יום שלישי בבוקר ערב יום הזיכרון, הבונבונה הקטנטנה נשארת עם סבתא ועם שני בקבוקי סימילק (אנחנו ממש מקווים לחזור הביתה לפני השני) הבונבונה הגדולה יותר עדיין ישנה כשאנחנו יוצאים לדרך (גם היא נשארת עם הסבתא שתקח אותה לגן מאוחר יותר).
יצאנו מוקדם, זוגתי, אני והבונבון הגיבור. נוסעים לקניון בקריות.
מה נעשה שם? נקנה בלון, נאכל צהרים במסעדה ונעבור ניתוח.

די בטעות התגלה לנו שהבונבון צריך איזהשהוא תיקון קטן. דקה וחצי נמשך הניתוח ככה הבטיח לנו המנתח. אבל הוא מתבצע בהרדמה מלאה ומפחיד אותי מאוד.
בלילה לא ישנתי והפעם לא בגלל הבונבונה הקטנה. המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ.
ממחשבות אירגוניות לגבי היום הצפוי לנו וההתארגנות אליו ועד מחשבות איומות ביותר על איך הבונבונה הקטנה תכנס לחדר עם הבונבונה הגדולה ותמלא את המקום שיתפנה בחדר בו ישנים היום שני הבונבונים…

דווקא הבוקר הלך בסדר.
הסבתא הגיעה בזמן, החרשתי את הקפה, כדי לא לעורר צימאון אצל הילד שאמור להיות בצום.
נפרדנו מהבונבונה הגדולה ומהקטנה. נכנסו לאוטו ונסענו.
מצד אחד מיהרתי, רציתי להגיע מהר ובזמן. מצד שני ממש לא רציתי להגיע…

ידעתם שכביש עכו-חיפה פקוק לאורך כמעט כל הקריות? גם בשעות מוקדמות מאוד בבוקר?
אני לא ידעתי ולעצבים וללחץ שלי עוד התווסף הפקק הזה שזה אולי הדבר השנוא עלי ביותר.

בכל זאת הגענו, למרות הכול. לקניון. ממש קניון "לב המפרץ" קומה שלישית ליד בתי הקולנוע.
"אסותא". מגיעים נרשמים, מקבלים תיק אישי ממש כמו בבית חולים אמיתי. גם ההרגשה היא כזו, האחיות החדרים המסדרונות. רק הריח, רק הוא חסר. לבית חולים יש ריח של מחלות, של מוות. פה אין. פה יש ריח של משרדים…
בזמן ההרשמה אני מציץ, למרות השעה המוקדמת אנחנו הניתוח השלישי.
מחלקת אשפוז יום, 10 מיטות בערך. מתארגנים. הילד מקבל מתנות והוא מרוצה מהחיים.
אנחנו משחקים ומדגדגים ומתרוצצים והוא בכלל לא פוחד.
הסברנו לו בבית על הרדמה (עם מסכה כמו אצל רופא שיניים) על האינפוזיה (צביטה קטנה ביד)

חדר התארגנות, מסיעים את המיטה הוא מרוצה כמו עגלה. בינתיים הוא קופץ עלי ומתרפק, ומיד בורח חזרה למיטה הענקית, מטפס לפה ולשם. הרופאים מגיעים אחד אחרי השני. מסבירים ומחתימים על מיליון טופסי הסכמה. כך שלא משנה מה ייקרה הם לא אחראים…
רופא מרדים, ומרדים ראשי. והמנתח. והנה הכול מוכן, הגיע התור שלנו.

הכול מוכן? מה מוכן? אני לא מוכן…
הילד יושב על המיטה הענקית מנפנף לי לשלום כשהוא נוסע אל מעבר לדלת החשמלית.
אמא הולכת איתו, היא תישאר איתו עד שיורדם. הדלת נסגרת מאחוריהם ואני מנסה בכוח להתעלם ממחשבה של האם זו הייתה הפעם האחרונה שאני רואה אותו…

שתי דקות עוברות בהן אני חוקר את האח שהיה איתנו בחדר ההתארגנות. כמה זמן, מה עושים, לאן הולכים. ידעתי כבר את כל התשובות אבל לא רציתי להתרחק מהדלת ולחזור לאשפוז יום כמו שהייתי אמור. שתי דקות ואז גם זוגתי מצטרפת אלי. אנחנו אמורים לחזור לאשפוז ויקראו לנו כשהוא יהיה בהתאוששות.

