I am legend

WOW
מזמן לא ראיתי סרט מלא, ממש מזמן. זה לא מפריע לי להוריד אותם בכמויות והארון שלי מלא בדיסקים שרק מחכים להזדמנות.
אבל בכל פעם שיש לי זמן ואני עובר על הרשימה, פתאום אני לא מוצא את הסבלנות לשבת ולראות סרט באורך מלא.
אולי השינוי בסדרות שהם היום כ"כ טובות גם מבחינת התוכן וגם מבחינת האיכות שהרעיון על לראות סרט ("פרק") של שעתיים קשה לי.

בכל אופן את הסרט הזה מהרגע שהורדתי ממש בא לי לראות. ולקח לי יומיים בלבד מהרגע שהוא ירד ועד לרגע שצפיתי בו.
שווה כל שנייה. כאמור מזמן לא ראיתי סרט בכלל אבל סרט טוב כ"כ לא ראיתי ממש ממש ממש מזמן.
האמת, לא מה שציפיתי, בכלל לא.
סרט שמתחיל אחרת ממה שציפיתי, נמשך אחרת ונגמר אחרת.

מצליח להפתיע, להפחיד, לרגש.
ואת הכל עושה וויל סמית לבד. זו ממש הצגת יחיד.

כבר ראיתי הרבה סרטי זומבים למיניהם כולל שלישיית "האויב שבפנים" שאותם אני אפילו מחבב, אבל זה משהו אחר לגמרי, פה הזומבים הם רק אמצעי לתאר את המצב אליו נקלע הגיבור
הם רק הכלי שמחייב אותו לבידוד מוחלט .
מזכיר קצת את הסרט של טום הנקס שהוא לבד על אי בודד
אבל שם הסרט מתחיל מהרגע שהוא נוחת על האי ונמשך שנתיים או משהו כזה ומדבר על ההסתגלות.
פה הסרט מתחיל אחרי שנים של בדידות. הגיבור כבר מנוסה בזה
יש לו שיגרה יומית קבועה, לוקח כל יום סרט מהספרייה לפי הסדר (הוא כבר הגיע לאות G)

יש לו בית מסודר והוא סורק את כל בתי העיר באופן סדרתי אחד אחד
אין לו בעייה קיומית והוא יכול לחיות ככה עד 120

אבל הבדידות…
השיחות עם הכלב, הטלויזיה שכל הזמן פתוחה על חדשות, הבובות שהוא מפזר בחנות הוידאו כדי שיהיה לו עם מי לדבר הבובה היפה הוא מתבייש לדבר איתה (ואח"כ מרכל עליה עם הכלב)
הסצנה לקראת הסוף שהוא חוזר אליה אחרי שהכלב מת,

"הבטחתי לחבר שאני אגיד לך שלום היום"
"תעני לי, בבקשה, תעני לי…"
ופרד שכמעט מביא למותו (מביא בסוף למות הכלב) כשפתאום מפתיע אותו ברחוב
ואז וויל פשוט מאבד את זה, "אם אתה אמיתי תגיד משהו…"
(זה לא מצויין אבל לדעתי הוא שם אותו שם כחלק מהמלכודת שהוא נתפס בה)

וויל סמית שנמצא לבד על המסך לאורך כל הסרט הצליח להחזיק אותי מרותק
ההופעה של "אני על הקצה" מילימטר מהשתגעות מוחלטת צריך רק דחיפה קטנה ואני שם
פשוט מדהים, ישבתי לי לבד על הספה, רעדתי מקור ונהנתי מכל שנייה

אני אגדה – 10 בסולם סורטר

זה שעולה או זה שיורד?

למי שעדיין לא ראה את העונה השנייה עד סופה מומלץ לא להמשיך לקרוא!

אז זהו, סיימתי עוד עונה. לא ברור לי אם זו הייתה הכוונה מלכתחילה. עונה של 12 פרקים. או שקיצרו אותה כדי להתמודד עם שביתת התסריטאים בלי להפסיק פשוט באמצע כמו שעשו כל מיני סדרות אחרות שפשוט הודיעו שהפרק הבא ישודר בתאריך לא ידוע ובנתיים תשארו לכם תלויים על הצוק.
בכל אופן אני אהבתי.
נהנתי מכל פרק.

