You are currently browsing the monthly archive for מאי 2008.
עבר שבוע. הבאסה האכזבה והצרידות שככו. יש לי טיפה זמן אז הגיע הזמן לסכם את מבצע ר"ג.
הכרטיסים כאמור נקנו כבר בפסח. חולצת המזל שלי נלבשה כבר מהבוקר. התיק נארז (למקרה שלא יהיה לי כח לחזור הביתה) גרעינים (למקרה שכן יהיה לי כח ואצטרך להחזיק עצמי ער בנהיגה). קבעתי להפגש בשבע באיצטדיון עם החבר התל אביבי שלי עם אביו וחבר נוסף.
המהפכן וחברתו אמורים להגיע עוד קודם והם יישמרו לנו מקום.
נקבע לי ראיון לאותו יום ולמרות שהבחור לא מתאים לנו נתתי לו את הכבוד הראוי עד ארבע.
ואז יצאתי לדרך. הקצבתי לעצמי שעתיים נסיעה ועוד שעה פקק.
הכנתי לי עותק של Pink Floyd – The Final Cut. אבל אחרי שנייה הוא נשמע לי שקט מדי למצב הרוח שלי והוצאתי אותו.
את המכונית הראשונה עם הצעיף הצהוב שמתנופף עברתי ליד כרמיאל. היא לא הייתה האחרונה שראיתי. המכונית הראשונה עם צעיף אדום הייתה ליד צומת הפיל. האם נכונות הטענות שלהפועל אין אוהדים מחוץ לת"א? מצד שני גם לי לא היה צעיף מתנופף…
הדרך באמת לקחה שעתיים – אבל איפה הפקק?
בשש כבר חניתי מתחת הגשר שליד קניון איילון. ביררתי מה קורה עם כולם, החבר התל אביבי עוד בעבודה, והוא צריך עוד לאסוף כמה אנשים בדרך (הכרטיסים אצלו) המהפכן יצא הרגע מהעבודה וחברתו אמורה לאסוף אותו כל רגע. בקיצור – אני ראשון. ראשון מהחבורה שלנו אולי כי מסביבי המוני אנשים כולם בתנועה לכיוון המגרש.
יצאתי מהאוטו וצעדתי עם כולם, כמעט כולם צהובים. הגעתי לקניון. צהוב מקצה לקצה. אין שום סיכוי להתקרב לדוכני האוכל. במקום אוכל או שתיים קניתי חגורה, המכנסיים שאני לובש לא יחזיקו מעמד שעות של עמידה. בשש וחצי אני יוצא מהקניון וצועד לאצטדיון.
בשביל להגיע לשער אחד אני צריך להקיף את האצטדיון. שער 11-12 מולי אני פונה שמאלה.
פה יש שיוויון בין הצבעים. ואז הטלפון מצלצל. תוך כדי שיחה אני עובר ליד 13-16 ופתאום אני היחידי שלובש אדום. האופק מלא בצהובים ואני חוצה את גושי האנשים. לבד.
משום מה עבר בסדר גמור. הייתי בטוח שההרגשה תהייה מאוד לא נעימה, הרי אוהדי ביתר הם לא מהנחמדים שבבנינו. אבל מאיזושהיא סיבה (שאננות? טיפשות? התרגשות?) לא חששתי בכלל.
הגעתי ליד נקודת הבידוק, עוד חצי שעה התל אביבי אמור להגיע. בנתיים אני מחכה.
סביבי עומדים קבוצות קבוצות צהובות ואדומות ואפילו כמה קבוצות מעורבות. כולם שמחים. אווירה נהדרת. אולי הקירבה המיידית של היסמניקים, אולי הפרשים אולי סתם היו לי דעות קדומות. חוץ מרוסי אחד מצחיק שלבוש במכנסי מדים גופייה לבנה ומשקפי שמש ראי (כמו שלבשנו שהיינו ילדים בשנות השמונים) שהגיע להתגרות דווקא באוהד הפועל הכי גדול שהיה בסביבה. וגדול הכוונה בגדול פיזית. בצד נשענו על המחסומים חבורה של גורילות, גדולים יותר מהיסמניקים. כל אחד עם שרשר ענק עם סמל של הפועל בגודל של טאסה.
דווקא אליהם הוא מגיע ומתחיל לקלל ולצעוק. הם מייד עונים לו והבחור נדחף ומסולק ע"י השוטרים. אחרי שתי דקות הוא חוזר ושוב נדחף משם. אחרי עוד שתי דקות הוא שוב חוזר, הפעם מהצד השני של המחסום עם אזיקים ושתי שוטרים שמלווים אותו לניידת.
השעה שבע המהפכן מגיע. אבל מבטיח לי שכבר יש מישהו בפנים ששומר מקומות.
בשבע וחצי גם התל אביבי מגיע עם אביו (פעם אחרונה ראיתי אותו באיזה משחק באופ"א – לא זוכר איזה) אנחנו נכנסים ומתפסים למקום שלנו. שער אחד באמצע די למעלה.
