You are currently browsing the monthly archive for פברואר 2008.
סידרה שקוראים לה "בריחה מהכלא", הייתי מצפה שזה יהיה עיקר הסדרה.
אבל מה קורה כשבסוף העונה הראשונה הבריחה מצליחה, והחבורה מוצאת את עצמה בחוץ.
האם ייתכן שהפקה תוותר על ההצלחה? כשיושבים ובוחרים את הסדרות שיעלו בעונה הבאה, סיכוי ההצלחה של סדרה שהצליחה עונה קודמת גדולים יותר מסדרה חדשה שיש בה הימור וסיכויה לא גבוהים (אני לא יודע כמה סדרות שמתחיות את העונה הראשונה שלהן גם מסיימות אותה, וכמה מהן נחשבות הצלחה)
גם אם בפועל העונה החדשה היא בינונית עדיין הרייטינג שהיא תביא יהיה גבוה יותר, שהרי הסדרה כבר צברה לעצמה קהל שאוהב, מכיר ומחכה לה.
(ולהוכחה אפשר להביא את צופי "יריחו" שהצליחו להחזיר את הסדרה לעונה שנייה למרות שהוחלט לבטל אותה)
וככה מוצאת את עצמה סדרה שנקראת "בריחה מהכלא" משדרת עונה שנייה מחוץ לכלא, כשהיא מסבכת את העלילה בכל מיני סיפורי קונספירציות ועלילות ריגול מופרכות.
לטעמי העונה השנייה הייתה חלשה הרבה יותר מהעונה הראשונה, ובכל זאת לא היה לי ספק שאצפה עד סופה וגם אתחיל את העונה השלישית כשתגיע.
מה עושה סדרה שקוראים לה "בריחה מהכלא" אחרי עונה ראשונה מדהימה שעסקה בבריחה מכלא, ועונה שנייה בינונית שתיראה את הבריחה בחוץ. חוזרת לבסיס הכח, למה שהצליח לה בעונה הראשונה. חוזרת לכלא, חוזרת לעסוק ב"בריחה מהכלא"
אז מה היה לנו? אי אפשר לשדר שוב את אותה עונה, הצופים ירגישו בזה. צריך לגוון.
הפעם מייקל יהיה בכלא ולינק יסייע מבחוץ. הפעם נבחר את הכלא הכי גרוע שאפשר לתאר.
בפרק האחרון של העונה השנייה ההרגשה היא שמייקל נכנס לגיהנום, חלאות אדם למינהן מביטות בו בתאווה, בליק כבר שוכב בפינה בתחתונים מוכה חבול ומדמדם.
אין שומרים אין חוקים הכאוס שולט פה.
אבל… מייקל מוגן, אף אחד לא מתנהג אליו כמו אל בליק. הוא מתהלך לו בנון-שלנטיות עם הידים בכיסים. הכלא הזה הוא הרבה פחות אלים מההוא בשיקאגו. האנשים חביבים. לא אונסים את הילד הקטן.
בכלל כל סיפור הכלא הזה מוזר בעיני…
הייתה שם מהומה והסוהרים ברחו והם רק מוודאים מבחוץ שאף אחד לא יברח. למה?
הרי הם מוכיחים במהלך העונה שוב ושוב שאין להם בעייה להכנס לכלא, תוך שנייה הם נכנסים ובמקום מהומות וקרבות מחכים להם עשרות אסירים כנואים. אז למה לא להשתלט חזרה על הכלא? כי אז למייקל שלא תיכנן מראש את הבריחה יהיה הרבה יותר קשה להמלט תוך שבוע?
למה בעצם סונה נמצא במצב המופרך הזה?
במהלך כל העונה יש הרגשה של דה זוו. שוב חופרים מנהרה. שוב מתכננים בריחה. ואני מוצא את עצמי אומר שוב ושוב "כבר היינו פה" הרגשה מוכרת שמצד אחד מפריעה בסדרה שהריגוש שלה והמתח אמור להיות גבוה מאוד. מצד שני ההרגשה הזו מקשרת מיידית לעונה הראשונה תוך דילוג על העונה השנייה ועל ההשתלשלות שהביאה אותנו לכלא הזה.
סה"כ נהנתי מהעונה הזו. קצרה אומנם אבל עשויה טוב. (עשויה? יש מילה כזו? הנקבה של עשוי)
גם כשברור לך מראש מה עומד לקרות וזה קרה לי יותר מדי פעמים ב 13 הפרקים האלו, עדיין הדרך שמגיעים לשם מצליחה לפעמים ולהפתיע ותמיד לעניין ולגרות לחכות להמשך.