הבטיחו לנו הרבה גיבורים חדשים ודווקא לא מפה הגיעה ההצלחה. הבת דודה של מיקה שיכולה לעשות כל מה שהיא רואה? לא קונה. לא נשמע אמין (לא שהיכולת לעוף או לטייל בזמן אמינה, אבל זה מה יש) וגם התרומה שלה לעונה הסתפקה בלהראות לניקי/ג'סיקה שהיא יכולה להיות גיבורה גם בלי כוחות בכלל (ולמות תוך כדי). או מיה עם היכולת להרוג את כולם, חוץ מלגרות אותנו כל הזמן במחשבה שמה יקרה כשסיילר יצליח לקחת לה את הכוח שלה, לא הייתה לה תרומה רבה.

הדמות החדשה היחידה שממש מוצלחת היא אדם, למרות שמסתבר שהוא לא ממש חדש כי בעונה שעברה דיברו עליו כל הזמן. הוא מסמן בעצם את כל החוזק של העונה הזו.
הוא טוב או רע? שאלה שממש לא ברורה לגביו במשך חלק גדול מהזמן. וזה הנקודה החזקה ביותר לדעתי במהלך העונה, מי טוב ומי רע? לכי תשמרי על הדוקטור התמים, אבל רגע, את ניקי או גסיקה? החברה הזו בכלל ברור שהיא פועלת בדרכים שליליות אבל אולי באמת המטרות שמאחוריה טובות? פרקמן הוא הכי טוב שיש ועל זה אין ספק אבל ברגע שהוא מנצל את כולם סביבו (כולל מולי) למה זה הופך אותו? לאבא שלו? לרע?
פיטר פטרלי חזר לנקודת המוצא שלו, הוא מבולבל, לא יודע מי הוא בדיוק (והפעם הוא ממש לא יודע מי הוא) רוצה לעשות טוב ובסוף מגלה שהוא זה שאמור להרוס את העולם.

אהבתי כל הרעיון של דור ההורים למרות שעדיין אנחנו לא יודעים מה הכוחות של כולם. וכל המשחק של אנחנו מוכנים למות ולסבול כדי לגאול אתכם, מגיע לנו עשינו דברים נוראיים בלה בלה בלה, ואז האמא לוקחת חלק בחיסול האיום על החברה (גם עם האיום הוא אחד הבנים שלה)

הבעייה העיקרית בפרק היא כל המתים שחוזרים לתחייה…
אבא של קלייר, מיה, סיילר ונראה לי שהיו עוד שאני לא זוכר כרגע…
מצד שני היו כמה שבאמת מתו כמו גיי די וניקי – מה אפשר ללמוד מזה שלו שניסו להסתדר בחיים בלי הכח שלהם (גיי די סירב להשתמש בכח הזה עד שלא הייתה ברירה וניקי ניסתה להפטר ממנו) הם השניים שבאמת מתים בסוף. בנוסף לנייתן שמנסה לגלות לעולם על הכח שלו. למרות שעד שלא ראינו גופה באדמה לא בטוח שהם באמת מתו הרי קלייר עדיין מסתובבת שם בחוץ עם תרופת פלא מוכנה.
חוץ מזה גם גופה באדמה לא מחייבת שמישהו מת (בעיקר אם זה כזה שלא יכול למות) – גאון ההירו הזה.

והעונה הקצרה הזו נגמרת עם רע חדש/ישן שמוכן לחזור לעניינים.
למרות שסיילר גם בעונה הראשונה שהיה רע והרג את כל מי שיכול היה לשים עליו יד, מעולם לא רצה להשמיד את ניו יורק. הוא רק רצה לצבור לעצמו כוחות. את המחשבות והמעשים שיביאו לסוף העולם הוא השאיר לפיטר. (שגם הפעם היה קרוב מאוד להיות זה שהורס את העולם)

לסיכום סדרה מעולה, עונה טובה כמעט כמו הקודמת משאירה טעם של עוד

——————————————————————————————————

ובכיוון אחר, אחרי חמישה פרקים החלטתי לפרוש סופית מהשרדות, אישתי עוד רואה אז כנראה שייצא לי לתפוס קצת פה ושם אבל אין יותר נאמנות לסדרה.

