You are currently browsing the monthly archive for מרץ 2008.
לפעמים אני חושב שהעולם מנסה לבחון את הסבלנות שלי.
תינוקת בת שלושה שבועות – זה אמור להיות מספיק תעסוקה עבורי, לא ככה?
אז כנראה שלא. בואו נראה איך אפשר לעשות חיים עם תינוקת ושני ילדים קטנים מאתגרים יותר…
שלושה ילדים זה המון הסעות – אז האישה בשלילה וברגע אחד הפכתי לנהג חד-הורי.
ילדים ותינוקת זה מסובך על שתי רגלים – אז התרסקות על מדרגות (שוב האישה) והפכתי מעשית לאבא חד הורי. חוץ מלהניק (וגם זה אחרי שמגישים לה תינוקת בוכה ולוקחים אותה ממנה אח"כ) היא לא עושה הרבה.
וכשכבר מגיע יום שישי, הילדים הגדולים בידיים הנאמנות של מערכת החינוך, הקטנה על אמא שלה, ויש לי רגע משל עצמי לנח… הרי ברור שהאוטו לא מניע וצריך לטפל בו.
האישה מתחילה להרגיש טוב יותר? אז בואו נצא לשבוע מילואים.
זהו? לא יכול להיות חייב להיות עוד משהו…
אז אולי אפשר להוסיף לעניין ביקור במיון עם בונבוניה שפתחה את העין…
מה עם הכרטיס אשראי שלי, שפתאום התחילו להשתמש בו באוסטרליה…
הכלבה שלי שהחליטה לנשוך פתאום את הבן של השכנים…
דברים קטנים ומעצבנים…
אבל, כמו שאומרים לי כל הזמן "החיים שלי דבש" (או סוכר או תותים – תלוי מי אומר)
ואלו באמת דברים קטנים.
שלילה? רק חודש ואת הרישיון הפקדנו יומיים אחרי הלידה שבמילא היא לא אמורה לנהוג יותר מדי.
התרסקות? מזל גדול. הברך לא נשברה רק מכה חזקה עם שטף דם פנימי די רציני. מנוחה של שבועיים וזה יעבור. גם הבונבונית הקטנטנה שהייתה אצלה ביד בסלקל בזמן ההתרסקות לא נפגעה בכלל.
אוטו לא מניע? 200 שקל לחשמלאי לתיקון האמולטור ובוקר של התרוצצות – קטן עלינו.
מילואים? לפחות ננוח קצת.
בונבוניה פתחה את העין? לפחות העין עצמה לא נפגעה. חתך עמוק על העפעף. ערב היסטרי בחדר מיון ושלושה שבועות של משחה אנטיביוטית וגם זה מאחורינו (רק שלא תישאר צלקת…)
כרטיס אשראי גנוב? שטויות. טלפון מהביטחון של ויזה, הכרטיס נחסם וחדש יחכה לי שבוע הבא בבנק.
כלבה תוקפנית? לא ממש. אפילו משפחת הילד הננשך הודו שהם מכירים ואוהבים את הכלבה.
אחרי 10 ימים גם זה מאחורינו, ופגשתי את הילד אתמול במגרש והוא אמר שהשלים עם הכלבה.
דברים קטנים? בהחלט קטנים.
מעצבנים? מאוד – אבל שאלה יהיה הצרות שלנו.
"הכול דבש"
ראיתי אתמול את המטבח, בעיקר בגלל שאני מכיר מישהו מהמתמודדים שם.
הוא יוצא שם רע מאוד. והייתי משוכנע שהוא יעוף אתמול (מה שהיה אמור לקרות אם לא הייתה פורשת בהתנדבות). וזה גורר אותי לשאלה מהותית, מה לעזאזל המתמודדים חושבים לעצמם?
מה המטרה שלהם שם? למה הם שם? מה הם חשבו שיקרה שהצטרפו לתוכנית?
בהישרדות אין את השאלה הזו, כמו בפרוייקט Y המטרה של (רוב) המתמודדים בהישרדות היא להיות מפורסמים. (רוב) המתמודדים הם דוגמנים שהיו צריכים איזו דחיפה לקריירה המדכדכת וגם אם הם מוצגים בתור ברמנית, מדריך קרטה או סטודנט למשפטים כולם היום חתומים על קמפיינים ומככבים במדורי הרכילות. אבל פה מדובר על אנשים שחולמים להיות טבחים, רובם הגיעו עם ניסיון והם מוצגים כטבחית בית קפה, שפית פרטית, שף של גן אירועים מול כמה שהגיעו ללא ניסיון קצין בחיל האוויר, דוגמנית… אז אם להיות סלבריטי מספיק להופיע בטלוויזיה בשביל זה, טבח צריך ללמוד ולהתנסות. ואם יצעקו עליו ממש חזק זה לא יעשה איזה קסם שיארגן קיצור דרך ופתאום הוא יתמודד עם כל מיני טעמים ומתכונים מורכבים.
מאיה קמה והחליטה לפרוש מהתוכנית.