אני לא אוהב את ר"ג בדיוק בגלל זה. אני נמצא איזה ק"מ מהדשא. את היציע האחר של אוהדי הפועל בקושי רואים שלא לדבר על שומעים… טרופית, גרעינים ואז נעמדים מתחילים לעודד שמח וטוב לב חברתו של המהפכן (אני חייב למצוא לה כינוי) פונה אלי ואומרת "עוד שעה זה מתחיל"…
סחטיין לאולטרס הפועל הכינו איזה עשרת אלפי דגלים וכל היציע מתמלא בדגלים אדום לבן.
גם הקונפטי מגיע בכמויות והכל מוכן שריקת הפתיחה (כמובן שלא נשמע אותה מהיציע).
אה, בעצם לא. תזמורת צה"ל סוגרת את חגיגות ה 60 למדינה בכמה תרגילי סדר. והבנות של אתי פולישוק מנפנפות בדגלים.
עכשיו אפשר להתחיל.
איזה אווירה נהדרת. חצי אצטדיון צהוב חצי אדום. חצי עם דגלים חצי עם בלונים שירים צעקות.
אווירה נהדרת של כדורגל… הדבר היחידי שפגע באווירה הזו היה המשחק שהתנהל על הדשא.
או שכמו שאמרה לי אישתי אח"כ "כל פעם שאתה נוסע זה נגמר 0-0".
קרעו לי את הגרון הפועל. ואת הלב. ואת העצבים.
מיליון הזדמנויות בשני הצדדים. אבל שום דבר לקחת הביתה.
פנדלים זה אולי הדבר האכזרי ביותר שקיים. אם אתה מפסיד בהם. אחרת זה הדבר השמח ביותר. אניימה עוצר פנדל וזה ממש קרוב… דגו… ונגמר. כשעובד ניגש לבעוט כבר לא היה לי ספק שזה גמור. תוך 5 דקות היציע מתרוקן, עוצרים לדקה ליד המעקים למחוא כפיים אחרונים לשחקנים. ואלפי אדומים צועדים למכוניות. במבטים עצובים, ילדים בוכים מסביב. ורק מוכרי הצעיפים והבייגלה והבורקסים עוד צועקים בפה מלא.
את הזיקוקים כבר ראיתי בראי האחורי של האוטו כשאני ליד צהלה.
איזה הרגשה של אכזבה. כבר היינו שם. שנייה אחת זה כל מה שהיה חסר. בעיטה אחת מדויקת. אחרונה. דגו. מסכן.
"ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב"
האמת, לדעתי זה הדבר היחידי שמחזיק את הכדורגל הישראלי בחיים.
הרמה על הפנים. המשחקים גרועים ומשעממים. השחקנים ברובם באים לעבוד. אם מצליח יופי אם לא אז לא. דקה 50 השחקנים כבר עומדים להתעלף, ועל דיוק מהירות וכוונה אין מה לדבר.
אז מה נשאר? הקהל. הרבה יותר מעניין בשער 5 מאשר על המגרש. לאנשים שם הרבה יותר אכפת מהקבוצה. אין לי ספק שמשחק מהליגה האנגלית/ספרדית/איטלקית/צמפיונס הרבה יותר מעניין כמשחק כדורגל. אבל משחק של הקבוצה שלי הרבה יותר מרגש. הרבה יותר אכפתי.
אני לא אמצא את עצמי קופץ על השטיח מול הטלויזיה אחרי גול של ראול. או מחניק צעקות כדי לא להעיר את הילדים את מהלך מבריק של מסי. אבל פביו ג'וניור וטלטיסקי בהחלט יכולים להביא אותי למצבים האלה.
אז זהו, נגמר. אין גביע. עדיין לא הבטחנו את ההשארות הליגה (למרות שמצבנו די טוב, ואנחנו תלויים רק בעצמנו) לפחות יהיה אירופה שנה הבאה. אולי בעלים וכסף לא יהיו, אבל הפועל תהייה.
יאללה הפועל.
(כל התמונות נלקחו מהאתר הרשמי של הפועל ת"א)
הבוקר התברר לי שאין כרטיסים.
החבר התל אביבי שלי קנה את שלנו כבר בפסח, אז אנחנו מסודרים.
שער 1, אותו שער שישבתי בו בפעם האחרונה שהייתי ברמת גן, בגמר הגביע לפני שנתיים. 1:0 על בני יהודה בדקה ה 85. אוגבונה הרים מהאגף וירוביאן סיים מקרוב.
וואו אצטדיון רמת גן אמור להיות מלא. אדום וצהוב, שתי יריבות מושבעות, שתי קבוצות שלא תמיד ברור אם האוהדים שלהן אוהבים אותן יותר מאשר שונאים את היריבה.
אני לא שונא אף אחד. אני אוהב את הקבוצה שלי, ולא מבין למה זה צריך להיות צמיד מלווה בשנאה לקבוצה אחרת? למה אי אפשר להיות תחרותי ולקיים יריבות ספורטיבית.
למה אני צריך לחשוש (ואני חושש) על הדרך שאני אצעד מהאוטו לאצטדיון.
למה חייבים לדקור או להכות מישהו שלובש את הצבע השני?
למה לפגוע במכוניות? להרוס דוכנים וקיוסקים?
כנראה שיש דברים שלעולם לא אבין.
