You are currently browsing the monthly archive for יולי 2008.
מנהל ה"מפעל" שלנו עזב.
אחרי שמונה שנים מאוד מוצלחות הרגיש (כנראה) שמיצה את העניין והאתגר והחליט לחפש משהו אחר. לגיטימי. העבודה אצלנו לא קלה, ובנוסף הוא גר די רחוק כך שיומיים בשבוע היה ישן פה באזור ובכלל לא חוזר הביתה.
אתמול חגגנו את העניין הזה ביום כיף.
כמו תמיד אצלנו, אירועים כאלו מתחילים באחת עשרה. כלומר אנחנו אמורים לעבוד שלוש שעות לפני היום כיף. כשכולם לבושים בבגדי טיול, מלאים במצב רוח ועסוקים ב"מורל".
למה? כמה פרודוקטיביות היו השלוש שעות האלו? מישהו באמת עבד? לא נראה לי.
אני הספקתי לנצל את השעות האלו לשתי ישיבות (זוכרים? האלטרנטיבה המעשית לעבודה).
בסוף גם השעה אחת עשרה הגיעה, בראנצ ויצאנו לדרך.
טרקטורונים טיול וארוחת ערב "על האש" ואז האירוע המרכזי של הערב, הפרידה המנהל העוזב.
כמעט בכל ראיון עבודה שהייתי, בכל מקום ששמעתי עליו חוזרת הטענה, אנחנו כמו משפחה שנייה. כל מנהל משאבי אנוש מנסה למכור את זה. אנחנו משפחה, אתה חשוב לנו כמו ילד. אנחנו אוהבים, אנחנו זה לתמיד.
וזה משהו שאתה שומע, מהנהן בראש ולא מתייחס אליו ברצינות. כולם אומרים אני אוהב אותך, ומי שלא יגיד יישאר מאחור.
נכון?
אז זהו, שלא.
שוב ושוב בכל אירוע של ה"מפעל" שלנו אני חש את זה שוב. האווירה היא באמת של אירוע משפחתי. עם הדוד המעצבן והריכולים על גרושתו של האח, והחברה החדשה של הילד.
וכולם מכירים את כולם, ממש מכירים.
את ליאוניד מהתוכנה, ואת דני מהנהלת חשבונות את סוזאנה מהשיווק וירחמיאל מהמחסן.
אולי זה בגלל הוותק, אולי בגלל הסגנון של ה"מפעל" שלנו, אולי זה סוג האנשים שעובדים פה.
אולי ואולי ואולי, אבל מה שבטוח שזה באמת ככה. לא רק מנהלת כח האדם, גם אחרון העובדים באמת מרגיש שזו משפחה.
הערב מתחיל במשחקי חברה, ואפילו אני שלא נוהג לקחת חלק בדברים כאלו, בדרך כלל תוכלו למצוא אותי יושב בצד ומחליף הערות ציניות על המתרחש לנגד עיני. (כן, בדיוק כמו שני הזקנים בחבובות) איך שהוא גם אני מוצא את עצמי עטוף בסרטים צבעוניים, מרכיב מילים, שר בקולי קולות וצורח כשהמנחה (איזו עבודה נוראית) צועק "חמש נקודות לקבוצה האדומה".
בקבוקי היין מתרוקנים במהירות, אחד אחרי השני ואז השלישי. והאנשים שמחים יותר מהרגיל, והצחוקים עמוקים יותר, והאנשים סמוקים יותר. יורדים אחד על השני יותר ויותר. בלי בושה. בלי להיעלב, בלי השלכות עמוקות מחר בבוקר. כמו משפחה.
ואז עולה כל מחלקה לשיר שיר פרידה.
ומסביב, לכל הוותיקים יותר, העיניים נוצצות והגרונות נסתמים.
המנהל העוזב מוחה דמעה. אשתו פורצת בבכי.
אחרי דברי הפרידה שלו (האמת, שלפחות משפט אחד ילך אתי אם אהיה מנהל יום אחד) כולם מתחבקים ודמעות ובכי אמיתי של אנשים אמיתיים שבאמת אכפת להם.
