You are currently browsing the monthly archive for אפריל 2008.
תינוקת חדשה באה לעולם, מה זה אומר?
חיים חדשים, התחלה חדשה, המון סימני שאלה וסקרנות, ציפייה לראות איך היא גדלה, גם אם היא השלישית הכי כל אחד שונה ומיוחד, וכל אחד מתקדם בדרכו ובקצב שלו. איזה תענוג…
בפועל, מה זה אומר עכשיו?
עכשיו? כשהיא כבר בת חודש, זה אומר שעות על כורסת הטלוויזיה המתנדנדת בשעות הקטנות של הלילה עם תינוקת על הידיים. שעות שבהן אפילו YES כבר הלכו לישון. רוב הערוצים מראים שקופיות ששידוריהן יתחדשו בבוקר…
ואני, כשכבר צברתי ניסיון ויודע להרדים אותה מה אני עושה? אם אני אניח אותה חזרה במיטה היא תתעורר, וגם אמא שלה. רוח נדיבות שוטפת אותי ואני מחליט לבזבז עוד זמן מה על הכורסא ולתת לשתיהן לישון.
התחלה חדשה? סימני שאלה? לאן היא תתפתח? מה יבוא אח"כ?
אם זה מה שעולה בראש אז הבחירה ברורה…
קימה זהירה מהכורסא, הליכה מדודה לחדר, ארון, דיסק, חזרה לסלון, דיוידי.
באפי – עונה ראשונה פרק ראשון.
וואו, איזה ילדים.
כל המשתתפים נראים כ"כ צעירים. הם אמורים להיות בכיתה י' לפי החישוב שלי (מסיימים תיכון בעונה שלישית) אין לי מושג בני כמה היו כשהסדרה החלה. אבל בפירוש רואים על כל אחד מהשחקנים את השנים שחלפו עד העונות המתקדמות יותר (יש שבע עונות, לדעתי היה חור של שנה באמצע כשהסדרה נדדה מחברה אחת לשנייה) שמונה שנים על חברה צעירים זה משמעותי.
לטעמי העונה הראשונה היא החלשה ביותר. חסרה את האופי המיוחד המאפיין את הסדרה הזו. מעניין אם כל בסיס האוהדים הענק של הסדרה הזו ראה את העונה הראשונה והתקדם משם, או שאחרי ששמע על הסדרה או ראה עונות מתקדמות יותר חזר אחורה אח"כ.
אני יודע שאותי היום העונה הזאת כנראה לא הייתה תופסת ולא הייתי ממשיך לראות אותה.
מה אם "אני של לפני 20 שנה"? מה איתו? הוא היה ממשיך? לא יודע.
הפרק הראשון הוא הטוב שבעונה הזאת, ולא בגלל האיכות שלו אלה בגלל הייחודיות שלו – הראשון. (פתאום עולה לי בראש הקטע שבפרק האחרון של הסדרה באפי נלחמת ב"ראשון" – מה זה אומר? לא יודע).
דרלה נראית ומתנהגת פה כילדה קטנה שלא מזהה קוטלת (למרות הניסיון האדיר שלה) נוגסת מהמנחה למסטר שנוזף בה. זו לא דרלה שמדהימה באנגל.
אבל היא לא היחידה לרוב הדמויות לוקח זמן להתפתח וזה צפוי ואי אפשר לקבל בשנייה הראשונה את המורכבות והעומק שנלמד להכיר לאורך העונות.
אנגל זה עוד דמות שנראית אומללה יחסית לאנגל השחצן הבטוח בעצמו שאנו נכיר בהמשך.
הוא לא מצטרף לבאפי כשהיא יורדת להציל את ג'סי כי הוא מפחד. הוא נראה רזה וקטן וחסר אמונה. ומנסה לעצור אותה. ווילו בפרק הזה היא ילדה קטנה ומפוחדת (שלבושה כמו נזירה)
קורדיליה היא היחידה שמהשנייה הראשונה היא קורדליה בכל רמ"ח איבריה.
האמת שבסופו של דבר, עכשיו, כשאני חושב אחורה על הפרק, הוא לא רע בכלל. יכול להיות שפשוט היה לי משהו כנגד העונה הזו? אולי. אולי הגיע הזמן לעשות שוב צפייה בבאפי מהתחלה.
