אז אחרי הפוסט הקודם שבו הפנמתי והבנתי שאין לי ברירה וכנראה שיש לי ילדה גדולה בבית.
אז נשאלת השאלה איפה הבעיה?

מבחינה אובייקטיבית קשה לי עם המחשבה שהיא לא התינוקת שלי יותר. והייתי מאוד שמח להיאחז עוד קצת בתינוקיות. אבל אם באמת אעשה את זה, מה זה יתרום? למי זה יעזור? לי? ומה איתה? זה ברור ללא שמץ של ספק שזה הזמן שצריך להתחיל לשחרר, לתת לה להתנסות, לגדל, לפרוח ולגלות מי היא. אז למה זה כ"כ קשה?

כשאני הייתי בכיתה א'. הייתי הולך לבד אחרי בית ספר לאסוף את אח שלי מהגן וביחד היינו הולכים הביתה. היה לי מפתח, היינו נכנסים ונשארים שם לבד עד שאמא הייתה חוזרת מהעבודה. לא קרה לנו כלום. למה המחשבה על להשאיר לבד בבית ילדה בת 6 גורמת לי לכאלו פחדים?

כשאשתי הייתה בת 6 היא הייתה הולכת עם אחיה בן השנה לטיול בעגלה במושב. בעליות ובירידות, כשהיא אחראית עליו. אם יבכה, אם יהיה רעב, אם כלב יבהיל אותו או מיליון דברים אחרים גרועים…
למה היום אני לא מרשה לילדה בת 6 ללכת לבד למגרש המשחקים במושב? למה אני מבוהל מדברים שהיא אפילו לא יודעת על קיומם?

האם העולם שלנו באמת כ"כ השתנה ואנחנו מוקפים היום בכ"כ הרבה סכנות שאנחנו חייבים לשמור על הילדים שלנו הרבה יותר צמוד ומוגן מאשר שמרו עלינו כשהיינו ילדים?

או שאנחנו פשוט חרדים יותר ממה שההורים שלנו היו ולכן שומרים אותם בצמר גפן ובעצם אנחנו יוצרים דור של ילדים פחות אחראיים, כך שבסוף כשכן ישוחררו לעולם יהיו פחות מוכנים אליו?

מצד שני יש הורים שכן משחררים את הילדים שלהם, והם נתפסים (בעיני לפחות) כחסרי אחריות. כשנסעתי לאסוף את הבונבוניירה מחבר, והאימא שלו מוציאה את הראש מהחלון כשאני חונה וצועקת לי "הם לא פה, אני לא יודעת איפה הם" וממשיכה לדבר בטלפון בזמן שאני יוצא להסתובב בשכונה ולחפש אותם. המחשבה הראשונה שחלפה לי באותה שנייה הייתה לשבור לה את הראש על הפינה של השיש. רק בשביל ההבהרה השכונה הזו בנויה על צוק בגובה עשרות מטרים. כשמצאתי אותם בבית אחר בשכונה אצל ילד אחר הסברתי לבונבוניירה למה נבהלתי. לא בגלל שאני לא סומך עליה ולא כי חשבתי שיקרה לה משהו אלה כי לא ידעתי איפה היא.
הלקח – את יכולה ללכת לכל מקום, רק ליידע אותנו (ואנחנו כבר נתמודד עם הפחדים שלנו בשקט)

או כשהחזרתי את הבנות השבוע מהחוג. בונבוניירה ירדה אצל חברה אחת ואז לקחתי את השנייה הביתה. חיכיתי לראות שהיא נכנסת פנימה, כדי לחזור לאוטו ולנסוע. אחרי שהסתובבתי וחלפתי שוב ליד הבית אני קולט אותה יוצאת החוצה בריצה ממררת בבכי, אין אף אחד בבית. בספר שלי אם הבית פתוח זה אומר שיש מישהו בפנים, לא ככה? כנראה שלא. ומה אם לא הייתי רואה אותה? ומה אם היה לוקח לה עוד 10 שניות לקלוט שאין אף אחד בבית וכבר הייתי עובר? ומה אם לא הייתי מסתובב אלה יוצא מהצד השני? מה היה קורה אז?
אני רוצה להאמין שאם זו הייתה הבת הגדולה והחכמה שלי, היא הייתה הולכת לשכנה ומתקשרת אלינו, אבל זה דוגמא למצב שאני לא אעמיד אותה בו. כשהיא תהיה לבד בבית, היא תהייה מוכנה לזה, זה לא יקרה לה בהפתעה.

אז מה? אני הורה מגונן מדי? אולי אנחנו דור של הורים מגוננים מדי? כנראה שכן, באיזה שהוא מקום.

גם הדוגמאות האחרות האלו, הם ההורים חסרי אחריות? או שאולי הם בסדר? במקרה הראשון בסופו של דבר הם רק הלכו לשכנים וגם אני לא בטוח שהייתי מעדכן את ההורים כל פעם שיצאתי מהבית.

אבל מצד שני, הרי הבונבוניירה שלי כן מקבלת יותר אחריות ויותר חופש בחירה ככל שהזמן עובר. למרות שזה דורש ממני התאפקות. בסופו של דבר אני מרוצה מההחלטות שאנחנו עושים ומהדרך שבה אנחנו מגדלים את הבונבונים שלנו. וזה כנראה מה שחשוב בכל הסיפור הזה. רק שהדרך הזו רצופה בלבטים, נקיפות מצפון ואשמה.

איך אמר המשורר?

ילדים זה שמחה…