לפני כמה חודשיים קניתי לי בדיוטי שני בקבוקים במבצע של שניים ב 80$ בושמילס מאלט 10 וג’וני ווקר שחור. הם הצטרפו אחר כבוד למדף שלי עליו כבר חיכו להם בושמילס רגיל וגלןפידיך.
זו הייתה הקנייה הרצינית הראשונה שלי, הפעם הראשונה שידעתי מראש מה אני קונה. לא בקבוקים לניסיון, אלה דברים שכבר ידעתי מה לצפות מהם. ולכן החלטתי שאני פותח (עוד באותו ערב) את הבושמילס מאלט אבל משאיר בנתיים את הג’וני השחור סגור, ככה חשבתי אוכל להתרכז יותר במאלט.

ככה חייתי לי בשלום. אני מתרגל יותר ויותר לטעם הוויסקי, נהנה ממנו יותר ויותר. מנסה בפאב דברים נוספים והימים עוברים להם. בנתיים גם ג’וחא מתחיל לשתות וויסקי (בזכותי) והוא ועוקצנית מתחילים להגיע ולהצטרף אלי למוצ”שים על המרפסת.

לאט לאט מפלס הבקבוקים מתחיל לרדת. וכל פעם שאני מושיט יד אל המדף, שנייה לפני שאני מוריד את הבושמילס מאלט או את הגלןפידיך הג’וני שנמצא בניהם מסתכל עלי במבט מזמין ואני מסתכל עליו חזרה ואומר לעצמי שאת הגוני בנתיים אני משאיר סגור.

אבל למה?
למה? מה לעזאזל חשבתי?
הבושמילס מאלט כבר חבר וותיק שלי, אז למה אני מקפיד לשכנע את עצמי לשמור על הבקבוק סגור? אני משוכנע שהייתה לזה סיבה טובה בזמנו, אבל היום זה נראה לי סתם קטנוני.
מה גם שבקבוק של בלווני דאבל ווד אמור להיות בדרך אלי ברגעים אלו ממש, ואין לי ספק שהוא ייפתח ברגע שיעבור את הדלת. מה יהיה אז? להשאיר את הג’וני סגור כדי להתרכז בבלווני? ומה אח”כ? תמיד יהיה משהו חדש.

כבר שבוע שכל פעם שאני מושיט יד אל המדף, שנייה לפני שאני מוריד את הבושמילס מאלט או את הגלןפידיך הג’וני שנמצא בניהם מסתכל עלי במבט מזמין ואני מסתכל עליו חזרה ושואל את עצמי למה בעצם אני לא פותח אותו? מה הבעיה? למה התכוון המשורר כשהחליט לא לפתוח אותו?

זהו, נפל דבר, שבוע כשהושטתי יד אל המדף, שנייה לפני שהורדתי את הבושמילס מאלט או את הגלןפידיך הג’וני שנמצא בניהם מסתכל עלי במבט מזמין, והפעם החלטתי שאני פותח אותו.
אבל אז ילד התעורר בצעקות אבא אבא ועזבתי הכל ורצתי לחדר, כשחזרתי כבר עבר המומנטום וכבר לא פתחתי כלום. אחר כך הייתי חולה ואני כבר יודע שזה מעוות את חוש הטעם.
וככה חלף השבוע, אני כבר נהנה מההחלטה לפתוח אותו אבל לא הייתה הזדמנות מתאימה.

במוצ”ש ג’וחא ועוקצנית הגיעו לדרינק השבועי. ואז גם הודעתי להם חגיגית שאני פותח סוףסוף את הג’וני. עוקצנית מייד הצטרפה אלי לכוסית בזמן שג’וחא המרובע נשאר עם הבושמילס מאלט.
איזה כיף. יצאנו למרפסת (היה קר) כבר המון זמן לא יצא לי לשתות ג’וני שחור. הוא לא נכלל בנסיונות הטעימות שלי ושל אוקונור כי אנחנו מכירים אותו, אבל, מצד שני יקר מדי בשביל סתם וויסקי ליד הבירה בימי חמישי ככה שיוצא שהוא נופל בין הכסאות.

אז עכשיו יש לי אותו בבית והוא פתוח ואפשר לשתות ממנו.
הוא מעושן קלות, יש בו מעין בלאגן שמתרוצץ בפה בזמן השלוק מאחורי הכבדות של העישון.
אומנם הוא בלנד ולא סינגל מאלט אבל הג’וני השחור פשוט מצויין. לא לחינם הוא נחשב הבאנקר של הוויסקי – הוויסקי שכולם אוהבים.

וגם אני.