ואני? אני מתחיל להתרגל לזה. אז נכון שמקום העבודה שלי הוא קודם כל מקום עבודה. והמשפחה שלי מחכה לי בבית. והאנשים פה לעולם לא יהיו משפחה עבורי.
כנראה שאני מדור אחר, מפוכח קצת יותר, ציני הרבה יותר. משפחה לא בוחרים ואני בחרתי את העבודה הזו.
אבל כשאני רואה את האנשים האלו שעבורים זה באמת יותר ממקום עבודה. אנשים שלפעמים חושבים עדיין במונחים הסתדרותיים והקביעות בעיניהם היא באמת לכל החיים, כמו משפחה.
וכשיוצאים מהמפעל ופורצים החוצה לאירועים שכאלה, ואני חווה את הביחד הזה, יותר ויותר אני מרגיש קרוב אליהם. אחד מהם. כמוהם, וחשוב לי להשתתף במשחקי החברה הכ"כ אווילים כי אני חלק מהקבוצה ואכפת לי ממנה.
אלוהים, מה קורה לי? למה הפכתי?…
לידיעות אחרונות של שבת בין כל מיליוני הפרסומות והמגזינים הייתה גם פרסומת של שופרסל.
מצד אחד של הדף הצבעוני, הייתה תמונה של "שישי שמור למשפחה" נחמד ששופרסל רוצה לעודד ארוחות יום שישי משפחתיות.
ארוחה גדולה = יותר קניות. עד לפה נחמד והגיוני.
מה שונה? על הצד השני של הדף היה מודפס קידוש לשבת (מילים).
והקטע שהרג אותי על הצד של הפרסומת למטה כתוב "נא לשמור על קדושת העלון" (או משהו דומה).
כמה שאלות שהעניין הזה מעלה.
למי זה מיועד? לא רק ששופרסל מעודדת אותי לאכל ארוחות ערב משפחתיות אלה גם לעשות קידוש. אם אני נוהג לעשות קידוש אז כנראה שאין לי צורך ב"שירון" הזה שצירפו לי לעיתון. ואם אני לא עושה קידוש אז אם כל הכבוד לשופרסל אני לא אתחיל בגלל שהם אומרים לי.
מה זה אומר על פרסומות בארץ? הם באמת חושבים שבני ישראל רואים פרסומת ומייד רצים ליישם אותה? אני לדוגמא בזמן פרסומת מייד רץ להעביר ערוץ.
ומה לעזאזל העניין הזה עם קדושת הנייר?
הם רוצים שאני אשמור על הנייר הזה? אחרי שהם מבזים אותו בצורה שאם זה היה חשוב לי הייתי מכריז על חרם חרדים על שופרסל. (רגע, כבר היה אחד כזה, לא?)
ומצד שני אולי יש פה רעיון חדשני. פרסומת על ספרי תורה.
אולי השבוע יקריאו את פרשת "קוקה קולה" וירא.
מה עם שקופית חסות? תפילת שחרית זו נישאת בחסות קלאב הוטל לוטראקי יוון.
אולי בחופה לפני שבירת הכוס הרב ידקלם כמה פרסומות?
ובטח שפרסום סמוי. לפני שהניחו את משה בתיבה הרי אטמו אותה בחומר איטום פולימרי לבן רק 250 ₪ לקילו ביהודה אספקה.
אחרי שהם מדפיסים פרסומת על תפילה הם מצפים ממני לגנוז ולקבור את הפרסומות שלהם?
האחיינית שלי (בת שנה) בדיוק הייתה בקטע של לזרוק דברים לפח. אז בין קופסת גבינה ריקה, עלה ובובה היא לקחה על הדרך גם את הנייר הזה. בחרדת קודש ממש, קימטה אותו ושמה בפח.
דבר ראשון, אין לי משיכה מיוחדת לנשים במדים.
חיילות, שוטרות ועובדות סוציאליות לא עושות לי את זה בגלל התפקיד והבגדים.
