שלושה ימים אימון אי-שם ליד באר שבע.
האמת, די שמחתי לקבל את הצו. שלוש שנים כמעט שלא קראו לנו, הגדוד נסגר בשנה שעברה אבל הצליח השנה להפתח מחדש בצורה קצת שונה במשימה חדשה ובשייכות ליחידה אחרת.
נחמד, אני אוהב את האנשים שם (האנשים שלי) אנשים שצומחים איתי, שגדלים איתי.
חלק גדול מהם אני מכיר עוד מהסדיר, אחרים הצטרפו אלינו אחרי שהשתחררו. ככה שיוצא שכל אחד מהם (כמעט) פגשתי לראשונה כשהוא בן 20 בערך.
נחמד לראות איך אנשים גדלים ומתפתחים.

הגיעו אנשים שהיו חיילים סדירים שלי כשהייתי מ”פ. הם נראים בדיוק אותו דבר רק קמטים כבר מתחילים לצוץ
הפרצופים קצת מתעגלים, השערות קצת מלבינות או נעלמות פה ושם.

ההוא התחתן לפני המילואים הקודמים היום יש לו כבר ילד.
אחר דווקא הספיק להתגרש בזמן הזה.
לזה יש כבר שלושה ילדים וההוא עוד שנייה פרופסור.
זה עזב את ההי טק והיום הוא יבואן.
ואחר עזב את האוניברסיטה ודווקא נכנס להיי טק.

דווקא לי נראה שלא השתנתי כמעט מהמילואים האחרונים, אני אותו אדם החלפתי מקום עבודה אבל לא היו לי שינויים מהותיים בחיים.
אחרים נראים כאילו עברו תהפוכות, זה כנראה קשור לעובדה שאני מעודכן במה שקורה בחיים שלי על בסיס רצוף ואותם אני פוגש פעם בשלוש שנים.

אז מה היה לנו שם?
כאמור אנחנו עכשיו שייכים ליחידה חדשה, מהיחידות המפורסמות והנודעות של צה”ל
והאמת שרואים את ההבדל, הפעם היה מאורגן בצורה שלא מזכירה מילואים.
שלושה ימי אימון? אני ראיתי בעיני רוחי משהו בסיגנון של
יום שלישי - גיוס וחתימה על ציוד
יום רביעי - מטווח
יום חמישי - הזדכות ושיחרור
כבר שהגענו קיבלנו דף שעליו מצויין הלו”ז של שלושת הימים הבאים
למרות שהתבקשנו להגיע ב 9 הל”וז מתחיל בארוחת צהרים שלאחריה שיחת פתיחה באחת וחצי.

האירגון של אנשי היחידה החדשה שלנו שאליה הצטרפנו היה מדהים.
הם לא הביאו הכל איתם ולא התבססו כמעט בכלום על בסיס האימונים שבו שהינו.
ככה הנהגים, החובשים וכל המסביב היה מהיחידה ותפקד למופת.
פעם ראשונה שאני פוגש נהג אביר שממש שמח לכל משימה שמטילים עליו
שמחכה ליד האביר בחמש וחצי בבוקר מוכן לצאת לדרך.
נגד שמיד נכנס לרכב ונוסע חזרה לבסיס ברגע שמתברר לו שמישהו שכח את הסטיקלייטים לירי לילה
פעם ראשונה שהרס”פ לא צריך לחתום על כלום, והכל נמצא.
המ”ק, האלונקה והחובש הגיעו באופן קסם כלשהוא תמיד בזמן ותמיד למקום הנכון.

מצד שני, שהיינו בבסיס אימונים כל-שהוא בדרום הארץ.
הם עשו כל מה שיכלו כדי לסכל את האימון הזה.
אוהל אחד לכל הפלוגה? מספיק בהחלט, תצטופפו.
מסתבר שלמכולה שכולה מחוררת נכנסים מים כשיורד גשם, הייתם מאמינים?
מפתיע. כנראה שהם חשבו שהיא אמידה לגשם ולכן זו המכולה שבתוכה כל מזרוני הבסיס.
מה אי אפשר לישון על מזרון ספוג מיים?
כולם התלוננו, גם אני, אבל בסוף כולם הסתדרו, רבים יצאו לישון בבית כל לילה (וחזרו בזמן, לפנות בוקר)
אחרים קפצו לבית החייל בבאר שבע.

אבל בסך הכל למרבה ההפתעה היה אימון מאוד מוצלח.
בזמן כ”כ קצר ואנשים שלא החזיקו נשק שלוש שנים והגענו למסלולי חולייה רטובים
העיקר הוא שאנשים שכבר היו במסיבת סגירת הגדוד נפגשו שוב
ושוב הוכיחו לכל מי שלא ידע מקודם שהם אנשים מדהימים אחד אחד.
98% מהאנשים שקראו להם הגיעו. בזמן.
גם את היחידה זה הפתיע, הם לא ציפו לזה ולכן לא היו מוקצים לנו מספיק ימי מילואים.
אבל יחידה כזו מיוחסת וכזו עשירה יכולה לבלוע בתקציב שלה גם חריגה של מאות ימי מילואים

יש את הסטיקר הזה “אני גאה להיות מילואימניק”
האמת, אני באמת גאה. זה לא שישבתי בבית שלוש שנים והייתי עצוב למה לא קוראים לי
אבל, כששמעתי שסוגרים את הגדוד קצת נעצבתי, המחשבה שלא צריכים אותי יותר.
זה לא כאילו אני חושב שגורל המערכה הבאה מונח על כתפי, אבל תמיד הייתי חלק מזה.
170 לוחמים (בערך) התייצבו ביום שלישי כל אחד השאיר מאחוריו את החיים האמיתיים שלו והגיע לשחק בחיילים
זה לא ברור מאליו, בטח לא היום כפחות ופחות אנשים עושים מילואים.
הילדים שלי ממש התקשו להבין מה זה מילואים ולמה אבא צריך ללכת, הם לא מכירים את זה מהסביבה.
אנשים טובים, כאלו שאני אוהב, החליטו לעצמם שמספיק ויותר ויותר מהם לא עושים יותר מילואים מבחירה.
אבל אני לא הרגשתי פרייאר בשלושה ימים האלו.
אני הרגשתי גאווה, לפקד על אנשים מופלאים שכאלו.
והאמת? הם באמת גיבורים בעיני.

וואו זה יצא פלצני ברמות, אבל ככה הרגשתי
ואם הרגשה אי אפשר להתווכח, אי אפשר להסביר לה.
ככה זה.