בכל פעם ששאלו אותי "אתה מוכן?" "הכול מאורגן כבר?" "יש לך כוח להתחיל הכול מההתחלה?" ועוד כל מיני כאלה הייתי עונה שאני עדיין בשלב ההדחקה. שאני לא חושב על זה.
זו לא הייתה סתם תשובה, אולי זה טיפה קיצוני מדי אבל זה באמת היה מצבי.
זוגתי אשת החיל כבר בתשיעי, תאריך הלידה מתקרב מרגע לרגע וגם כשהוא בשבוע הבא אנחנו לא ממש מאורגנים. לא מבחינת הציוד וההתארגנות הפיזית (שבסוף כן הושלמה בזמן) ובעיקר לא מבחינת ההרגשה.

לא הייתי מוכן.

לא התרגשתי עדיין, לא פחדתי עדיין.
לא היה לי זמן לחשוב על זה הייתי עסוק בחיי היום יום, למי יש זמן לתכנן ולחשוב על העתיד?
זה נראה לי רחוק, יש לי עוד זמן. אפילו על שמות לא הצלחתי להביא את עצמי לחשוב.
דבר אחד היה לי ברור, כשיגיע הרגע אני אהיה ממש מופתע.

ביום שלישי הרביעי למרץ 2008 יצאנו כמה חברה מהעבודה לצהרים, זוגתי הצטרפה ועוד זוגית אחת שגם היא הייתה בבית. היה נחמד וחברותי ביותר.
אחרי העבודה נסעתי שוב לאסוף את הבונבונה מהחוג ריקוד.
בעוד אני מחכה מגיע טלפון להזדרז ולהגיע הביתה…

בשש הייתי בבית.
בשבע היינו בבית החולים.
בתשע וארבעים נולדה עוד בונבונה קטנטנה.

לא מוכן? מי אמר?
ברגע שראיתי אותה, הייתי מוכן. כשלקחתי אותה עטופה בחיתול עדיין לבנה ומלוכלת.
הסתכלתי אותה, נראית בדיוק כמו שנראו שני הקודמים לה. מנסה לפתוח את העיניים ומביטה מסביב ובעיקר עלי, באותה שנייה הרגשתי כאילו ביליתי תשעה חודשים בהתכוננות ובציפייה.

גם בפעם השלישית זה מדהים. וכרגע אני לא מדבר על הלידה עצמה שזה אולי הדבר המדהים ביותר בעולם. אני מדבר על החיבור המיידי בין האבא לתינוקת. לא נשאתי אותה תשעה חודשים, לא הרגשתי אותה בועטת בתוכי, לא ניצלתי כל שנייה להתחבר ולהתכונן לבואה. ובכל זאת ברגע שהחזקתי אותה ידעתי שהיא מדהימה, שהיא שלי. לתמיד.
מזל טוב.