ואחרי שזה נאמר, בצומת מתחת היישוב שלי עומדת ניידת. כל בוקר היא שם, הניידת.
וגם השוטרת. (שוטרים מסתובבים בזוגות רק בסדרות טלוויזיה?)
כל בוקר היא שם, בדיקות שגרתיות.
עומדת לה בשמש, קטנטונת, קוקו בלונדיני מתוח, כובע "טייס" משקפי שמש כהים ועמידה שכאילו מתריסה מול כל העולם, "אף אחד לא יכול עלי…"
בד"כ שאני עובר היא עסוקה במשהו, הבוקר כשחלפתי בצומת, היא עמדה בצד השני דווקא.
בלי תזוזה, בין הניידת לכביש, ידיים שלובות מביטה לתוך השמש הזורחת כמו פסל. מנסה לצוד את הבא שתעצור לביקורת. קפואה, לבד מול כל העולם.
והיה בה משהו מיוחד, משהו שובה לב, משהו שמהפנט את המבט כך שלמרות שנסעתי לכיוון ההפוך מהנתיב הרחוק עדיין שמתי לב אליו
ולמרות המשפט בהתחלה.
למרות שמעולם לא ראיתי אותה מקרוב.
למרות העייפות של הבוקר.
למרות הכול, לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר…
(המצולמת אינה שוטרת)
ואחרי כל תיאורי מפגשי המשטרה של גיא ועירא מהתקופה האחרונה לי הייתה חוייה אחרת.
לשם שינוי בא לי לתאר קצת את בית המשוגעים בו אני מבלה חלק גדול מזמני.
כן, המפעל.
יש קצת לחץ לאחרונה, ולכן אני מבלה פה יותר זמן מאשר הייתי רוצה, יותר זמן מאשר אני רגיל בתקופות רגילות. ככה זה, לחץ. הקטע הוא שפה במפעל כשיש לחץ הוא מתבטא בעיקר באנשים שמתרוצצים במסדרונות רבים אחד עם השני, צועקים לחוצים. אבל עבודה אמיתית, מרוכזת, מדויקת ורצינית אין פה.
אז מה כן עושים כשיש לחץ?
ישיבות.
המון. כל כך הרבה ישיבות שזמן לתת עבודה ולהוציא תפוקה כמעט ולא נשאר.
לדוגמא, כל בוקר מתחיל בישיבה של כל אנשי המקצוע שעובדים על הפרוייקט.
מטרת הישיבה לראות מה עשינו אתמול יחסית למה שהיינו אמורים לעשות, מה אנחנו אמורים לעשות היום ומה הבעיות הפתוחות ואיך מתגברים עליהם.
נשמע הגיוני? אז זהו שלא.
חוץ מאנשי המקצוע מוזמנים לישיבה שני סמנכל"ים, שלושה אנשי שיווק, שני מנהלי מוצר ושני מנהלי פרויקט. לאף אחד מהם אין את הידע המקצועי הנחוץ כדי להבין על מה לעזאזל אנחנו מדברים, אבל כל אחד מהם חייב להשמע בישיבה, אז עוד לפני שנאמר משהו חשוב כבר עברה לפחות חצי שעה.
אנשי השיווק מחוייבים ללקוחות שמחכים למוצר, אז מייד אחרי שאנחנו מתארים את הבעייה שאחרונה שנתקלנו בה בגלל רכש שגוי, הגדרות שהשתנו או דרישות לא הגיוניות שנחתו פתאום, וזה דורש עוד כשבועיים עבודה שלא תוככנו מראש, מיד אחרי זה יקום אחד המנהלים ויזכיר לכולנו שחייבים לשלוח גרסא ללקוח מחרתיים. ובבקשה שנעשה כל מאמץ כדי לעמוד בדד ליין.
אז אנחנו מזכירים לו שמאז שניתן לנו הדד ליין הזה הוא בעצמו שינה את הגדרות הפרויקט, הוסיף חצי מיליון פיצ'רים חדשים וכל הדברים האלו לוקחים זמן.