מחשבות…
• למה ג'יילס מציג את עצמו בפני באפי בתור הספרן ומיד מוציא לה את הספר על הערפדים? למה לא אמר ישר שהוא הצופה שלה?
• כשבאפי נותנת את הנאום הראשון שלה בספרייה לג'יילס על כך שלא אכפת לה שיש ערפדים וכו' גיילס עונה ומווכח איתה. ואז זאנדר יוצא מאחורי המדפים. גיילס לא ראה אותו נכנס? הרי לא מתאים לזאנדר להכנס עצמאית ולחפש ספר, אין לי ספק שהוא ביקש את עזרתו של הספרן.
• אחרי הפעם הראשונה שבאפי פוגשת את אנגל היא טוענת שהוא לא מצא חן בעיניה ועיצבן אותה, הפגישה היא בדרך שלה לברונזה, אנגל נותן לה שרשרת עם צלב גדול. כמה דקות אח"כ שבאפי רצה לחפש את ווילו היא כבר לובשת את השרשרת שקיבלה מההוא שלא מצא חן בעיניה…
והציטוט החזק של הפרק (למרות שיש כמה טובים):
God! What is your childhood trauma?!
מהרגע הראשון שפתחתי את הבלוג הזה לא הבנתי מה המטרה של הטאגים
אם יש לי קטגוריות למה אני צריך גם טאגים, מה הם נותנים לי בחיים?
מה התוספת שלהם?
האמת – לא יודע.
ובכל זאת, ביליתי אתמול שעה ביצירת טאגים והתאמתם לפוסטים ישנים
אז הנה עכשיו יש לי טאגים
מה השתנה בחיי? כלום.
מה הם יודעים לעשות? בנתיים שום דבר.
אולי אחרי שהם יתרגלו אלי הם יפתחו ויראו לי מה הם יודעים לעשות
בנתיים אני אשמח אם יש למישהו תשובות
ואיזה יופי שלפוסט על טאגים אין לי שום טאג מתאים
אז זהו…
בין הנקה למגרש משחקים.
בין לידה ליום הולדת.
בין ילדה בת 6 לילדה בת חודש.
הצלחנו לגנוב לנו פה ושם כמה דקות לצפייה משותפת.
איזה גאון היה ההוא שהמציא סדרות עם פרקים של 25 דקות, 45 דקות זה ארוך מדי, אין סיכוי שנצליח לאתר 45 דקות רצופות פנויות ושקטות, גם 25 זה גבולי…
(זו אגב הסיבה שאנחנו תקועים כבר חודש – מאז הלידה, על פרק 6 באבודים)
כלומר, מה שניסיתי להגיד, זה שסיימנו את עונה 3.
איך היה?
אני אוהב את הסדרה הזו.
"העשב של השכן" מנסה כל הזמן לזעזע אותנו, זה מתחיל מהרעיון של האמא מהפרברים החלום הכול אמריקאי שבפועל היא סוחרת סמים ומתקדם משם.
אז מה היה לנו שם?
העונה מתחילה בנקודה שהקודמת נגמרה.
בלגן מוחלט. השוטר/סוחט/בעל הרגע נרצח ע"י הארמנים שרוצים את החשיש.
יו-טרן גם הוא מנסה לקבל את המלאי באיומי נשק.
אבל סילאס הקדים את כולם גנב את הכול והצליח להיעצר ע"י סיליה שמובילה את המאבק נגד הסמים והיא נוסעת משם במכונית שלו עם החשיש בבאגז. שיין ברח מהבית והוא בדרך לפיטסבורג עם היפית שנוטשת אותו, אבל לפחות משאירה לו את הטנדר לנהוג לבד לאן שהוא רוצה. אנדי רודף אחריו עם צייד ראשים אסקימוסי ענק.
מבולבלים? גם אנחנו.
הסצנה הפותחת את העונה מסבירה בדיוק למה זו סדרה כ"כ גדולה.
משפחה אמריקאית לבנה ומחויכת עוברת בשכונה, האמא גדלה פה, בדיוק בבית הזה והיא רוצה לראות מה שלום הבית, הילדה צריכה פיפי ולכן הם מתפרצים למטבח באמצע כל הבלגן, וכולם כ"כ "נחמדים" – גאונות לשמה.
העלילה הולכת ומסתבכת משם…
אבל הסיפור מסופר בצורה כ"כ טובה וכ"כ משעשעת שפשוט כיף לראות את זה.