נמאס לי, זה נמתח כמו גומי. אם בגרסא האמריקאית יש ב 45 דקות אתגר פרס, אתגר חסינות מועצת שבט והדחה אצלנו זה נמשך על שניים וחצי פרקים. מה שמשאיר המון המון זמן לשמוע המון המון שיחות של השורדים אחד על אחד עם המצלמה. לא תמיד יש להם מה להגיד אז שומעים את אותו דבר שוב ושוב ושוב.

נמאס לי שמנסים למכור לי לוקשים… "לכח הכפול יש חשיבות עצומה" – אין לו שום משמעות בכלל.
אז זהו, אני אחכה להשרדות עונה 16.

מפגש עם "עם ישראל"

הייתי צריך לעשות איזושהיא בדיקה בקופץ חולים
לצורך כך חתכתי לי מהעבודה וקפצתי לביקור קצר במכבי
קצר? ככה לפחות חשבתי, הרי מה הבעייה? מגיעים, לוקחים קצת דם ונגמר.
המעבדה פתוחה בין 7 ל 10, ניחשתי שבשבע בבוקר עומדים על הדלת ומחכים
ולכן אמרתי לעצמי, אני אדפוק על המערכת ואגיע בתשע אחרי שהלחץ עובר.
רעיון טוב, לא ככה?

אז זהו, שלא.
הגעתי ולקחתי מספר 198 רק עוד 12 איש יגיע תורי לגשת למזכירה.
לא לאחות שלוקחת דם, למזכירה שמטפלת בניירת.

12 איש לפני למזכירה עוד 7 כבר עברו אותה ומחכים לאחות
על הרעיון של לשבת וויתרתי רק מלהעיף מבט מסביב
כמה אלפי קשישים, רובם בקושי הולכים והרי ברור שאני אקום ואתן להם לשבת, אז למה לטרוח בכלל?

האמת, לא ידעתי שיש בארץ כ"כ הרבה קשישים רוסיים שלא יודעים עברית.
מילא עברית אבל גם חשבון גדול עליהם.
כתוב על המסך שעכשיו מספר 177 הקשיש מחזיק ביד 192 – אז ברור שעכשיו תורו
אחרי כל אחד שמסיים עם המזכירה קופצים 15 זקנים שצועקים ברוסית שעכשיו הם
כל אחד דורש את תשומת הלב של המזכירה שמנסה להסביר לו בעדינות שעדיין לא תורו
כמובן שזה לוקח שעות.

בסוף כבר הגיע תורי, קיבלתי מדבקות והמשכתי לחכות הפעם להכנס פנימה.
אותו סיפור בדיוק חוזר על עצמו, עם טוויסט מעניין לעלילה, פה מדי פעם יוצאת אחת האחיות ומכניסה את מי שבא לה מה שמוסיף קצת עניין ומצליח לשבש את הלוח האלקטרוני שמנסה לאגן את הטורים, אבל גם את זה עברתי בסוף.
נכנסתי וקיבלתי אח ולא אחות צעיר וקירח
אחרי שנים של תרומות דם וחובש עם ידיים רועדות שהיה לנו בפלוגה, אני כבר לא מפחד מהמחט
(כל עוד אני לא מסתכל)
אבל מה כן יכול להפחיד אותי?
שהאח הזה לא מכיר את הבדיקה שאני עושה ולא יודע איזה מבחנה הוא צריך
ובכלל מה לעשות איתי.
עוד 10 דקות עוברות עד שהוא חוזר מהבוסית עם התשובות
ומפה זה עובר חלק.
סרט על היד, חמש מבחנות, צמר גפן, תלחץ …
להתראות