כל הכבוד לה, מעניין מה אחרים חושבים על המהלך שלה, הם בטח נושמים לרווחה על כל אחד שעזב וזה לא הם. מצד שני סיוון לא התמודדה בפרק הזה כי הייתה במיון, גבריאלה חטפה התמוטטות עצבים והתקפי חרדה… למה?
נראה למישהו מהם שזה שווה את זה? שייצא למישהו מהם משהו חיובי מההשפלה הציבורית הזו? הרי בסופו של יום מה שנזכור מהתוכנית זה שהיו מתמודדים ושף אחד שצעק, קילל צחק עליהם והשפיל אותם.
אז למה? למה לעשות את זה לעצמך? לאלוהים הפתרונים.
ולכן כל הכבוד למאיה שלמרות הלחץ ותחרות ידעה לעשות חושבים ולעצור בזמן ולצאת עם המון כבוד עצמי מהתוכנית הזו. גם הכינה מנה מנצחת בשוק (למרות שלקחו לה את הקרדיט עליה) וגם לצאת כאחת שמצליחה לחשוב באפן עצמאי על מה שטוב לה.
מעניין איך קיבלו את העזיבה שלה בהפקה, כי שמתי לב שבסוף הפרק כשבדרך כלל העוזב נותן מילות פרידה, (פספסו אותי, הייתי יכול לנצח, שמרתי על האינטגריטי שלי) הפעם לא שמענו את הסיכום של מיה. האם היא לא הייתה מוכנה לדבר? או שההפקה לא אהבה את מה שהיה לה להגיד? מסקרן.
טלוויזיה איכותית אין ספק. ולמרות זאת ראיתי את הפרק עד סופו.
מה בכלל הפרס פה? לנהל מסעדה? לקבל בעלות על המסעדה? להיות השף שלה?
מה שמזכיר לי שעדיין לא יודעים מה יהיה הפרס של הישרדות, רק יודעים שהוא בשווי מיליון שקל וכולל בתוכו גיפ.
בסרט "חומות של תקווה" אחרי שאנדי מצליח לברוח מהכלא יושב לו מורגן פרידמן מדוכדך.
יש שם מונולוג מצוין, על זה שיש ציפורים בכלוב שכשהן עפות ממנו אתה שמח כי אתה יודע שזה לא המקום בשבילהן אבל מצד שני העולם שלך נהייה אפור יותר בלעדיהן. הוא מסתיים במילים "אולי אני פשוט מתגעגע לחבר שלי"
ע' עזבה את העבודה.
מצד אחד אין ספק שזה הדבר הנכון עבורה, לעבור למקום אחר שבו תוכל להתקדם יותר, למקום שבו יעריכו אותה יותר שבו תוכל לפרוח ולהתקדם (אחרי הכל היא עדיין בחורה צעירה).
מצד שני יכול להיות שאני פשוט מתגעגע לחברה שלי…
הייתה בינינו הבנה בסיסית, היא הייתה מהסוג שלי. רקע דומה, הכקנו את אותן בדיחות אתם מושגים. את המוסד. את הקיבוץ. היא הייתה ארסית (ארס כמו של נחש, לא ערסית כמו לימור)
עברתי לשבת במקום שלה, בחדר עם מי שכעת הוא החבר הכי טוב שלי פה. (ו גם עם אחד הנודניקים הגדולים ביותר). עברתי לשבת ליד החלון שלה, עם העציצים שלה. עם התמונות שלה.
וקצת עצוב לי. מקום העבודה הוא קצת יותר אפור בלעדיה.
זה היה ברור שזה יגיע. מקום העבודה שלנו הוא לא לאנשים שרוצים להתפתח ולהתקדם בחיים. הוא לכאלו שרוצים לשבת בנוחות עד הפנסייה. לי זה מתאים, לבחורה צעירה שכל עתידה המקצועי עוד לפניה זו מלכודת. ולכן אין ספק שזה הדבר הנכון עבורה. בשקט גם ידעתי שהיא מחפשת כי חבר ראיין אותה במקום אחר, ובכל זאת כנראה שאני קצת מתגעגע לחברה שלי…
שיהיה לך המון בהצלחה ע', מקווה שיהיה לך טוב שם ושיהיו לך חברים טובים ושיהיה לך כיף לעבוד שם כמו שהיו לך פה…
בכל פעם ששאלו אותי "אתה מוכן?" "הכול מאורגן כבר?" "יש לך כוח להתחיל הכול מההתחלה?" ועוד כל מיני כאלה הייתי עונה שאני עדיין בשלב ההדחקה. שאני לא חושב על זה.
זו לא הייתה סתם תשובה, אולי זה טיפה קיצוני מדי אבל זה באמת היה מצבי.
זוגתי אשת החיל כבר בתשיעי, תאריך הלידה מתקרב מרגע לרגע וגם כשהוא בשבוע הבא אנחנו לא ממש מאורגנים. לא מבחינת הציוד וההתארגנות הפיזית (שבסוף כן הושלמה בזמן) ובעיקר לא מבחינת ההרגשה.