נקודת הסיום של העונה היא דווקא נקודת החולשה העיקרית שלה.
מבחינת מה היא מציגה לנו לעונה הרביעית (שאין ספק שתגיע). מייקל יוצא להלחם בחברה.
גרטשן, וויסלר ומהון כבר הקימו את העמדה הראשונה שמולה יתנגח מייקל.
האומנם? עונה של קונספירציות? של קרב מוחות של מייקל בחברה שאנחנו עדיין לא יודעים מה היא ולמה היא. ברור לי שאי אפשר שוב לברוח מהכלא, אבל אני לא בטוח שמה שאני רוצה מסדרה מוצלחת שנקראת "בריחה מהכלא" זה שהגיבור שלה יפיל את SD6, ראינו כבר איך דעכו להם סדרות שניסו להלחם בקונספירציות במשך יותר מדי עונות ממה שהם היו אמורות לעשות את זה. (alias, X-files ואפילו אבודים בעוד עונה או שתיים)
ולמרות זאת אני די בטוח שאחד הדברים הראשונים שמייקל יעשה יהיה להבריח מהכלא את סוקרה וטי באג עם הספרון של וויסלר.
ןיום אחרי הפרק האחרון של העונה הזאת, בלי מנוחה מייד התחלנו בפרק 0 של העונה הרביעית של אבודים. דוגמה מושלמת לעונה שמושכת את עצמה יותר מדי מבחינת העלילה המתמשכת שמאבדת כל קשר לא למציאות שאותה איבדה בעונה ראשונה אלה לעצמה. ולמרות זאת כל פרק הוא מלאכת מחשבת (או ככה לפחות הייתה העונה השלישית) שצפייה בו היא פשוט תענוג, גם אם הוא לא מקדם את העלילה לשום מקום אלה מסבך אותה יותר.
אבודים פרק 0 – במשפט אחד, למה צפינו שלוש שנים אם אפשר בכזו צורה מוצלחת להראות לנו את כל השלוש שנים האלו ב 45 דקות.
(והתמונה נלקחה מאתר טורק)
אתמול נפל בחלקי הכבוד (והתור) לאסוף שלוש בנות 6 מחוג ריקוד.
אחרי לחימה לא פשוטה בשלושה בוסטרים על ספסל אחד יצאנו לדרך.
הרדיו באוטו שלי לא עובד, כך שיכולתי להנות מהשיחה שהתפתחה בספסל האחורי…
ט': וואי פתאום נזכרתי במדרגות מה זה ארוכות…
נ': נו ט…
ע': אבא זוכר את המקום שהיינו בו בסלובניה שהיו שם המון מדרגות?
אבא: איפה?
ע': למעלה הייתה בעיקר תערוכה של מוישלה, נו איך קוראים לו?
אבא: ישו?
(הכוונה לאי באגם בלד שיש עליו כנסייה אליה עולים בהמון מדרגות)
ע': כן בדיוק. ההוא של הנוצרים.
ט': אתם יודעים למה לנצרת עילית קוראים נצרת עלית?
ט': כי הנוצרים בנו שם המון בנינים גבוהים.
ע': חשבתי שבני ישראל בנו אותם.
נ': (מתחילה לשיר) ארץ זבת חלב, חלב ודבש…
(כולן שרות ביחד עם מחיאות כפיים בפזמון)
אין כמו ספורט.
אני מסוגל לשבת שעות על הספה או באיצטדיון ולהסתכל עליו.
כל ספורט כמעט.
אני משוגע על ראגבי.
אוהב כדורגל.
אפילו אליפות וולש הפתוחה בסנוקר שמשודרת כרגע ביורוספורט מסוגלת להפנט אותי…
מה הבעייה?
שלעשות ספורט זה עניין אחר לגמרי.
ואת זה אני שונא. שונא בדם.
אין שום דבר שמשעמם אותי יותר מלרוץ.
אבל כנראה שאני חייב לעשות משהו.
כי יותר משאני שונא לעשות ספורט אני שונא את ההרגשה הזו, ההרגשה שהגוף מרוקן מאנרגיות, את הרפיסות, את הכרס הקטנטנה שהתחילה לצוץ…
את ההחלטה לעשות ספורט כבר קיבלתי מזמן.
אפילו תוכנית לביצוע קיימת כבר זמן רב.
מנוי לקאנטרי עשיתי, רק נשאר לקום מוקדם יותר בבוקר להשאיר את האישה עם פיזור הילדים לגן ולשחות.
כל כך פשוט? כנראה שלא כי זה לא קרה.
עד הבוקר.