הניסיון הזה לזעזע בכל דבר הוא מה שנותן לסדרה את הפוש הקטן הזה להפוך לסדרה גדולה.
הקלוז אפ על השדיים של סיליה אחרי הניתוח. צילומי הסרט הפורנוגראפי בהשתתפות אנדי והרגל.
הזיונים של ננסי עם היחצן הקדוש. התאומה אולסן (או שגם פה כמו כשהיו תינוקות הן שיחקו שתיהן את אותו תפקיד) שמשחקת את הנוצרייה הטובה שמאמינה בישו ולא מוכנה לשכב עם סיילס עד החתונה (אבל אפשר לעשות כל מיני דברים אחרים). ננסי שאומרת בלוויה של יו-טרן "הוא לימד אותי איך לירות מרכב חולף (באנגלית זה נשמע טוב יותר)
ההודי ההומו שיו-טרן מסדר לו זיון כדי להוכיח לו שהוא לא הומו ובסוף מכניס את הזונה להריון, מה שמוביל אותו מאוחר יותר לשיחה עם ננסי כשיש בעיות עם האספקה שהוא צריך את הכסף ללידה ואז מניף ידים לצדיים כשהוא לבוש בבגדי עור שחורים שמתחתם חולצה ורודה "נראה לך שאני מוכן להיות אבא?"
ועוד המון המון נקודות קטנות לאורך העלילה שמוסיפות גיוון נהדר.
כמו שננסי נקראת לתחנת המשטרה ללוחמה בסמים (DEA) וכשנשאר לה רק להגיד את הידיים לאזיקים, מתברר שקראו לה לקבל צ'ק עבור בעלה המת.
גם הסיום שאגרסיק נשרפת ודווקא הגנגסטר המקסיקני שמסביר לה שזה לא המקום שלה, שם עם כל הלבנים בפרברים היא לא שייכת לעולם הזה. גם הוא מציע לה להיות הסגנית שלו. ובמקביל מעודד אותה לעזוב. ואז המשפט הגאוני אולי בכלל הבית שלך לא יפגע, אולי תישארי פה לנצח. זה בדיוק מה ששולח אותה לוודא שהבית שלה לא ישרוד את השריפה. היא מיד רצה לוודא שלא יישאר דבר שמחזיק אותה במקום. גם היא מבינה שהיא לא שייכת, אבל אולי היא דווקא רואה את עצמה כלא שייכת לעולם סוחרי הסמים.
ולאורך כל העונה, שיין נמצא שם, נטוש, סובל ואומלל.
אני לא יכול שלא לחשוב (עם אלף אלפי הבדלים) על האמא ההיא מבית שמש שהתעללה בילדים שלה. שיין אולי לא נפגע פיזית אבל הוא ממש עובר התעללות נפשית. הוא ננטש בקייטנה נוצרית קיצונית. אף אחד לא מדבר איתו, כל הניסיונות שלו לפנות לאמא נתקלים בקיר.
"יום אחד נסתכל על התקופה הזו ונקרא לה התקופה האפלה ההיא" היא אומרת לו אחרי ששוב מסבירה לו למה היא לא יכולה להיות איתו, לבלות, לדבר. תמיד יש משהו דחוף יותר בעולם הגנגסטרים. סופר נני הייתה עושה מטעמים ממשפחה שכזו.
אני, בכל אופן נאנחתי כל פעם מחדש וריחמתי על הילד הזה. אין פלא בסוף שהוא מוצא בן שיח באדם היחידי שלא דוחה אותו – באבא המת.
ובכל זאת (כמו כל דבר בסדרה הזו) כל הזמן מקנן הספק אם זה אמיתי, או שבתור ילד כ"כ חכם הוא רק רוצה לזעזע את האמא ולגרום לה להשקיע בו זמן, ובאחת מהסצנות האחרונות רומז שאולי גם הבת של סיליה לא באמת לסבית אלה גם היא אולי רק רוצה תשומת לב.
אחרי הכל זה לא מה שכולנו מחפשים? קצת תשומת לב?
לפחות הסדרה מקבלת את מלוא תשומת הלב שלי.
לאן הסדרה תמשיך מפה? מה יקרה בעונה הבאה? הכול פתוח.
הפעם הרשויות כבר יודעות על ננסי והיא (כנראה) נמלטת מאגרסטיק בשנייה האחרונה.
Pittsburgh – Here we come
או שלא…
תגובות אחרונות