפה של בוקר. כבר יש לחץ בראש, מכור? פסיכוסומטי? סתם פסיכי?

אין לי כח, אין לי חשק לעשות כלום. יש תוכנית לפגוש היום את מרפי והייקה בפאב הבית לראות ליברפול מרסי אבל רק המחשבה על זה כרגע עושה לי רע.

יש ימים כאלה, שהמחשבה היחידה שאני מצליח לחשוב עליה, היא לא איך מקימים מערך תקשורת על פרוטוקול סיריילי מול רכיב אלקטרוני של איזו חברה צרפתית.
הדבר היחידי עליו אני מצליח לחשוב הוא מה לעזאזל אני עושה פה…
בחוץ השמש זורחת (טוב לא היום, אבל באופן עקרוני השמועה אומרת שהיא זורחת כל יום בחוץ)
ואני סגור לי פה מול המחשב שלי.
טוב, כבר אמרתי שזה מין יום כזה. יום שאסור להגיע בו להחלטות אופרטיביות כי טוב לא ייצא מזה.
לא כדאי לעשות קניות רעב ולא לתכנן את החיים כשאתה שבוז.

אז ככה יעבור עלי היום הזה. אקמול אחד כבר לקחתי
טוב, נו, אל תהיו קטנוניים לקחתי חצי (הוא נראה לי ענק ואני לא אוהב כדורים)
הראש לוחץ והעיניים קצת צורבות, אולי אני בכלל בתחיל משהו?
הייתי כבר חולה לפני שבועיים, מספיק.
אין לי כח

בוקר טוב.

אפשר ככה ואפשר אחרת

סוף שבוע מאחורי, ארוך ואירועי במיוחד שני אירועים משפחתיים במכה אחת, יום שישי בצהרים ברית ושבת בצהרים בר מצווה. נהדר.
מצד שני, שני אירועים בשבת אחת, אחרת הייתי צריך לסוע פעמיים, ככה אני סוגר שתי אירועים בתיזוז אחד.

הצמידות הזו של שני האירועים איפשרה לראות בצורה נהדרת את ההבדלים ואת הסיבות לאירוע.
אחרי הכל למה עושים אירוע כזה? כשלא מדובר בחתונה, בשביל הכסף?
בזמנו כשהבונבון שלי נולד לא רצינו כזה מין אירוע, עלוב, שנראה כאילו עושים אותו בכח.
הסיבה היחידה שעלתה במוחינו למה כן לעשות אותו, זה כי ככה אתה סוגר את כל הקרובים הרחוקים או עמיתים לעבודה שאתה לא רוצה אותם אצלך בבית.
הרי כשילד נולד, מי שקרוב, מי שחשוב לו יגיע הביתה בכל מקרה לבקר, לעזור, להשתתף, לקחת חלק בעניין.
ומי שלא חשוב או לא קרוב יראה באירוע המוני שכזה פיתרון מצויין, להיות נוכח לתת מתנה ולא לבוא הביתה.
גם אנחנו לא רוצים שיבואו הם לא רוצים לבוא אבל מרגישים שהם חייבים – אירוע כזה פותר בעיות לכולם.

בשלב מסויים התברר לי שאירוע כזה (ברית בצהרים) עושים בשביל הכנסות.
העלות נמוכה (האיכות בהתאם) וההכנסה עולה על ההוצאות.
נו, באמת… הילד עוד לא נולד וכבר הוא צריך לדאוג לפרנסה?
לא מוצא חן בעיני.
אבל זה אני ואני כנראה היוצא דופן.