אבל… היום הזה אמור להיות על כדורגל ואני מקווה שאכן ככה יהיה.
שתי הקבוצות עברו עונות מוזרות והמשחק הזה יכול להכריע איך תראה העונה עבורם.
הפועל כמעט ירדה ליגה (שוב) בילתה חלק ניכר מהזמן מתחת לקו האדום. החליפה מאמן ושחקנים והצליחה כמעט בוודאות להבטיח את ההשארות.
עד היום המחשבה אצל כולם הייתה "רק לשרוד, להישאר בליגה ושתגמר כבר העונה הזו. צריך לשכוח אותה ולעבור הלאה לעונה הבאה". היום הפועל יכולה לעשות מעשה. גביע שלישי ברציפות והעונה הזו תרשם בהיסטורית המועדון.
מצד שני ביתר כבר הוכתרה כאלופה כבר לפני חודש. אבל מאז לא ניצחה כבר מיליון משחקים ונראית כמו הצרות שלה (וכמו הקהל שלה) האליפות הזו כבר לא תחשב כאליפות "טובה" אלה כאליפות אפורה דהויה ששיא העונה הוא פריצת הקהל שכמעט והרגה את האליפות.
מצד שני ניצחון היום ודאבל זה משהו שייזכר בהיסטורית המועדון לתמיד.
האמת… אם כל האובייקטיביות, לא מגיע לביתר דאבל. דאבל מסמן עונה ענקית, עונה של התרגשות. עונה של קבוצה גדולה באמת. וביתר השנה למרות שהסגל שלה אחד לאחד טוב בהמון מכל קבוצה אחרת. כקבוצה היא לא גדולה.
אז זהו, צריך היום לצאת מוקדם מהעבודה. לנהוג שעות לר"ג. לעמוד בפקקים. לחפש חנייה.
ללכת מרחקים מהחנייה לאצטדיון. להצטופף בתורים בכניסה. לקוות שהשוטרים לא יקבלו סעיף. בדיקה גופנית. אצטדיון גרוע. יציעים רחוקים מהמגרש. בלי נשמה. צפיפות ביציע. דוחק.
קללות. צעקות. גרעינים. טרופית. איזה כיף.
יאללה הפועל.
התמונה נלקחה מהאתר הרישמי של הפועל ת"א צולמה במשחק האחרון מול ביתר בבלומפילד ב 6/4/08 שניגמר 3-1 לטובים
הספרתי. לא משהו חדש או מלהיב או מעניין במיוחד, אבל יצאתי מהספר מהורהר…
בזמן התספורת הוא שאל אם אני רוצה שהוא יספר גם את הגבות, נבהלתי.
לא, לא צריך. בסדר הוא אמר, כל עוד זה לא מפריע בעיניים.
אז נכון הגבות שלי גדלו פרא. אבל משום מה זה לא נראה לי משמעותי, ועכשיו בזמן שהוא סיים את הקצוות פתאום נפל לי האסימון שזה מסוג הדברים שיש לאנשים מבוגרים.
איש מבוגר? אני?
אז נכון, אני מודע לגילי (35 למי שמתעניין) אבל אני לא מרגיש מבוגר.
מוזר לא?
יש לי שלושה ילדים, כלבה ומשכנתא.
למה אני לא מרגיש מבוגר?
למה כשאני חושב על ההורים שלי כשהיו בגילי עולים לי בראש אנשים ממוסדים, מיושבים בדעתם. למה אני לא רואה את עצמי ככזה?
כשאחד החברים של הילדים אמר לי שזה פעם ראשונה שהוא רואה אבא שמשחק במחשב, קיבלתי את זה בחיוך. אני אוהב לשחק מדי פעם ומתייחס לזה כמעין ניקוי ראש, בעיקר בלילה אחרי שכולם נרדמים. אבל… מה? ההורים שלי לא שיחקו, בכלל.
אני מאוד אוהב לשבת בערב עם זוגתי על הספה, ללקק גלידה או חטיף אחר כלשהוא ולצפות בטלוויזיה. ההורים שלי ראו מבט. וזהו? ואילו אני נהנה מאותן תוכניות כמו הבת שלי (בת 6)?
ההורים שלי היו קמים בבוקר ויוצאים לעבודה – כמוני.
הם היו חוזרים בערב, והיו טורחים על שגרת החיים. ואני?
אני עושה הכל. משלם חשבונות, נלחם בבירוקרטיה. מברר ובודק בתי ספר לשנה הבאה לבת הגדולה, ופעוטונים ומשפחתונים לבת הקטנה. דואג לחיסונים לתינוקת ואנטיביוטיקה לכלבה.
משתדל לחנך להעיר וללמד את הילדים. עושה קניות. מילואים.
ולמרות הכל אני לא מרגיש כמו המבוגר האחראי. אני עדיין מרגיש כמו ילד…
אני נהנה מהפלייסטיישן 2 שלי. מפנטז על קניית wii (כזה שהשלטים מזהים תנועה) ולא על פינת אוכל. אוהב להשתולל עם הילדים בקרבות בלונים או דגדוגים או סתם כדורגל. נהנה לראות כדורגל בטלוויזיה ומתלהב כמו ילד.