הבוקר קמתי. השעה שש, האישה יוצאת מהמקלחת, הילדון כבר תפס את המקום שלה במיטה לידי והוא רוצה שאני אשאר איתו ולא אכנס להתקלח. מבט החוצה – השלג שהבטיחו לנו לא הגיע, ואפילו לא קרוב. אני צריך לקום להתקלח…
ברגע אחד נופלת עלי החלטה.
אני קם.
קפה.
מלביש שני ילדים. (אני לא רוצה את החולצה הלבנה)
מצחצח להם שיניים. (למה היא קודם? אני רוצה להיות ראשון)
מכין להם קורנפלקס. (למה אי אפשר קוקומן?)
שם סרט ב DVD (עידן הקרח 2)
אוכל לכלבה (לפחות מישהו אחד מרוצה)
מחפש את התיק שלי.
מגבת.
איפה לעזאזל המשקפת?
טרנינג מעל הבגד ים (וואי וואי אני חייב לקנות חדש הוא נראה כאילו הוא מתפורר עוד שנייה)
בגדים בתיק.
אני יודע שקיבלתי איזה כרטיס שעשיתי את המנוי – רק אלוהים יודע איפה הוא…
כ"כ הרבה בלאגן אבל בסוף אני יוצא מהבית 10 דקת מאוחר ממה שתיכננתי, אבל יוצא.
מסתבר שלשחות זה לא פשוט, אני שונא את זה כאמור, זה משעמם אותי ואני נלחם על כל נשימה.
בזמנו עשיתי 5 נקודות מתמטיקה בבגרות היום אני מהנדס במקצועי, אפשר לחשוב שהייתי יכול להתמודד טוב יותר עם הספירה של הבריכות שאני שוחה.
אחרי שתי בריכות חתירה כבר התעייפתי.
השתעממתי עוד לפני שנכנסתי למים.
אבל בסופו של דבר אני די מרוצה, לא מהכמות אלה מהעובדה שבאמת הייתי שם ושחיתי.
10 בריכות מתוכם 4 חתירה – לא משהו בכלל, אבל בשביל פעם ראשונה בבריכה אני לא מתלונן.
במיוחד לאור העובדה שהפעם האחרונה שעשיתי איזה שהוא כושר הייתה כנראה איזה בוחן בראור בצבא (ואני משוחרר כבר איזה 10 שנים)
הרגשה טובה, המון מרץ, גוף חטוב, שרירים…
עוד רגע ואני שם.
המון זמן לא כתבתי, ועכשיו אני מתלבט על מה מתוך כל התקופה הזו לכתוב…
אפשר לכתוב על יום חמישי המושלג של לפני שבועיים.
אבל זה נראה לי כ"כ רחוק ולא רלוונטי.
אפשר לכתוב על שאננות ועל התפקחות שלושה שבועות לפני תאריך הלידה המשוער כשכלום עדיין לא מוכן.
אבל לא בא לי.
אפשר לכתוב על חוויות לא סימפטיות מפאב הבית בפעמיים האחרונות שהיית שם ועל כך שהחלטתי שהגיע הזמן לחפש מקום אחר.
אבל אין לי מה להוסיף בנושא כל עוד לא ניסיתי מקום אחר.
בקיצור צריך לכתוב על דברים כשהם חמים כי אחרת הם כבר לא מעניינים אותי מספיק בשביל להגיע לפה.
אוקי, אז דברים עדכניים…
אפשר לכתוב על הדרבי שיהיה היום.
חולצת המזל שלי עלי למרות שברור לי שהיום היא תכזיב ואנחנו הולכים לחטוף בראש.
המצב כ"כ קשה העונה וכאילו שלא מספיקות להפועל הצרות שהיא חוטפת העונה מגיע לו גם דרבי… למה זה טוב?
אפשר לכתוב על אבודים שחזרו לעונה רביעית ועדיין לא ראיתי והאמת שגם לא מושך אותי.
הם מנסים למשוך את הסדרה הזו יותר מדי והיא הפכה לתימהונית מדי בעונה שעברה.
(לא שזה ימנע ממני לראות אותה בסוף).
כמו אבודים שאני רואה את העונה השלישית (פרק 11) ששוב הם מנסים לברוח ולאורך כל הפרק יש הרגשה שכבר היינו פה, כבר ראינו את זה, הם חוזרים על עצמם… ובכל זאת אני יושב מתוח ודרוך כל הפרק ונהנה מכל רגע.
בסופו של דבר, אין לי הרבה מה להגיד אבל בכל זאת בא לי להגיד משהו…
אז זה מה שיצא…
תגובות אחרונות