נכון, הוא מסכים, אנחנו ביישורת האחרונה חברה, תנו גז.
סליחה, מתרומם אחד המדענים, אחנו כ"כ רחוקים מהישורת האחרונה שאנחנו לא רואים אותה אפילו עם משקפת…
עוד יומיים. נועל הסמנכ"ל את הישיבה והולך. כולנו מסתכלים אחד על השני, קל מאוד להגיד אבל אין שום סיכוי שזה ייקרה.
ובגלל שכולנו יודעים שזה לא יקרה אז היחס שלנו לפרוייקט משתנה.
אם הם לא לוקחים אותנו ואת הפרוייקט ברצינות, למה שאני אקח אותו ברצינות?
אם גם אם אני אעבוד 48 שעות ביממה אני לא אצליח לעמוד בזמן שהוקצב לי, למה בכלל להתאמץ?
וככה אחרי שבזבזנו בערך יומיים עבודה (שעה כפול 15 מהנדסים) על הישיבה הזו, מה בעצם השגנו?
הצלחנו להשביז עוד קצת את אנשי המקצע ולרפות את ידיהם. נהדר.
לפעמים אני שואל את עצמי איך האנשים האלו הגיעו לתפקיד ניהולי?
בצבא היה לנו אמרה, "איך מקבלים מג"ד?" – לוקחים חמור, קושרים אותו לעץ ומחכים 10 שנים.
מנהל הפרוייקט לדוגמא, אמור להיות הכי אינטרסנטי בעולם. גם הוא לא מבין את רוב הנושאים המקצועיים ולכן מתעקש להטפל למה שהוא כן מבין, נדבק חופר ונובר בדברים שוליים, מחליט בסופו של דבר לפי האדם האחרון שדיבר ומבלה את כל הישיבה בבדיקת מיילים ושליחת מיילים נוספים.
למה? כדי שאחרי הישיבה אגיע חזרה למשרד שלי לגלות שבנתיים הוא שלח לי 10 מיילים ובהם 10 משימות חדשות. חלק מהן סותרות את מה שנאמר בישיבה (שבמהלכה שלח את המיילים האלו).
יכול להיות שפשוט זוית הראייה שלי היא כזו שאני מפספס משהו?
יכול להיות שזה ניהול נכון?
יכול להיות שהבעייה אצלי? ובעצם כל האחרים בסדר?
יכול להיות שהם עושים לי דווקא?
ולא אני לא מתכוון לתוכנית הריאלטי המצליחה (כנראה, באופן אישי לא ראיתי מעולם).
קודם כל, הקדמה.
במפגשי היורו נולדה התוכנית לצאת לקמפינג. איךשהוא זה עבר מסביב ובסופו של דבר למקום הגיעו שבע משפחות עם ממוצע של 2.7 ילדים למשפחה. (תעשו את החשבון)
זה לא היה הקמפינג הראשון שלנו, כבר יצאנו לבד או עם חברים (שלנו), הפעם יצאנו עם משפחות שהם קודם כל חברים של הילדים. כל הילדים מכירים אחד את השני והפעם לא היה יום של הפשרת הקרח. שנייה אחרי שהאוטו נעצר הילדים כבר התרוצצו עם האחרים.
אז עכשיו לעצם העניין, תופעת ה"אח הגדול".
העדר הזה שהתרוצץ על הדשא סיפק כמה תובנות מעניינות.
בעוד הבנות התקבצו לחבורה אחת ושיחקו כולם ביחד (בין הגילאים 6-10) הבנים הסתדרו בהיררכיה מאוד ברורה.
ה"פושע" (בן 3) הלך כמו מהופנט אחרי הבונבון שלי (בן 4) שממש מעריץ את ה"רע" (בן 5) שהולך בעיניים עצומות אחרי "ולנטינו" (בן 6) שעושה כל מה שה"מנהיג" (בן 8 ) אומר.