אני אוהב את הזמן שלי. מקפיד שגם כשאני עייף, אחרי שכולם הולכים לישון יש לי את הזמן שלי לבד עם עצמי, קצת לנקות את הראש. GTA או Football Manager או כוסית וויסקי על המרפסת או סתם לא משנה מה.
העיקר אני ועצמי וזהו.
ברגעים האלה אין ילדים, אין אישה, אין משכנתא, אין בנקים ועבודה ומטלות וסידורים וניקיונות וכביסה וכלים. כלום. רק אני והלילה.
אבל משום מה, למרות שאני הכי נהנה בעולם בזמן השקט הזה, אני לא הולך לישון בלי לעשות סיבוב, לראות שכולם ישנים, שכולם מכוסים שכולם מתוקים. ואין אפס – הם הכי מתוקים בעולם. ואני הכי אוהב אותם בעולם. והם הכי חשובים בעולם.
ואז מגיע הבוקר ואני שוב אבא במשרה מלאה, השכמות, בגדים, שיניים, קורנפלקס, ג'וניור אוכל לגן.
וזה ביום טוב שבו אני לא נדרש לסיבוב אבהות במהלך הלילה עם תינוקת שבוכה או ילדה עם חלום או ילד שהתעורר ורוצה שאני אכסה אותו. מתוקים כבר אמרתי?
יום שלישי בבוקר ערב יום הזיכרון, הבונבונה הקטנטנה נשארת עם סבתא ועם שני בקבוקי סימילק (אנחנו ממש מקווים לחזור הביתה לפני השני) הבונבונה הגדולה יותר עדיין ישנה כשאנחנו יוצאים לדרך (גם היא נשארת עם הסבתא שתקח אותה לגן מאוחר יותר).
יצאנו מוקדם, זוגתי, אני והבונבון הגיבור. נוסעים לקניון בקריות.
מה נעשה שם? נקנה בלון, נאכל צהרים במסעדה ונעבור ניתוח.
די בטעות התגלה לנו שהבונבון צריך איזהשהוא תיקון קטן. דקה וחצי נמשך הניתוח ככה הבטיח לנו המנתח. אבל הוא מתבצע בהרדמה מלאה ומפחיד אותי מאוד.
בלילה לא ישנתי והפעם לא בגלל הבונבונה הקטנה. המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ.
ממחשבות אירגוניות לגבי היום הצפוי לנו וההתארגנות אליו ועד מחשבות איומות ביותר על איך הבונבונה הקטנה תכנס לחדר עם הבונבונה הגדולה ותמלא את המקום שיתפנה בחדר בו ישנים היום שני הבונבונים…
דווקא הבוקר הלך בסדר.
הסבתא הגיעה בזמן, החרשתי את הקפה, כדי לא לעורר צימאון אצל הילד שאמור להיות בצום.
נפרדנו מהבונבונה הגדולה ומהקטנה. נכנסו לאוטו ונסענו.
מצד אחד מיהרתי, רציתי להגיע מהר ובזמן. מצד שני ממש לא רציתי להגיע…
ידעתם שכביש עכו-חיפה פקוק לאורך כמעט כל הקריות? גם בשעות מוקדמות מאוד בבוקר?
אני לא ידעתי ולעצבים וללחץ שלי עוד התווסף הפקק הזה שזה אולי הדבר השנוא עלי ביותר.
בכל זאת הגענו, למרות הכול. לקניון. ממש קניון "לב המפרץ" קומה שלישית ליד בתי הקולנוע.
"אסותא". מגיעים נרשמים, מקבלים תיק אישי ממש כמו בבית חולים אמיתי. גם ההרגשה היא כזו, האחיות החדרים המסדרונות. רק הריח, רק הוא חסר. לבית חולים יש ריח של מחלות, של מוות. פה אין. פה יש ריח של משרדים…
בזמן ההרשמה אני מציץ, למרות השעה המוקדמת אנחנו הניתוח השלישי.
מחלקת אשפוז יום, 10 מיטות בערך. מתארגנים. הילד מקבל מתנות והוא מרוצה מהחיים.
אנחנו משחקים ומדגדגים ומתרוצצים והוא בכלל לא פוחד.
הסברנו לו בבית על הרדמה (עם מסכה כמו אצל רופא שיניים) על האינפוזיה (צביטה קטנה ביד)
חדר התארגנות, מסיעים את המיטה הוא מרוצה כמו עגלה. בינתיים הוא קופץ עלי ומתרפק, ומיד בורח חזרה למיטה הענקית, מטפס לפה ולשם. הרופאים מגיעים אחד אחרי השני. מסבירים ומחתימים על מיליון טופסי הסכמה. כך שלא משנה מה ייקרה הם לא אחראים…
רופא מרדים, ומרדים ראשי. והמנתח. והנה הכול מוכן, הגיע התור שלנו.
הכול מוכן? מה מוכן? אני לא מוכן…
הילד יושב על המיטה הענקית מנפנף לי לשלום כשהוא נוסע אל מעבר לדלת החשמלית.