Reunion 2

אז כאמור קבוצת הלימוד שלי מהאוניברסיטה הכריזה על מפגש איחוד שני (המפגש הראשון היה שנה שעברה).
11 שנה בערך עברו מאז שפגשתי בפעם הראשונה את האנשים האלו. אנשים צעירים, רווקים/ות שבדיוק סיימו קבע או חזרו מהטיול הגדול של אחרי הצבא.
ותראו אותם היום.
התותח גר כבר כמה שנים טובות באמריקה התפטר מהעבודה שלו שם ועובד כרגע כיועץ עצמאי כדי לממן את הקמת הסטרט אפ שלו.
הרעה שבמפגש של שנה שעברה הייתה שנייה לפני הנסיעה לגואטמלה, חזרה בנתיים והספיקה להתפטר מהעבודה להיות חודשיים באפריקה וכרגע היא מנהלת ומקימה מחלקת תמיכה לחברת היי טק כלשהיא.
הדקה (עדיין דקה) במפגש הקודם בדיוק חזרה מקוסטה ריקה, והיא כרגע מובטלת לאחר שהחברה שעבדה בה נסגרה, אבל זה מתאים לה מאוד כי היא בדיוק בדרך לדרום אמריקה.
המתוקה בחופשת לידה עם תאומים.
ורק החרוץ עובד לתוך הלילה כל יום בחברת היי טק גדולה ומסודרת.

כמובן שדיברנו על כל מי שלמד איתנו.
הרבה מאוד עצמאיים, חלקם הקימו חברות סטארט אפים למינהם, אחרים הקימו חברות "אאוטסורס" או עובדים כיועצים למינהם.
המשוגעים היום אבות לילדים קטנים.
כולם (כמעט) כבר בעלי משפחות ומסודרים.
למה כמעט? הרעה והדקה עדיין שותפות, הם חולקות דירה במרכז ת"א, מבלות כל יום. ונוסעות פעמיים בשנה לכמה חודשים לחו"ל… זונות, נהנות מכל רגע. וסותמות את האוזניים לתיקתוקים של שעונים ביולוגים ודיגיטלים למינהם…
האמת, אם מישהו שהרווקות מתאימה לו כמו כפפה, שתיד נראה כמו הרווק האולטימטיבי מהסרטים זו הרעה. ובשיא הרצינות אני מעריץ אותה, שיודעת לתפוס את החיים בשתי ידיים, בלי לחשוב על מחר, על ההשלכות או על כל דבר אחר. בין היתר סיפרה לנו סיפור על איך כמעט נהרגה באפריקה…

החרוץ הוא היחיד שנשוי ללא ילדים ולדעתי ייקח לו עוד שנים ארוכות. הוא נשוי לאשת קריירה שברור לה שהקריירה כרגע קודמת לכל . קצת חבל לי עליו כי ברור לי שהוא מאוד רוצה, למרות כל מה שהוא אומר. וזה גם היה גורם לו להפסיק לעבוד לתוך הלילה כל יום.
כל פעם שאני רואה אותו כואב לי קצת, להגיד משהו? לרמוז? לשאול? לפתוח את הנושא באופן רציני וכבוטה? או שזה פשוט לא ענייני.

יש משהו ממש כיפי במפגשים האלה, אלו אנשים שאומנם אני לא פוגש על בסיס יומי ואפילו לא מדבר איתם טלפונית או מיילית באופן שוטף, אלו חברים אמיתיים. ארבע שנים שרצנו אחד בתוך השני. והיום עדיין אני מחשיב אותם כחברים.
התקשרתי לרעה לוודא שהכל בסדר לפני שאני יוצא לשעתיים נסיעה שלי, לא דיברתי איתה לטעמי לפחות חצי שנה, השיחה התחילה כאילו נפרדנו לפני 10 דקות. זה היופי בחברים אמיתיים שהם מרגישים מתאימים, שנח איתם בכח מצב ובכל מקום.
תענוג.

Reunion 1

קבוצת הלימוד שלי מהאוניברסיטה התאחדה אתמול.
שנה שעברה החלטנו להיפגש לחגוג 10 שנים להכרותינו. והשנה הוחלט לעשות זאת שוב.
נפגשנו בת"א מה שהוסיף לי איזה שעתיים ומשהו נסיעה לכל כיוון אבל לא הייתה בכלל התלבטות האם הנסיעה שווה את זה.