כבר מזמן עליתי על זה שהבונבון שלי מעריץ את הגדולים ממנו. הבוגרים בגן (גדולים ממנו בשנתיים) כאילו יצאו מסיפור אגדה, וגם אחותו הגדולה מקבלת ממנו יחס דומה. (כשהם לא רבים).
אצל הבונבונה הגדולה שלי לא ראיתי את זה כשהיא הייתה קטנה, אבל לה לא היה בבית אח/ות גדול/ה.
הפעם הייתה מולי קבוצה גדולה של בנים ובנות. הבנות אומנם היו גדולות יותר, אבל באופן גורף אפשר להגיד שהסדר ההיררכי אצל הבנים היה כ"כ ברור וכ"כ מסודר, שבשלב מסוים במשחק היה לעשות כל מה שה"מנהיג" אומר.
האם עליתי פה על משהו? אפשר להתחיל לכתוב ספרי פסיכולוגיה לילדים? לא נראה לי.
סתם נראה לי משהו משעשע ומעניין לתת עליו את הדעת.
חוץ מזה מאוד נהניתי לראות את המשחקים שהילדים מיד ארגנו לעצמם במים.
צריך תואר שלישי בפסיכולוגיה התנהגותית בשביל לעקוב אחרי החוקים. כ"כ מסובך כ"כ הרבה נהלים וחוקים והוראות ותקנות שלרגע טעיתי לחשוב שמדובר בפקיד במשרד ממשלתי שמנסה להסביר לי איך למלא הצהרת הון.
כש"ולנטינו" רצה לחזור למשחק הדיונים בנושא השאירו את וועדת וינוגרד מאחור. בסוף הוחלט שבגלל שהוא לא השתתף בסיבוב הקודם ובגלל ש"רותי" היא זו שמנחה את הסיבוב הזה ובגלל שקודם "ולטינו" היה ביחד עם "אפרו" ועקף את ה"רע" אז זה בסדר.
מבולבלים? גם אנחנו.
כאמור מזמן לא ראיתי סרט באורך מלא.
אבל בגלל השתלשלות אירועים די מוזרה, מצאתי את עצמי מול הטלויזיה מחפש משהו לראות.
לא התחשק לי להמשיך באחת הסדרות שאני עוקב אחריהן וזיפזפתי לי שוב ושוב בין הערוצים.
באחד מערוצי הסרטים של YES בדיוק התחיל סרט.
איזה יופי שיש תקציר של הסרט על המסך. בחורה עם בעיית שכחה, היא לא זוכרת דברים חדשים.
כבר ראיתי כל מיני וורסיות של הדבר הזה.
ממנטו שהיה מצויין וערוך אחורה בזמן כך שבדיוק כמו הגיבור גם הצופה לא "זוכר" (יודע) מה קרה קודם.
"לקום אתמול בבוקר" על אדם שחי שוב ושוב את אותו יום, שהיה חביב.
ועכשיו מצטרף לרשימה הסרט הזה.
אדם סנדלר ודרו בארימור מייד נתנו לי את ההרגשה שזה הולך להיות סרט קליל, קומדיה חביבה רומנטית וקיטשית להפליא, כזו שאני אוכל להפרד ממנה בקלות באמצע וללכת לישון.
זה לא.
הסרט התעקש ללכת בכיוונים לא צפויים.
זה מתחיל מאבא ואח שלה שיוצרים עבורה כל יום את אותו יום מושלם שחוותה לפני שנה.
כל יום זהו יום ההולדת של האב. ובסוף כל יום כשהיא הולכת לישון הם זורקים את שאריות העוגה, עוטפים מחדש את המתנה שקנתה, וצובעים את הגארז בלבן כדי שמחר תוכל שוב לצבוע עליו.
האב מודה שהדבר שהכי מפחיד אותו שיום אחד היא תגלה שמשקרים לה כבר שנים, וזמן רב נעלם לה.
סנדלר מתאהב בה ממבט ראשון ומבלה זמן רב בנסיונות לפגוש אותה.