אמא הולכת איתו, היא תישאר איתו עד שיורדם. הדלת נסגרת מאחוריהם ואני מנסה בכוח להתעלם ממחשבה של האם זו הייתה הפעם האחרונה שאני רואה אותו…
שתי דקות עוברות בהן אני חוקר את האח שהיה איתנו בחדר ההתארגנות. כמה זמן, מה עושים, לאן הולכים. ידעתי כבר את כל התשובות אבל לא רציתי להתרחק מהדלת ולחזור לאשפוז יום כמו שהייתי אמור. שתי דקות ואז גם זוגתי מצטרפת אלי. אנחנו אמורים לחזור לאשפוז ויקראו לנו כשהוא יהיה בהתאוששות.
הוא נרדם תוך שנייה היא אומרת.
אנחנו עומדים, במסדרון. ליד דלת מחלקת האשפוז אבל במקום ממנו רואים היטב את אותה דלת חשמלית שהוא נמצא מאחוריה.
כמה זמן עבר? ימים? שעות? שנים? לא יודע. כלומר אני כן יודע כי בדקתי כל שנייה את השעון.
אשתי תמיד מתלוננת שאני לא בוכה. היא מעולם לא ראתה אותי בוכה. באותם דקות שנמשכו כשעות היו לי דמעות בעיניים.
בזמן הזה אני חושב על הילד. איזה אמונה מלאה יש לו בנו. אמא ואבא אמרו אז ככה יהיה. לרגע אחד הוא לא התנגד, לא היה לו ספק בנו. אם ככה אמא ואבא אמרו אז זה נכון וצודק וככה צריך להיות. הוא סומך עלי במאה אחוז שאני יודע מה נכון וטוב בשבילו. אז נכון שהוא מתווכח המון, הוא יודע לעמוד על שלו ורוצה לשחק בזמן האוכל, ללבוש בגדים אחרים. לנעול מגפיים ולא סנדלים. אבל כשזה חשוב ואמיתי, הוא מאמין וסומך עלי…
ואז מישהו יוצא, המרדים הכול בסדר הוא אומר. הם כבר מסיימים… אז רגע, לאן אתה הולך? אם עדיין לא סיימתם? אני סיימתי הוא מסביר, הרופא המרדים הראשי צמוד אליו עד שייגמר. עוד מישהו יוצא, בזמן שהדלת החשמלית נסגרת לאיטה אני מבחין מאחוריה שמסיעים מיטה והבונבון שלי מוטל עליה.
ואז יוצא המרדים השני. הכול בסדר, עוד רגע הם יתארגנו בהתאוששות ויקראו לכם.
עוברות שעות ולא קוראים לנו. בשלב הזה אני עובר לעמוד ליד דלת חשמלית אחרת עליה כתוב התאוששות. ברגע שהיא נפתחת אני צועד פנימה ושואל אם אפשר להיכנס כבר.
צעקה לאמא שתצטרף ואנחנו בפנים. הבונבון שוכב על המיטה, עיניים פתוחות אבל חסרות הבעה. זה נראה מפחיד מאוד ברגע הראשון, אבל הוא מגיב ומתקשר ואפילו עושה לי ביד את הסימן של הכול בסדר ששמור לרופא השיניים ששם אי אפשר לדבר…
רק אחד בבקשה. השני צריך לצאת. אני יוצא. אמא נשארת איתו. אני חוזר לעמדה ליד הדלת.
נושם עמוקות ונרגע… טלפונים לכל הסבים והסבתות. כולם נרגעים.
מבט אל השעון, סה"כ הוא היה 20 דקות בלעדינו. נראה לי הרבה יותר.
חצי שעה בהתאוששות שבהם אני מנצל שוב מישהו שיוצא כדי לצעוד פנימה, לראות שהכל עדיין בסדר. הוא כבר מדבר עם אמא והכל נראה בסדר. שוב מבקשים ממני לצאת ואני יוצא.
חזרה באשפוז יום. הוא כבר מתנהג כאילו לא קרה כלום. לא כואב, הוא משחק וצוחק והכל טוב, עד שצריך פיפי. זה שורף. הוא בוכה ומיילל וחוזר למיטה. כמה דקות וזה עובר וחוזר הצחוק.
אחרי שעתיים, שתי שקיות אינפוזיה, קרטיב ומעדן אנחנו חוזרים לשירותים. הוא פוחד אבל איזה יופי, פיפי. אפילו לא כואב. איזה גיבור הבונבון הזה.
זהו נגמר, יוצאים לקניון. בלון, ארוחת צהרים, ביצת הפתעה והביתה.
והוא, כאילו לא קרה כלום. רץ משתולל, צוחק…
גיבור.
אז מה יש לנו העונה? איך אפשר לגוון סדרה עם אותה עלילה ואותו רעיון 16 עונות ועדיין להיות אחת הסדרות הרעננות שיש? All starts כבר היה בעונה 8, הפעם נעמיד שבט פייבוריטים מעונות קודמות מול שבט רגיל. כמו שאומר ג'ונתן בפרק הראשון – "אני אוהד את הרד סוקס אבל אני לא רוצה להתמודד מולם במשחק…"
אז איזה פייבוריטים יש לנו?