לא הייתי מוכן.
לא התרגשתי עדיין, לא פחדתי עדיין.
לא היה לי זמן לחשוב על זה הייתי עסוק בחיי היום יום, למי יש זמן לתכנן ולחשוב על העתיד?
זה נראה לי רחוק, יש לי עוד זמן. אפילו על שמות לא הצלחתי להביא את עצמי לחשוב.
דבר אחד היה לי ברור, כשיגיע הרגע אני אהיה ממש מופתע.
ביום שלישי הרביעי למרץ 2008 יצאנו כמה חברה מהעבודה לצהרים, זוגתי הצטרפה ועוד זוגית אחת שגם היא הייתה בבית. היה נחמד וחברותי ביותר.
אחרי העבודה נסעתי שוב לאסוף את הבונבונה מהחוג ריקוד.
בעוד אני מחכה מגיע טלפון להזדרז ולהגיע הביתה…
בשש הייתי בבית.
בשבע היינו בבית החולים.
בתשע וארבעים נולדה עוד בונבונה קטנטנה.
לא מוכן? מי אמר?
ברגע שראיתי אותה, הייתי מוכן. כשלקחתי אותה עטופה בחיתול עדיין לבנה ומלוכלת.
הסתכלתי אותה, נראית בדיוק כמו שנראו שני הקודמים לה. מנסה לפתוח את העיניים ומביטה מסביב ובעיקר עלי, באותה שנייה הרגשתי כאילו ביליתי תשעה חודשים בהתכוננות ובציפייה.
גם בפעם השלישית זה מדהים. וכרגע אני לא מדבר על הלידה עצמה שזה אולי הדבר המדהים ביותר בעולם. אני מדבר על החיבור המיידי בין האבא לתינוקת. לא נשאתי אותה תשעה חודשים, לא הרגשתי אותה בועטת בתוכי, לא ניצלתי כל שנייה להתחבר ולהתכונן לבואה. ובכל זאת ברגע שהחזקתי אותה ידעתי שהיא מדהימה, שהיא שלי. לתמיד.
מזל טוב.
אז הבוקר שחיתי פעם שלישית. אני ממש מרוצה מההתמדה שלי. (אומנם רק 3 פעמים בינתיים וע' טוענת שצריך לפחות 12 פעמים כדי להגדיר את זה כהרגל)
אחרי שלא ישנתי כל הלילה וקמתי במיטה של הבת שלי, לא, אני לא האומלל מהפרומו של סופר נני – ההוא שישן שם כבר 4 שנים והילדה שלו יורקת עליו.
הסבר קצר – אחרי שוונדר חשה אתמול בערב בבטנה הגדולה (הלידה צפויה בכל רגע) הייתה לי הרגשה שלי שהנה הגיע הזמן.
החלטתי לשחות הבוקר כלומר לקום מוקדם יותר לא להתקלח ולצאת לדרך.
לא ישנתי כל הלילה, כל שנייה שמעתי והרגשתי את וונדר מעירה אותי שהנה הגיע הזמן ואחרי שזינקתי ראיתי שהיא בכלל ישנה. זה חזר על עצמו לאורך כל הלילה.
הבונבון קרא לי מהחדר שלו, הוא התעורר ורוצה לבוא אלינו למיטה (משהו שאנחנו לא עושים במהלך הלילה אלה רק בבוקר כשכבר קמים) אין בעיה אמרתי במילא אני כבר צריך להתקלח (תכננתי לשחות בבוקר, זוכרים?) אנחנו מגיעים חזרה למיטה ווונדר מכינה לבונבון את הכרית באמצע, לא צריך אני אומר לה הוא יהיה בצד שלי, אני הולך להתקלח. מה להתקלח? שואלת הוונדרית, השעה ארבע וחצי בבוקר.
בחמש הגיעה הבונבונית, למה הבונבון ישן איתכם גם אני רוצה. אין מה להגיד, צודקת…
ככה הגעתי להשכמה כוונדרית ושני בונבונים חולקים במיטה הזוגית ואני במיטה של בונבונית.
(האמת דווקא בשעה הזו ישנתי טוב)
בדרך לבריכה הרדיו שוב לא עובד…
אני כבר מתחרט, אין לי כוח, אני עייף, יהיה לי ממש קשה היום…
לרגע חולפת במוחי המחשבה לא להיכנס, להישאר לנוח קצת באוטו.
אבל בסופו של דבר שחיתי 20 בריכות (אם לא טעיתי בספירה) מתוכם חצי חתירה וחצי חזה.
ולא סתם אלה שהפעם הייתה הפעם הראשונה שהלך לי קל יותר.
לא הרגשתי שהידיים עומדות לנשור לי בדרך.
והנה אני בעבודה מלא מרץ (פחחחחח) ומוכן לקבל עוד יום.
(* הערה ממש לא פשוט לי למצוא כינויים לאנשים. וונדרית היא אישתי שהיא לא פחות מוונדר וומן, ולכן קיבלה את הכינוי וונדרית)
תגובות אחרונות