יום אחרי יום הוא ניפגש איתה לארוחת בוקר בנסיון לבלות איתה את היום, לעיתים הוא מצליח ולפעמים לא. מדי פעם היא מגלה שבעצם היום הוא לא היום, היום הוא שנה בעתיד ממה שהיא חושבת שהוא, ואז למשפחה כבר יש תרגולת של גילוי. יש חוברת נהלים מוכנה שמספרת לה על התאונה. ואז מחכים למחר בבוקר להתחיל מחדש.
סנדלר מכין לה קסטה שמספרת לה את האמת שבה היא צופה מדי בוקר. ככה אפשר לוותר על ההצגות והמשחקים ולהתחיל מיד לגרום לה להתאהב בו שוב ושוב ושוב…
פתאום מתברר לנו שאחרי שהיא צפתה בקלטת היא התחילה להכין לעצמה יומן שכל ערב לפני השכחה, היא מספרת לעצמה מה היה באותו יום. וכשהיא מבינה שכל הסובבים אותה שמו את חייהם בהמתנה כדי לגרום לה להרגיש טוב, היא נפרדת מכולם. עוברת לגור במוסד ומוחקת את אדם מתוך היומן שלה בידיעה שמחר לא תזכור אותו בכלל.
בסוף כמובן שהוא מחליט שחייו טובים יותר איתה גם אם היא לא זוכרת והוא חוזר אליה בריצה בשביל לגלות שהיא לא זוכרת אותו אבל חולמת עליו כל לילה.
לאורך כל הסרט אני מחכה לרגע שהיא תבריא. דן אקרויד בתור המומחה שאומר שהיא לא תבריא לעולם לא משכנע אותי. מו באמת, הוא נהג לרדוף אחרי רוחות והיה אחד מהבלוז ברודרז, הוא לא האדם הכי מומחה בנושאי רפואה. בהתחלה אני מחכה שהיא תקבל שוב מכה בראש ותבריא, או אולי אחרי ליל האהבה הראשון או אולי… כל פעם שהיא מתעוררת בבוקר אני מתאכזב שוב לגלות ששוב היא לא זוכרת.
ואז, בסוף בסוף אחרי שמחקה אותו מהזיכרון וחלמה עליו נפרדה וחזרה אליו שוב היא מתעוררת בבוקר ושוב קלטת ושב אני משוכנע שזו רק סצנה ועוד שנייה היא תחייך ותזכר אבל לא שוב היא נראית מבוהלת למול תמונות התאונה, והפעם תוספת תמונות מהחתונה ואז מתברר שיתאה איתו להפלגה, איתו ועם אבא שלה….
ועם הבת שלה ?!?!
איזה אומץ צריך בשביל לעשות לי סרט קיטש אמריקאי שבסופו לא רק שהיא לא מבריאה והם חיים באושר ואושר, אלה היא ממשיכה לקום כל בוקר בלי לזכור מה קרה קודם, כשהקודם הזה רק גדל וגדל וגדל. והבת שלה כבר נראית בת 6 בערך.
איזה אכזבה לחכות שעה וחצי למשהו שברור לי שיקרה בסוף והוא לא קורה.
איזה תענוג להיות מופתע מסרט קיטש אמריקאי שלא חשבתי שלעולם יצליח להפתיע אותי.
איזה מוזר זה להחניק דמעה מול סרט שכזה.
איך אני אוהב סרטים שלא הולכים בתלם…
בוקר, המונית שלי אוספת אותי לנסיעה לעבודה. (15 20 דקות נסיעה).
אף פעם לא הייתי איש של בוקר ואחרי לילה קצר במיוחד אני עדיין לא במיטבי.
אני בוהה לי בשקט בעצי הזית שחולפים מול החלון ומרגיש שעוד יום של שביזות עומד בפתח.
יש ימים כאלו, שאני מרגיש שבא לי לזרוק הכול ולברוח.
לא לבלות יותר את רוב שעות היום סגור בחדר מול מחשב.
לא להתעסק עם אנשים שרובם הגדול, לדעתי, צריך להיות סגור בחדרים מרופדים כדי למנוע מהם התעסקות עם מערכות אלקטרוניות או עם סביבות תוכנה.
