ולפעמים
החגיגה נגמרת
כיבוי אורות
החצוצרה אומרת
שלום לכינורות

"קבוצה אי אפשר להחליף" – אני מכיר את הקלישאה. ולמרות שאני מכיר כאלו שכן החליפו קבוצות יש משהו בעניין הזה.
אז למרות שכבר שנים כולם מטרידים אותי שלא יכול להיות שאני אוהד של גליל עליון.
בתור אוהד הפועל ת"א שאוהדיה רקמו על דגלם את השנאה למכבי ת"א כדורסל, איך אני יכול לאהוד את הגליל?
בהתחלה עוד התנגדתי. אבל אין מה לעשות בשנים האחרונות הגליל הפכה להיות קבוצת הנוער של מכבי ת"א. אלינו היו שולחים את אלו שהיו צריכים להשתפשף קצת. ולאחרונה אפילו שברו שיא ושלחו אלינו מאמן לקבל ניסיון. אומנם זה לא הצליח להם כ"כ – אבל ניסו. ולמרות שגם אני הפנמתי שזה נכון, את הגליל לא החלפתי בשום קבוצה אחרת.

וזהו?! אין יותר גליל עליון!

כשהייתי ילד אבא שלי לקח אותי ואת אח שלי פעם ראשונה למשחק. זה עוד היה באולם הישן בכפר גלעדי. יציע עמידה של שלוש שורות עליו הצטופפו 14 שורות של אנשים.
מהצד השני היה יציע א' ישיבה למכובדים ואורחים. אנחנו היינו ביציע ב' – ישיבה מתחת לסל.
מכבי ת"א המיתולוגית עם ברקוביץ וארואסטי עולה למגרש לשריקות בוז ואבא שלי מסביר לי שצריך לתת כבוד ליריב ולא לשרוק להם בוז.

לכדורגל אי אפשר לקחת ילדים. ואני לא בטוח שאני רוצה. אבל ממש תיכננתי לקחת את הבת שלי בשנה הבאה לכפר בלום לראות משחק של הגליל. להעביר לה משהו מהרגש שאני קיבלתי מאבא שלי…

ועכשיו? אין יותר גליל עליון!

בתיכון כבר חלקנו אולם. למדתי בבית החינוך המשותף בכפר בלום.
כמה פעמים הם היו עומדים בצד ומחכים שנגמור שיעור ספורט כדי שיוכלו להתאמן.
בימים ההם אחד התנאים בחוזה שלהם היה שהם חייבים לגור בישובי האזור ולהיות מעורים בקהילה. הכרנו אותם באופן אישי, הם היו גיבורים אמיתיים. וגיבורים מהסוג שחי בינינו, בשר ודם כאלו שפגשת בחדר האוכל ושיחקת איתם "חיובים" בערב.
ואיזה גיבורים הם היו הענקים שלי – אנדרו קנדי, ברד ליף, סטיב מאלוביק, גיבסון, קטששפר, הנפלד, ניר מטלון, חזן. וכמובן קיר בטון קוזיקרו

.

קטע ענק היה כשמאלוביק שכח את הנעלים באולם אחרי אימון וכולנו מדדנו אותם.
והם נראו עלינו כמו נעלים של ליצן. מאלוביק אגב נפטר שנה שעברה בגיל חמישים ומשהו מהתקף לב.

היינו מחכים שיתחיל המשחק ואז היו נותנים לנו להיכנס בחינם.
ואז העונה ההיא… עונת הדובדבנים… היינו כחולמים. סדרת חצי הגמר מול מכבי.
לא הייתי במשחק האחרון, ההוא ביד אליהו. שאחריו היו חגיגות כל הלילה.
ולמרות שחולון עשתה זאת שוב העונה, אנחנו היינו הראשונים.

אז נכון שכבר שנים לא הייתי במשחק.
אבל זו הייתה הקבוצה שלי, שלנו. כל אחד בגליל קיבוצניק, מושבניק או אפילו מק"ש כל אחד ואחד הרגיש שזו הקבוצה שלנו. אנחנו חלק ממדינת ישראל. גם מכבי, גם הפועל ירושלים ואפילו אליצור נתניה ואילת כולם הטריחו את עצמם והגיעו אלינו לגליל.
גם בתקופות שבהם גרנו במקלטים עדיין הקבוצה הייתה משהו שחיבר אותנו למרכז.

וזהו?! נגמר?!

ולמרות שכבר שנים אני לא מחובר ואני לא בטוח שאני יכול לנקוב בשמות השחקנים בשנים האחרונות. (חוץ מאוחיון)
למרות הכל, זה כואב.
עצוב.
נגמר…

(וההסבר הכי טוב למצב הוא שאפילו לא הצלחתי למצוא באינטרנט תמונות מעונת הדובדבנים ההיא)