בכל אופן, יום שישי בצהרים המפה אומרת לרדת במחלף ימינה ומיד לפנות מאחורי השווארמה של חזי ושם בדרך עפר (מוצפת) אל החנייה שמאחורה.
אולמי הבונבון או הנסיכה או הנברשת או כל דבר אחר (השלימו את החסר) סך הכל הם כולם נראים אותו דבר.
הסיגרים והפסטלים בכניסה. השולחנות העגולים (ככה אפשר לדחוס יותר) הריצוף הכ"כ ישן, הווילונות הלבנים הענקיים בכל מקום.
מסביב עציצים וכאילו גינה שאומרת תיראו אנחנו לא אולם, אנחנו ממש גן אירועים
הבעייה שהאולמי הזה נמצא צמוד לאחת הצמתים הגדולים באיזור, מתחת למחלף, שמונה נתיבים לכל כיוון ויש איזה מיליון כיוונים.

הגענו ראשונים, אחרי הכל הגענו מרחוק, היה מבול והייתי בטוח שיהיו המון פקקים ותאונות בדרך, לא היו.
הגענו בדיוק בזמן שהיה רשום בהזמנה.
בדיוק ניגבו את הרצפות והדליקו את התנורים, השולחנות לא היו ערוכים ואפילו חתני האירוע לא היו בסביבה.
טוב, מדובר בברית אז לא החתן עצמו אבל אולי מישהו מהפזורה?

כבר צהרים, אני ער מהבוקר ונהגתי לפה שעתיים בגשם, הרווחתי את האלכוהול שלי ביושר.
בר יש? יש!
שככה יהיה לי טוב, ברמן בן 13 קיבל את פני, מאחוריו ארון עץ עתיק ריק כמעט לגמרי
במדף העליון היו שני בקבוקי יין שגם עם סולם הילד לא היה מגיע אליהם.
מתחתיהם שלושה בקבוקים שאין לי מושג מה היה בתוכם ופחדתי לשאול, צבעים זרחניים במיוחד. אחד כחול אחד אדום ואחד ירוק, נראה כמו סרטן בבקבוק.
שני ברזי בירה, טובורג וקרלסברג.
ביקשתי טובורג (אדומה, לפחות זה) הילד הסתבך, נזל לו מכל הכיוונים ובכלל היה די מצחיק לראות את זה.
אחרי 10 דקות בערך קיבלתי את הבירה שלי בכוס הייבול רטובה לגמרי מבחוץ

הילדים נהנו לשחק תופסת בין השולחנות בעוד מגיעים עוד ועוד אנשים, בנתיים ערכו את השולחנות
"מה להביא לך אחי?"
המלצר שלנו היה עוד ילד חביב שלאורך כל האירוע קיבל נזיפות ממישהו אחר מכל מיני סיבות
המזנון כלל סיגרים קוסקוס ודג גדול
המדד נע בין גרוע לפחדתי לנסות.
בסוף עוד המלצר הגיע עם המנה העיקרית לשולחן. שיפודים וחתיכות סטייק שנראה כמו משהו שהיה מרוח לכביש החוף בדרך לפה.
כשיצאנו חייגנו מהר לסבתא, אנחנו בדרך עוד 20 דקות אצלכם צריכים ארוחת צהרים…

יום שבת,שוב נוסעים לפי מפה שמשורטטת על מעטפה, הפעם בין פרדסים.
שוב חניון בקצה דרך עפר, הפעם מחכה בחורה בכניסה לגן עם שמות המוזמנים וחלוקה לשולחנות ושיפוד עם סוכריות לכל אחד.
נחמד לפחות מישהו יודע שאנחנו מגיעים.
בפנים עולם אחר לגמרי. דשא גדול מאוד, מרפסת גדולה המובילה למבנה אבן נחמד
לא ענק, אבל גם לא דחוס וצפוף.
הפעם בר מצווה, ועל הדשא מפוזרים שולחנות סנוקר, פוסבול ואייר הוקי.
שני מסכי פלסמה עומדים על הדשא, אחד מחובר למעיין סנובורד והשני ל וואי או איך שלא קוראים לזה
(המשחק שממש חובטים עם השלט כדי לשחק טניס)
תעסוקה לילדים.
בנתיים על המרפסת מתחילים לחלק כבד עוף ברוטב אגסים וסלמון במשהו אחר
ופיצות שעושים במקום בטאבון לילדים
מוזיקה נעימה מנגן שמסתובב במקום
תוכנית אומנותית שהמשפחה הכינה כולל מצגת וסרט
ואוכל משובח ביותר.