אני כבר יודע לזהות את הימים האלו עוד לפני שנכנסתי למשרד.
אני יודע מראש שביום כזה העבודה תתקדם באיטיות, דברים אחרים ימלאו את ראשי.
ההרגשה תהייה שהעבודה שאני עושה באותו רגע מיותרת, משעממת ומתישה.
כל דבר שמעבר לחלון יראה לי נהדר ביום שכזה.
החמסין שבחוץ ייראה לי טוב בהרבה מהחדר הממוזג.
הרעש שבחוץ יישמע נעים יותר לאוזן מהמדיה פלייר שרץ ברקע (ברגע זה להיטים של פוליס)
ביום שכזה אני מפנטז על להיות גנן, בנאי ואפילו נהג מונית. כל דבר שאני אוכל לעשות אותו בחוץ.
ביום שכזה אני נאלץ להזכיר לעצמי (שוב) שזו פשוט חוצפה מצדי לקטר.
סך הכול יש לי עבודה טובה, אז אולי היא לא הכי מאתגרת בעולם, אבל ברור לי שאני עושה אותה טוב.
הכי טוב.
שאין עוד אנשים ברמתי (המקצועית) במקום העבודה הזה.
אני לא עובד קשה מדי ולא יותר מדי שעות, ובשביל זה משלמים לי משכורת לא רעה בכלל.
הרבה מאוד אנשים היו מוכנים להתחלף איתי. ואין עוד מקום שאני מכיר שיכול להציע לי תנאים שכאלו. ולכן אני לא רואה את עצמי עוזב.
ולא פחות חשוב, לכן אני לא צריך להתלונן לקטר ולחפש לי משהו חלופי.
לא תמיד אני נהנה ממה שאני עושה, אבל מי כן?
אני משוכנע שגם לליצן בקרקס יש ימים שבהם לא בזין שלו לעלות להופיע.
עד כמה זה חשוב, האושר שלי בעבודה? יש כאלו שזה הכי חשוב להם בעולם.
אני? אני את האושר שלי מחפש בבית, אחרי שעות העבודה. ולכן פחות חשובה לי העבודה.
אם הייתי יכול לעזוב לחלוטין את העבודה ולהיות "עקר בית" הייתי עושה זאת?
הפנטזיה שלי היא לא להיות מנכ"ל גוגל ולהרוויח מיליונים,
הפנטזיה שלי היא שאשתי תרוויח מספיק כדי שאני אוכל להרשות לעצמי לשתחרר ולהיות בבית לגדל ילדים ולטפל בגינה שלי.
התחלתי משביזות יומית וסיימתי ביציאה לפנסיה.
כנראה שחפרתי מספיק עמוק.
עד היום חיו להם בונבונירה בת 6 ובונבון בן 4 בשלום (יחסי) ושלווה (לעיתים) בחדר אחד.
זה היה סידור נוח לכל הבריות.
להם וגם לנו.
הם אהבו את הביחד שנתן להם סוג של ביטחון, כמה פעמים בונבון התעורר בלילה וצעק אבא, כשהגעתי הוא דאג לאחותו ולא נרגע עד שהוכחתי לו קבל עם ועדה שהיא מכורבלת היטב במיטתה הסמוכה.
כשכל הספרים והמשחקים מסודרים ביחד במגרות יש פחות משמעות לשלי שלה/שלו ופחות ריבים על הנושא (כך שמתפנה זמן לריבים על נושאים אחרים).
כמגיעה שעת השינה אז מספרים לשניהם ביחד סיפור של לפני השינה.
האיחוד המבורך הזה משאיר גם חדר ספייר, למחשב שעובד שעסוק לפעמים לילות שלמים בהורדות, לאורחים, לבלגאן.
אבל, פתאום, הצטרפה למשפחה בונבונה נוספת שהעלתה את מספר הבונבונים לשלושה.
הבונבונה הזו שמפריעה לאמא לישון בלילה התאכסנה בנוחות בעריסה שכורה בחדר ההורים.