חושך, אני לבד באוטו. נסיעה ארוכה לפני.
כמה זמן שלא הייתי ככה לבד עם עצמי בלי הפרעות בלי לעשות שום דבר.
רק אני, המחשבות, החושך והרדיו שמנגן לי באופן מתאים מאוד את מדרגות לגן עדן של לד זפלין.

פעם כשעוד עבדתי לי בהיי טק היה לי שעה נסיעה לכל כיוון, וכל יום נפתח ככה לבד רק אני עם עצמי. אבל מזמן שלא הזדמנה לי נסיעה כזו.
מתי נסעתי לי לבד בפעמים האחרונות? בדרך לבלומפילד, אבל אז זה אחרת, בנסיעות כאלו אני תמיד ממהר, תמיד בטוח שאני לא מגיע בזמן, נוסע מהר, מוזיקה קצבית וצורחת שמכניסה למצב רוח שמתאים לאצטדיון (בנסיעה האחרונה זו הייתה ג'ניס ג'ופלין שאירחה לי לחברה)

הדרך מתחילה בכביש צר של נתיב אחד שיורד מההר.
אח"כ היא מתפתלת בחושך בין הכפריים באחד מהם עצרתי לתדלק.
מתישהו בעבר הלא רחוק המתדלקים התחילו להתעלם ממני, פעם עוד היו מיד נגשים אלי. מתדלקים ומשחררים אותי להמשך הדרך.
היום כשברוב המכוניות יש דלקן הם מחכים את החצי דקה לראות אם תצא ותתדלק לבד או לא.
גם במכונות שלא מיועדות לשימוש עצמי.

הפעם נסעתי לאט.
ביליתי בנתיב הימני הרבה יותר ממה שאני מבלה בו בנסיעה רגילה.
לאט לאט המחשבות נודדות לכל מיני מקומות.
טום דיינר של סוזן ווגה, הלו של לינול ריצי, מוזיקה נהדרת למחשבות גלגלצ מספקים לי.
בין טבעון ליקנעם לא קולטים יותר גלגלצ והדיסק של מאיר אריאל כבר בפנים.

" …אחת לאיזה זמן מוגבל
אני נשמט אביון ודל
ממירוץ הכרכרה המשתקשקת
נפלט משצף מעגל
וכמו שוקע תחת גל
כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת…"

ביוקנעם אני רואה מהכביש את מקום העבודה הקודם, ההיי טקי שלי, השעה שבע וחצי החניון עדיין מלא. אני ממש לא מתגעגע. אני מרגיש מחוץ למירוץ הכירכרה. רחוק מהמולת ההיי טק.

כביש החוף, האינסטינקט הוא לרדת במחלף פולג כמו תמיד כשאני נוסע להורים, אבל לא הפעם. אחרי פולג ההרגשה אחרת, זה כבר לא הדרך המוכרת שהאוטו נוסע לבד.
במכון וינגט מתחילה ההרגשה של המרכז, ההרגשה הכביש נהייה צר (כמה שנים כבר עובדים פה?) כמות הרכבים עולה פלאים (או שזו סתם הרגשה) מפה מתחילת נהיגת המרכז.
מפה אני דרוך יותר וערני יותר ובעיקר פוחד יותר. אני שונא לנהוג בתל אביב. אבל הפעם זה רק ממש עד לכניסה, בלי ממש להיכנס לעיר כך שזה לא נורא.

צומת גלילות ריקה לגמרי, איזה שינוי הגשר הזה עשה, בזיכרון שלי תמיד עומדים פה, גם באמצע הלילה.
רוקח, ימינה, רידינג, נמל תל אביב, הגעתי.
למרות הנסיעה הרגועה והאיטית (יחסית) הגעתי מהר יותר ממה שהערכתי שייקח לי.

איזה נסיעה כייפית, לבד עם עצמי, עם החושך, עם הרדיו והמחשבות…
איזה מחשבות? מה קרה להם? על מה חשבתי שעתיים? למה אני לא יכול להיזכר אפילו באחת?
יכול להיות שתכלס לא חשבתי על כלום במשך שעתיים רצוף?
תענוג.