ג'וני "סבתא שלי מתה" פיירפלי, איימי ואלייזה מהישרדות וואנאטו, סרי "בטטת הטלוויזיה", גונתן "מי רוצה לעבור שבט?", אוזי "הבלתי מנוצח" ופרווטי מהישרדות איי קוק, יאו "קח אוטו תן לי חסינות" מן, אמנדה "הפסדתי כי התנצלתי בגמר" וגיימס "הודחתי עם שתי חסינויות בכיס" מהעונה האחרונה בסין.
בפרק הראשון במחנה הפייבוריטים החלוקה מיידית. שתי החתיכות נצמדות מייד לשני הגברים החזקים. פרוורטי לגיימס ואמנדה לאוזי. האחרים (יאו-מן, גונתן, אלייזה ואיימי) מזהים מייד את הסכנה שבזוגיות יוצרים מייד רביעייה משלהם כדי לחסום אותם ולהדיח את פרוורטי. ג'וני נשאר באמצע ומחוזר ע"י שתי הקבוצות ואפילו מבטיח לשתי הקבוצות שהוא איתם. ובסוף מתקרב יותר לרביעיית הדחויים ומספר להם על תוכניות הזוגות.
בערב, ג'וני פתאום נשבר, מתחיל ליילל על הילד שעומד להיוולד לו ושהוא רוצה הביתה…
הדעות חלוקות בין בסדר בואו נשלח אותו הביתה לבין אלו שלא מאמינים לו ומודאגים ממה שהוא מתכנן, ולא לחינם כי איימי מנסה לשכנע אותו לחזור בו ולהפתיע את הזוגות…
גם אנחנו לא יודעים מה יקרה בסוף כי העריכה היא כזאת שמשאירה אותנו באפילה. בסופו של דבר, ג'וני הוא הראשון שהולך הביתה. למרות שהוא בהחלט דמות אטרקטיבית מבחינת רייטינג והגרסה הישראלית לימדה אותנו שההפקה אמורה לשמור עליו, מוזר…
בפרק השני האוהדים מפסידים והולכים למועצה ולמרות שיש מועמד וודאי להדחה, צ'אט הומו מזדקן רזה וחלש שאפילו לא מנסה להראות את יכולותיו (אם יש לו כאלו) אלה פשוט לא עושה כלום ומיילל… הדבר היחידי שעומד לזכותו זו טרייסי שייצרה איתו ועם ק'תי את ברית הקשישים (שאפילו בונים לעצמם מחסה נפרד) והיא תדאג להציל אותו כי היא צריכה אותו.
בינתיים מייקי ומרי נקשרים ויוצרים ברית זוגית, זה מבהיל את שאר חברי השבט וג'ואל יוזם הדחה של מרי כדי לשבור את הזוג. ומרי היא השנייה שהולכת הביתה רק בגלל שהתקרבה מדיי למייקי.
בפרק השלישי שוב האוהדים מפתיעים וזוכים בחסינות. בשבט הפייבוריטים החלוקה כאמור ברורה. שני הזוגות רוצים להדיח את אלייזה, הרביעייה רוצה להדיח את פרווטי. וסרי נשארת באמצע. כשמצד אחד מסבירים לה שבין שני הזוגות היא תישאר חמישית. אבל פרוורטי ואמנדה מצליחות לשכנע אותה בכך שהם אומנם מפלרטטות עם הבנים אבל אין מצב שהן רוצות להגיע איתם לגמר, וכך נוצרת לה ברית חדשה של שלושת הבנות עד לגמר, האומנם???
סרי חוברת לזוגות אבל עם אולטימאטום, היא מצביעה ליאו-מן ובעצם מאלצת את הברית שלה להצביע כמוה. ג'ונתן שואל את עצמו איך סרי הפכה מכף המאזניים לזו שמחליטה לבד מי יודח?
בפרק הרביעי הפייבוריטים מנצחים בשני האתגרים, כשבראשון אוזי מראה שהוא לא רק אתלט גדול אלה גם אסטרטג כשהוא ממשחרר קוקוסים לכולם וחוסך זמן יקר. האוהדים מפסידים ושוב צ'אט הוא המועמד הברור לעוף, במיוחד אחרי רצף הפסדים באתגרים כשברור שחייבים לחזק את השבט. טרייסי שהחליטה להציל אותו בכל מחיר כי היא צריכה אותו להמשך מצליחה לשכנע את ג'ואל שהוא חייב להדיח את מייקי עכשיו לפני שהוא יתנקם בו בעתיד על ההדחה של מרי, ואז לא יהיו לצידו מי שיוכל לעזור לו. וכך לא רק מצילה את צ'אט אלה גם מבודדת את ג'ואל מהברית של הצעירים. גאונות…
על הדרך אוזי גם מוצא את אליל החסינות על אי הגלות ומשאיר אליל דמיי במקומו.
בפרק החמישי מערבבים את השבטים במאלאקל נמצאים אוזי, אמנדה, סרי ואיימי מהפייבוריטים וג'ואל אריק טרייסי וצ'אט מהאוהדים.
באייראי ג'יימס, ג'ונתן, פרוורטי ואלייזה מהפייבוריטים ואלקסיס, נטלי, ג'ייסון וקטי.
