הספרתי. לא משהו חדש או מלהיב או מעניין במיוחד, אבל יצאתי מהספר מהורהר…
בזמן התספורת הוא שאל אם אני רוצה שהוא יספר גם את הגבות, נבהלתי.
לא, לא צריך. בסדר הוא אמר, כל עוד זה לא מפריע בעיניים.
אז נכון הגבות שלי גדלו פרא. אבל משום מה זה לא נראה לי משמעותי, ועכשיו בזמן שהוא סיים את הקצוות פתאום נפל לי האסימון שזה מסוג הדברים שיש לאנשים מבוגרים.

איש מבוגר? אני?
אז נכון, אני מודע לגילי (35 למי שמתעניין) אבל אני לא מרגיש מבוגר.
מוזר לא?

יש לי שלושה ילדים, כלבה ומשכנתא.

למה אני לא מרגיש מבוגר?
למה כשאני חושב על ההורים שלי כשהיו בגילי עולים לי בראש אנשים ממוסדים, מיושבים בדעתם. למה אני לא רואה את עצמי ככזה?

כשאחד החברים של הילדים אמר לי שזה פעם ראשונה שהוא רואה אבא שמשחק במחשב, קיבלתי את זה בחיוך. אני אוהב לשחק מדי פעם ומתייחס לזה כמעין ניקוי ראש, בעיקר בלילה אחרי שכולם נרדמים. אבל… מה? ההורים שלי לא שיחקו, בכלל.

אני מאוד אוהב לשבת בערב עם זוגתי על הספה, ללקק גלידה או חטיף אחר כלשהוא ולצפות בטלוויזיה. ההורים שלי ראו מבט. וזהו? ואילו אני נהנה מאותן תוכניות כמו הבת שלי (בת 6)?

ההורים שלי היו קמים בבוקר ויוצאים לעבודה – כמוני.
הם היו חוזרים בערב, והיו טורחים על שגרת החיים. ואני?

אני עושה הכל. משלם חשבונות, נלחם בבירוקרטיה. מברר ובודק בתי ספר לשנה הבאה לבת הגדולה, ופעוטונים ומשפחתונים לבת הקטנה. דואג לחיסונים לתינוקת ואנטיביוטיקה לכלבה.
משתדל לחנך להעיר וללמד את הילדים. עושה קניות. מילואים.
ולמרות הכל אני לא מרגיש כמו המבוגר האחראי. אני עדיין מרגיש כמו ילד…

אני נהנה מהפלייסטיישן 2 שלי. מפנטז על קניית wii (כזה שהשלטים מזהים תנועה) ולא על פינת אוכל. אוהב להשתולל עם הילדים בקרבות בלונים או דגדוגים או סתם כדורגל. נהנה לראות כדורגל בטלוויזיה ומתלהב כמו ילד.

אני אוהב את הזמן שלי. מקפיד שגם כשאני עייף, אחרי שכולם הולכים לישון יש לי את הזמן שלי לבד עם עצמי, קצת לנקות את הראש. GTA או Football Manager או כוסית וויסקי על המרפסת או סתם לא משנה מה.
העיקר אני ועצמי וזהו.

ברגעים האלה אין ילדים, אין אישה, אין משכנתא, אין בנקים ועבודה ומטלות וסידורים וניקיונות וכביסה וכלים. כלום. רק אני והלילה.

אבל משום מה, למרות שאני הכי נהנה בעולם בזמן השקט הזה, אני לא הולך לישון בלי לעשות סיבוב, לראות שכולם ישנים, שכולם מכוסים שכולם מתוקים. ואין אפס – הם הכי מתוקים בעולם. ואני הכי אוהב אותם בעולם. והם הכי חשובים בעולם.

ואז מגיע הבוקר ואני שוב אבא במשרה מלאה, השכמות, בגדים, שיניים, קורנפלקס, ג'וניור אוכל לגן.
וזה ביום טוב שבו אני לא נדרש לסיבוב אבהות במהלך הלילה עם תינוקת שבוכה או ילדה עם חלום או ילד שהתעורר ורוצה שאני אכסה אותו. מתוקים כבר אמרתי?