עוד שנה עברה

עוד שנה עברה.
2007 הסתיימה. 2008 התחילה.
באופן אישי הראשון לינואר זה קודם כל יום ההולדת של הבת שלי (בת 6) ורק אח"כ היום הראשון של השנה החדשה.
בשתיים עשרה בלילה נישקתי עמוקות את הכרית.
עוד לפני כן ישבתי לי בערב על כוס ג'וני שחור.
אח"כ אישתי יצאה לעשות כושר והתלבטתי לי מה לראות. סיימתי את גיבורים שבוע שעבר ולא התחשק לי להתחיל משהו חדש. במקרה כזה אני תמיד חוזר לברירת המחדל שלי – באפי.
יש לי בבית את כל העונות מסודרות אחרי חודשים ארוכים של הורדות.
תמיד יש את הדילמה של איזה פרק לשים, ברוב הפעמים הבחירה נופלת על המחזמר אבל לא היום.
שמתי לי את הפרק הראשון של העונה הרביעית
The Freshman
פרק של התחלות חדשות, של פחד מהתחלה של בית ספר חדש וסביבה חדשה.
פרק של התמודדות עם שינוי שפתאום משליך אותך למקום אחר.
וכמו תמיד בבאפי מתובל בהמון הומור ודיאלוגים שנונים במיוחד
ופרק עם הרע הכי חביב שיש, לא יודע למה אבל אני מת על סאנדיי, היא פשוט גאונית בעיני
היא כ"כ דומה לסתם מלכת הכיתה שיורדת ומשפילה את הנמוכים ממנה בשרשרת המזון. (מי אמר קורדיליה?)

למרות ההודעה שכל החברה יהיו בפאב הבית הלילה וכמוני כולם (כמעט) עובדים מחר אז זה יהיה ערב קצר בכל זאת העדפתי להישאר בבית וללכת לישון מוקדם.אז לחגוג – לא ממש חגגתי.
אבל כן חשבתי לי מה עבר עלי ב 2007. מה באמת?
שום דבר מיוחד. זו הייתה שנה שגרתית ביותר. השגרה הייתה הסממן המובהק שלה.
אז נכון שהיינו השנה פעם ראשונה בחו"ל עם הילדים (10 ימים בסלובניה – היה מצוין), אבל מעבר לזה, לא זכור לי משהו מיוחד שהתרחש השנה.

זו הייתה שנה משפחתית מאוד. בסוף 2006 עברתי מקום עבודה אז השנה הייתי המון בבית. חזרתי בשעות נורמאליות כמעט כל יום. הייתי השנה בבית. זה מה שהיה מיוחד בשנה הזאת.
שגרה זה רע? אני בכלל לא בטוח, כי בכל פרמטר שאני אנסה למדוד את השנה הזו – היא היתה פשוט נהדרת!

זו הייתה שנה של הרבה זמן פנוי (יחסית) בגלל שהימים נגמרו לי מוקדם יותר נשאר לי יותר זמן לעצמי. זו הייתה שנה שבה עשיתי קורס ברמנים והחלטתי לעשות דברים נוספים בשביל עצמי. בשביל הכיף הפרטי שלי, בשביל החוויה שלי, בשביל העניין שלי. זו הייתה שנה שבה הבנתי שגם לי מגיע, והרבה. אומנם תמיד הילדים באים לפני. אבל אחרי שהם מסודרים מגיע לי שאני אשקיע זמן גם בעצמי.

בקיצור, זו הייתה שנה נהדרת.

מה יהיה ב 2008?
קודם כל אני צופה שהשנה הזו תעמוד בסימן תינוקת חדשה שאמורה להיוולד בתחילת מרץ.
אני מאחל לי שהשנה הזאת תהייה נהדרת לפחות כמו הקודמת לה.
אני מאחל לי ילדה נהדרת לפחות כמו שני הקודמים לה.
ולכל העולם, אני מאחל שנה טובה הרבה יותר מהקודמת.

וציטוט מהפרק:

Does this sweater make me look fat?
Sunday: No, the fact that you're fat makes you look fat. That sweater just makes you look purple.