על זה אשת החייל שלי אמרה, זה מה שקורא כשטעם טוב פוגש הרבה כסף
ובאמת אין ספק שהאירוע הזה עלה להערכתי לפחות פי 10 מהאירוע של יום קודם
אין גם ספק שהאירוע הזה לא יתקרב ללכסות את עצמו
אבל, וזה האבל החשוב, אין ספק שהאירוע הזה לא היה בשביל לייצר הכנסה
ואפילו לא מתוך טעמים אגואיסטים של ההורים של וויסות אורחים וכו
האירוע הזה נועד בשביל הילד, לתת לו את האירוע הטוב ביותר האפשרי
אז נכון שזה קל יותר כשיש הרבה כסף, אבל הרושם שהיה שם
זה שלא זה העיקר, ולמרות שההורים לא התכוונו בכלל לעשות אירוע אלה לקחת את הילד לטיול בארה"ב
אבל הילד רצה, וההורים התגייסו למלא את רצונו.

בקיצור, סוף שבוע אחד, שני אירועים, הבדל של יום ולילה
והכל נובע מהמטרה שלשמה ערכו את האירוע
הכל, כי גם חישובי עלות נגזרים מהמטרה של האירוע.
אירוע שמטרתו לגזור קופון מול אירוע שנולד מתוך איכפתיות וכוונות טובות

מוסר השכל – יש דברים שלפעמים כדאי לוותר עליהם

לקח מספר אחד

מישהו אמר פעם שכל הזמן צריך ללמוד דברים חדשים
בבה"ד 1 הממ"ח שלי הדיח צוער שאמר לו שהוא לא למד שום דבר חדש היום כי הרי חייבים ללמוד משהו חדש כל יום.
אז הנה מה שאני למדתי אתמול, כשקראתי את הפוסט הקודם, יותר מדי זה לא טוב.
היו יותר מדי נושאים שהתערבבו לי ביחד ויצא מעין בליל לא ברור.
אין כמעט בכלל תיאורים וחוויות מההצגה.
אין כמעט תיאורים וחוויות מהמשחק.
לא ברור למה זה שדימיינתי אותם מנצחים הרג להם את הסיכוי.
התחושה המוזרה שאני מרגיש שממש בא לי לכתוב פה גם אם אין לי מה זה אולי הדבר היחיד שעובר,
אבל זה אחרי כ"כ הרבה באלגן שאני בספק אם ניתן להגיע לשם ועוד להבין

בקיצור הבנתי את הלקח שלי.
להשתדל להשאר בנושא אחד כל פוסט או לעשות הפרדות וקישורים טובים יותר.
אז אם מישהו ניסה לקרוא והלך לאיבוד אני מקווה שפיזרתם פירורי לחם שתמצאו את דרכם חזרה.

אז זהו, למדתי הפנמתי ואני מקווה ליישם.

מי אני? מי, אני?

