לפעמים אני חושב שהעולם מנסה לבחון את הסבלנות שלי.
תינוקת בת שלושה שבועות – זה אמור להיות מספיק תעסוקה עבורי, לא ככה?
אז כנראה שלא. בואו נראה איך אפשר לעשות חיים עם תינוקת ושני ילדים קטנים מאתגרים יותר…

שלושה ילדים זה המון הסעות – אז האישה בשלילה וברגע אחד הפכתי לנהג חד-הורי.

ילדים ותינוקת זה מסובך על שתי רגלים - אז התרסקות על מדרגות (שוב האישה) והפכתי מעשית לאבא חד הורי. חוץ מלהניק (וגם זה אחרי שמגישים לה תינוקת בוכה ולוקחים אותה ממנה אח”כ) היא לא עושה הרבה.

וכשכבר מגיע יום שישי, הילדים הגדולים בידיים הנאמנות של מערכת החינוך, הקטנה על אמא שלה, ויש לי רגע משל עצמי לנח… הרי ברור שהאוטו לא מניע וצריך לטפל בו.

האישה מתחילה להרגיש טוב יותר? אז בואו נצא לשבוע מילואים.

זהו? לא יכול להיות חייב להיות עוד משהו…

אז אולי אפשר להוסיף לעניין ביקור במיון עם בונבוניה שפתחה את העין…

מה עם הכרטיס אשראי שלי, שפתאום התחילו להשתמש בו באוסטרליה…

הכלבה שלי שהחליטה לנשוך פתאום את הבן של השכנים…

דברים קטנים ומעצבנים…
אבל, כמו שאומרים לי כל הזמן “החיים שלי דבש” (או סוכר או תותים – תלוי מי אומר)
ואלו באמת דברים קטנים.

שלילה? רק חודש ואת הרישיון הפקדנו יומיים אחרי הלידה שבמילא היא לא אמורה לנהוג יותר מדי.

התרסקות? מזל גדול. הברך לא נשברה רק מכה חזקה עם שטף דם פנימי די רציני. מנוחה של שבועיים וזה יעבור. גם הבונבונית הקטנטנה שהייתה אצלה ביד בסלקל בזמן ההתרסקות לא נפגעה בכלל.

אוטו לא מניע? 200 שקל לחשמלאי לתיקון האמולטור ובוקר של התרוצצות – קטן עלינו.

מילואים? לפחות ננוח קצת.

בונבוניה פתחה את העין? לפחות העין עצמה לא נפגעה. חתך עמוק על העפעף. ערב היסטרי בחדר מיון ושלושה שבועות של משחה אנטיביוטית וגם זה מאחורינו (רק שלא תישאר צלקת…)

כרטיס אשראי גנוב? שטויות. טלפון מהביטחון של ויזה, הכרטיס נחסם וחדש יחכה לי שבוע הבא בבנק.

כלבה תוקפנית? לא ממש. אפילו משפחת הילד הננשך הודו שהם מכירים ואוהבים את הכלבה.
אחרי 10 ימים גם זה מאחורינו, ופגשתי את הילד אתמול במגרש והוא אמר שהשלים עם הכלבה.

דברים קטנים? בהחלט קטנים.
מעצבנים? מאוד – אבל שאלה יהיה הצרות שלנו.

“הכול דבש”