הוא נרדם תוך שנייה היא אומרת.

אנחנו עומדים, במסדרון. ליד דלת מחלקת האשפוז אבל במקום ממנו רואים היטב את אותה דלת חשמלית שהוא נמצא מאחוריה.
כמה זמן עבר? ימים? שעות? שנים? לא יודע. כלומר אני כן יודע כי בדקתי כל שנייה את השעון.
אשתי תמיד מתלוננת שאני לא בוכה. היא מעולם לא ראתה אותי בוכה. באותם דקות שנמשכו כשעות היו לי דמעות בעיניים.
בזמן הזה אני חושב על הילד. איזה אמונה מלאה יש לו בנו. אמא ואבא אמרו אז ככה יהיה. לרגע אחד הוא לא התנגד, לא היה לו ספק בנו. אם ככה אמא ואבא אמרו אז זה נכון וצודק וככה צריך להיות. הוא סומך עלי במאה אחוז שאני יודע מה נכון וטוב בשבילו. אז נכון שהוא מתווכח המון, הוא יודע לעמוד על שלו ורוצה לשחק בזמן האוכל, ללבוש בגדים אחרים. לנעול מגפיים ולא סנדלים. אבל כשזה חשוב ואמיתי, הוא מאמין וסומך עלי…

ואז מישהו יוצא, המרדים הכול בסדר הוא אומר. הם כבר מסיימים… אז רגע, לאן אתה הולך? אם עדיין לא סיימתם? אני סיימתי הוא מסביר, הרופא המרדים הראשי צמוד אליו עד שייגמר. עוד מישהו יוצא, בזמן שהדלת החשמלית נסגרת לאיטה אני מבחין מאחוריה שמסיעים מיטה והבונבון שלי מוטל עליה.

ואז יוצא המרדים השני. הכול בסדר, עוד רגע הם יתארגנו בהתאוששות ויקראו לכם.
עוברות שעות ולא קוראים לנו. בשלב הזה אני עובר לעמוד ליד דלת חשמלית אחרת עליה כתוב התאוששות. ברגע שהיא נפתחת אני צועד פנימה ושואל אם אפשר להיכנס כבר.

צעקה לאמא שתצטרף ואנחנו בפנים. הבונבון שוכב על המיטה, עיניים פתוחות אבל חסרות הבעה. זה נראה מפחיד מאוד ברגע הראשון, אבל הוא מגיב ומתקשר ואפילו עושה לי ביד את הסימן של הכול בסדר ששמור לרופא השיניים ששם אי אפשר לדבר…

רק אחד בבקשה. השני צריך לצאת. אני יוצא. אמא נשארת איתו. אני חוזר לעמדה ליד הדלת.
נושם עמוקות ונרגע… טלפונים לכל הסבים והסבתות. כולם נרגעים.
מבט אל השעון, סה"כ הוא היה 20 דקות בלעדינו. נראה לי הרבה יותר.
חצי שעה בהתאוששות שבהם אני מנצל שוב מישהו שיוצא כדי לצעוד פנימה, לראות שהכל עדיין בסדר. הוא כבר מדבר עם אמא והכל נראה בסדר. שוב מבקשים ממני לצאת ואני יוצא.

חזרה באשפוז יום. הוא כבר מתנהג כאילו לא קרה כלום. לא כואב, הוא משחק וצוחק והכל טוב, עד שצריך פיפי. זה שורף. הוא בוכה ומיילל וחוזר למיטה. כמה דקות וזה עובר וחוזר הצחוק.
אחרי שעתיים, שתי שקיות אינפוזיה, קרטיב ומעדן אנחנו חוזרים לשירותים. הוא פוחד אבל איזה יופי, פיפי. אפילו לא כואב. איזה גיבור הבונבון הזה.

זהו נגמר, יוצאים לקניון. בלון, ארוחת צהרים, ביצת הפתעה והביתה.
והוא, כאילו לא קרה כלום. רץ משתולל, צוחק…
גיבור.