מאלאקל מפסידים ושוב (כרגיל) צ'אט הוא על הכוונת כשג'ואל ואריק מוכנים לוותר על איזון אוהדים מול פייבוריטים בשביל להדיח אותו. שוב טרייסי עומדת לצידו כשהיא מגייסת את סרי. שתי הנשים המבוגרות והחלשות מצליחות לשכנע את אוזי ואמנדה להדיח את ג'ואל האדם החזק ביותר פיזית בשבט כי הוא מהווה איום אישי גדול יותר בעתיד ע"ח חוזק השבט הנוכחי.
מדהים, צ'אט עדיין איתנו…
בפרק השישי ג'ונתן נאלץ להתפנות לאחר פציעה ברגל. אבל התחרות ממשיכה כרגיל עם אתגר חסינות שנראה לי מוכר. ג'יימס מוכיח שיש משמעות לכח וסוחב את אלייזה ופרוורטי על עמוד לניצחון מדהים ומהפכני באתגר. במאלקט צאט מבקש מהחברים שידיחו אותו. טרייסי וסרי ואריק (שנבגד ע"י אוזי ואמנדה בהצבעה האחרונה) מנסים לשכנע אותו להשאר ולהצביע בהפתעה לאוזי. שתי הנשים המבוגרות והחלשות עומדות להדיח את כל החזקים ולשלוט בשבט.
במועצה צ'אט לא נשמע כנוע כמו שהיה על החוף כשביקש שידיחו אותו ומתגאה בעובדה שהוא פה למרות שהיה אמור להיות מזמן בבית… הייתכון שהוא הולך על זה? אוזי לא שולף את אליל החסינות הסודי שלו והמתח גואה… אבל לא, צאט הוא הבא שהולך הבייתה.
כמעט שכחתי ג'ייסון מצא את האליל המזוייף שאוזי השאיר באי הגלות – יהיה משעשע…
אחרי שנטשתי באכזבה את הגרסה המקומית שלנו למרות שמאוד רציתי וקיוויתי לאהוב אותה.
אפילו כתבתי פוסט מאוד אוהד אחרי הפרקים הראשוניים. אבל מאז הרבה מים עברו ליד החוף של טעינו. לא סתם הרבה, המון, מליין תאלפים. ולראייה בשבת שודר פרק 35 (אם אני טועה)
35 פרקים זה שתי עונות מלאות בגרסה המקורית (כולל פרקי איחוד) ועוד שליש עונה שלישית.
למה? כי שם לא שומעים את זוארץ מסביר: "האתגר הזה ידרוש מכם גמישות, סיבולת וסבלנות, עליכם להוציא את המוטות…" ומיד אח"כ המתמודד שאומר: "באתגר הזה היינו צריכים להוציא את המוטות" ומתמודדת שנייה: "היה צריך המון גמישות כדי להוציא את המוט" וככה הלאה עוד ועוד ועוד עד קץ הנשמה…
בגרסה האמריקאית בשלב כ"כ מתקדם כמו אתגר חסינות אחרון בהכרח יהיה אתגר שלכולם יהיה סיכוי להצליח בו. אתגר של כוח רצון או סיבולת לא אתגר שגובה נותן בו יתרון אדיר.
ואפרופו זה נזכרתי בשבת אחרונה שהיינו אצל ההורים Fear factor המתמודדים הולכים על מוט וצריכים להוריד דגלים שמתנופפים מעל ראשם, המנחה דואג להסביר שגובה הדגלים הותאם יחסית לגובה המתמודדים ולכן אין יתרון לגובה. מצא את ההבדלים…
למה זה כ"כ הרבה יותר טוב? קודם כל כי לא מזיינים לי ת'שכל. כי לא מנסים למרוח אותי ב 35 פרקים של שעתיים. כי שם בארבעים וחש דקות יש אתגר פרס, אתגר חסינות, מועצת שבט והדחה.
כי שם המנחה יודע להוביל את המתמודדים ולרדות בהם בחביבות, לא נשמע אותו שואל נעמה איך את מרגישה? דן איך זה גורם לך להרגיש? משה מה אתה חושב על זה? הוא יודע להוביל את השיחה לנקודות מעניינות (או לחילופין מראים לנו רק את הנושאים המעניינים וחותכים בעריכה את התפל)
כי שם לא רק המתמודדים לא יודעים מי יודח, גם הצופים לא יודעים. תמיד הפרק יהיה ערוך בצורה כזו שבסוף לא יהיה ברור מי יהיה זה שיעוף.
כי שם כמעט כל המתמודדים מגיעים לשחק, כי שם לא פוחדים לשבור בריתות ולבגוד ולעבור קבוצות ותמיד כולם חושבים ונושמים אסטרטגיה.
יצא קצת ארוך אז יבוא אח"כ פוסט שני שיתאר מה היה בינתיים בעונה ולמה היא עדיין דרת הריאלטי הכי טובה, הכי מעניינת והכי רעננה למרות שזו כבר עונה 16.
ונסיים במילים של הפינק פלויד השיר כלבים מתוך האלבום חיות
שכאילו נכתב להישרדות.
You have to be trusted by the people that you lie to,
so that when they turn their backs on you,
you'll get the chance to put the knife in.