הכול באשמתי.
אתמול הייתי בבלומפילד.
לזכותי החלטתי שאני נוסע למשחק עוד לפני הסנסציה של יום חמישי במדריד, ועוד במהלך שבוע שעבר התחלתי לעבוד כדי למצוא לי ניקוב לשער 5. למעשה בהתחלה חשבתי לקנות כרטיסים ל 7 ולהביא איתי את אחי, אבל זה לא הסתייע ובדיעבד טוב שכך.
אז מה רציתי להגיד, שאתמול ראיתי את המשחק הכי גרוע שראיתי בחיי (וכבר ראיתי משחקים גרועים) שחקנים שלא יודעים מה לעשות, פוחדים מהכדור, מתחבאים, לא מצליחים למסור מסירה מדויקת אחת, איבודים מוזרים.
אז למה ההפסד הזה הוא בגללי?
כי ביום ראשון הייתי בהצגה.
מה הקשר?
שאלה מצוינת, הקשר הוא שאחרי ההצגה התחלתי לגלגל רעיון לפוסט של זו תרבות וזו תרבות, מהתיאטרון לאצטדיון, מקהל מבוגר שדואג לכבות את הפלאפונים לפני עליית המסך לקומץ חסרי החולצות שעומדים על הברזלים וצורחים על אלו שלא מעודדים.
העניין הוא שאת מה שראיתי אתמול בבלומפילד אי אפשר לכנות תרבות בשום אופן.
ואני לא מתכוון לקהל האדום שמילא אתמול את היציעים וניסה (רוב הזמן) לדחוף את הקבוצה שלו קדימה. הכוונה היא שלא הייתה תרבות ספורט על המגרש, היו שחקנים שלא מאמינים בעצמם, שרק מחכים לשריקה שיוכלו לחזור הביתה.

לעומת זאת יום קודם מאוד נהנתי, שלמה בראבא משתולל כמו שרק הוא יודע, וסוחף צחוקים בכל המקומות הנכונים, ענת ווקסמן, גרייניק נותן שוב את הדמות הרגילה שלו מין חנון דוגמת חגי ממעלה חמציצים, אבי שטג ואיזו בחורה צעירה שאח"כ התברר לי שהיא מגישה בערוץ הילדים. תסריט ענק של אפרים קישון שהזכיר לי את כל סיפורי "באחד האמשים" שהייתי קורא כשהייתי ילד.

בקיצור,
חשבתי לעשות השוואה בין אבוקסיס לבראבא, שני סמלים גדולים ומובהקים של התרבויות שלהם, ועוד כל מני רעיונות כאלו.
כבר ממש דמיינתי לי את הפוסט עם תמונות מההצגה מול תמונות מבלומפילד.
ובעיני רוחי ראיתי את אבוקסיס חוגג, את דגו שמח, ראיתי תמונות של קבוצה מנצחת. ובאותו הרגע גמרתי את סיכוי ההצלחה שלהם.
מוזר אני יודע. אמונות טפלות לא מתאימות לי למרות שלבשתי את חולצת המזל שלי.
אבל הרי ידוע שאסור לצעוק "יש" לפני הגול.

ואז עלתה מחשבה אחרת הרבה יותר מוזרה, הרבה יותר מציקה שמאוד מוזר לי להתמודד איתה.
הייתי בהצגה (הצגה נחמדה מאוד "הכתובה" של הקאמרי) למחרת אני אמור לנסוע את כל הדרך הארוכה (שעתיים וקצת) עד לבלומפילד למשחק, והמחשבה שרצה במוחי היא מה אני אכתוב על זה.
מוזר, זה באמת לא מתאים לי, זה ממש משהו מוזר. משהו שמאוד קשה לי להסביר אותו לעצמי.
ואז ככל שאני חופר בנשמתי אחרי הסברים, אני מגלה שאני ממש מחפש נושאים לכתיבה.
כל דבר שקורה נצמד לשאלה האם אפשר לכתוב עליו, האם זה מעניין, לא אישי מדי, לא חושפני מדי…
מה זה אומר?
האם יש בתוכי פינות אפלות שלא רק שלא חשפתי אותם בפני אף אחד, אלה אפילו אני לא מכיר אותן?
האם אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים? (אני לא כלב ולא זקן, ובכלל באנגלית זה נשמע טוב יותר).
איך ייתכן שאני מפתיע את עצמי?
אני לא מכיר אותי?
לא ראיתי את זה מגיע?
לא נתתי לעצמי סימנים מסגירים מראש?
בינתיים אין לי תשובות. אבל אולי אני עוד אתן לעצמי רמז בהמשך ואז יהיו תגליות מעניינות…

(התמונות מאתר הקאמרי ומ Ynet)