…
Deaf, dumb and blind, you just keep on pretending
that everyone's expendable and no-one has a real friend.
And it seems to you the thing to do would be to isolate the winner.
And everything's done under the sun,
and you believe a heart, everyone's a killer.
Pink Floyd – Animals
Dogs
הפעם האחרונה ששחיתי הייתה בבוקר של הלידה או יום קודם (אני כבר לא זוכר)
יחד עם הבונבונת הקטנה הגיע בלגן. כל סדר היום שלי הסתבך.
הבקר הפך להיות ארוך מאוד, הערב אפילו ארוך יותר וביניהם מיליון משימות, אז אם כזה תירוץ נהדר אין ספק שהזנחתי את השחייה.
לפני הלידה הספקתי לשחות שלוש פעמים. עופרה טענה שצריך לפחות 12 פעמים כדי להגדיר את זה כהתמדה. וכאמור לא הייתי אפילו קרוב למספר הזה, ועכשיו נתחיל לספור מחדש.
אז אחרי כל הפתיחה הזו ואחרי חודשיים של הפוגה חזרתי לשחות אתמול.
מאחר ובבוקר עדיין צריך לארגן שני ילדים לגן, תינוקת אחת ואמא אחת אז אין שום סיכוי שאני אוכל לצאת שעה מוקדם יותר ולשחות לפני העבודה כמו שעשיתי לפני כן, אז החלטתי לשנות מדיניות.
במקום לשחות בבוקר רק ארגנתי תיק.
גם זה לא היה פשוט, מה לעזאזל צריך לקחת? מגבת, בגד ים ומשקפת? זהו?
למה זכרתי שהייתי לוקח תיק מפוצץ בדברים?
שמפו! אז הייתי יוצא מהבית עם בגד ים וטרנינג ולוקח בגדים בתיק בגלל זה הוא היה מפוצץ…
אחרי העבודה נסעתי לבריכה. פעם ראשונה שאני פה בשעות הערב.
בבקרים הייתי שוחה עם קשישים, הפעם הבריכה מפוצצת בילדים…
נתיב אחד מלא בילדים קטנים ששוחים עם מצוף. לאורך הבריכה הולך המדריך, שמן עם ספידו, שיער בהיר ארוך מבולגן, משרוקית בפה והוא צועק עליהם "מה נעצרתם? אמרתי 10 בריכות"
ממש קופי המדריך שחייה ממבצע סבתא…
בשאר הנתיבים עמוס יותר מהבקרים אבל סביר, ארבעה בערך בכל נתיב. בנתיב המהיר יש ארבעה שבאמת מהירים ולכן בחרתי בבינוני שהיה מאוכלס בשלושה קשישים ששחו לאיטם.
המים קרים, כנראה חוסכים בחימום…
מבט אל השעון, בדיוק חמש ואני יוצא לדרך…
בריכה ראשונה חתירה – מצוין לא שכחתי איך עושים את זה…
חזרה חזה – לשמור כוחות לאורך זמן…
שוב הלוך שוב חתירה – לא רע, אפילו אין לי בעיות לנשום כמו שהיו אז…
חזרה חזה…
הלוך חתירה – חמש? איך כבר איבדתי את הספירה?
חזרה חזה – אוף הקשישים האלה מעכבים אותי והנה עוד אחד נכנס…
אני עובר לנתיב המהיר שהתרוקן קצת בינתיים.
הלוך חתירה – בנתיב הקודם עשיתי 6 בריכות? בטוח? כלומר זו 7?
חזרה חזה – ילדה בכיתה ב' (נראה לי) עוקפת אותי במהירות, היא שחתה כבר כשהגעתי.
איזה מרץ יש לה – כמו אישתי…
זה המקום להשאיר אותי שוחה הלוך חזור ולעבור לדברי פרשנות (או לפחות ככה זה היה נראה אם זה היה מוקרן)
אשתי, המכונה וונדר וומן, (Wonder woman) חזרה לשחות יומיים לפניי. היא הפסיקה לפני (בתחילת תשיעי) כלומר הייתה לה הפסקה של כמעט שלושה חודשיים ובאמצע גם הייתה עסוקה בללדת, דבר שלדעתי אמור להיות טראומטי לגוף האישה, משהו שלוקח זמן להתאושש ממנו, לא ככה?
מה הפאנץ ליין שלי? שאלתי אותה איך היה, כמה בריכות שחית? "אה עשיתי כרגיל את ה 60 בריכות חתירה, רק היה לי יותר קשה מבדרך כלל…" וונדר וומן כבר אמרתי?
בקיצור אחרי הכול אני עשיתי 12 בריכות מתוכם 7 חתירה ו5 חזה, ונשארתי בלי כוחות בכלל.
בינתיים גם גיליתי מה שכחתי לשים בתיק שזכרתי שאמור להיות מלא. (כפכפים למקלחת, שקית לבגד ים הרטוב)
ובשביל לסגור את העניין, בעוד ארבע שעות אני אמור לראיין מועמד לעבודה פה, בוגר שייטת לא פחות. מעניין כמה בריכות הוא עושה?
תגובות אחרונות