מעשה שטן, חלפו להם ארבעה חודשים, הבונבונה גדלה והגיעה זמנה לעבור למיטה משלה.
ולא פחות חשוב הגיעה הזמן להוציאה מחדר ההורים.
מהיום שנולדה שני הבונבונים הגדולים אמרו שוב ושוב שהם רוצים שהיא תהייה איתם בחדר.
אבל מסתבר שלא רק היא גדלה, הבונבונה הגדולה עולה בשנה הבאה לכיתה א'.
מה שאומר לימודים ושיעורי בית, מה שהוביל אותנו למסקנה הבאה, הגדולה תעבור לחדר הבלגאן, ושני הקטנים יותר יגורו ביחד.
נהדר.
מילים לחוד ומעשים לא חסר.
חדר הבלגאן לא ראוי למגורי אנוש.
הבלגאן נערם סביב הקירות במערומים המגיעים לגובה החלונות.
המחשב עומד על שולחן כתיבה שאני עשיתי עליו שיעורים בשנות השמונים של המאה הקודמת.
הארון בחדר מתנדנד ונדד כבר לפחות שלוש או ארבעה פעמים.
על הרצפה והארונות ארגזים שמכילים פריטים הסטורים מילדותה של זוגתי.
וואי וואי וואי… מה עושים?
כבר אמרו חכמינו "על טעויות משלמים" (וביוקר) דבר ראשון כמה אלפי שקלים יארגנו לנו שולחן כתיבה חדש לילדה ושלוש ארונות/כוורות לחדרים. הכול יהיה מוכן תוך 45 ימי עבודה שזה שווה ערך לאיזה שלושה חודשים בחיי אדם.
וזהו, ככה חיינו לנו בשלום. הגענו להחלטה, יש לנו תוכנית, יופי לנו.
פתאום משום מקום טלפון, שבוע הבא יגיעו הרהיטים… מתי? איך? מה? מתי? למה? רגע… אנחנו לא מוכנים….
תוך יום אחד חדר הבלגאן התרוקן.
דברים שמחכים שנתיים שאני אקח אותם למחסן פתאום מצאו את דרכם תוך דקות.
שלוש שקיות אשפה ענקיות נארזו ליד הדלת בדרכם לפח.
כל המערומים בחדר הפכו לערימה אחת גדולה בחדר הכביסה שהגיעה עד מעל לגובה המכונה ומנעה כל אפשרות לכניסה לחדר – פה היה הניסיון הראשון של זוגתי לבלום אותי עם על מיני תלונות מוזרות על כך ששני ילדים ותינוקת דורשים גישה רציפה למכונת כביסה…
לא עוצרים שור בדישו מלמלתי תוך שאני גורר את הארון המתנדנד לחדר הכביסה וחוסם אותו סופית. המחשב הצטרף למחשב הילדים בפינת המשחקים. ושולחן הכתיבה העתיק פורק והועמס על האוטו תוך דקות.
למחרת החדר הריק כבר היה צבוע (גוון אפרסק בהיר). בשלב הזה הילדה הגדולה כבר הייתה באקסטזה וספרה את השניות למעבר שלה.
יום אחד מאוחר יותר המיטה שלה נדדה.
באותו ערב כשהלכנו לישון ובליבי מקונן חשש איך אני מספר סיפורים לפני השינה לשני ילדים בשני חדרים שונים הגדולה הודיעה שהיום היא לא רוצה שייספרו לה סיפור, היא תקרא סיפור לבד.
אני יושב בחדר הילדים שכרגע יש בו חלל בגודל של מיטה שחסרה בו, מקריא סיפור לבונבון שפתאום מבין שהוא לבד. אני מפחד הוא לוחש לי, מה אם יבואו גנבים? הסברתי לו שדבר לא השתנה, אני ואמא בחדר שלנו, הכלבה עדיין שומרת על הדלת והאחות הגדולה שלו נמצאת מעבר לקיר. זה דרש עוד טיול קטן שעשינו ביחד כדי לוודא שהיא באמת שם, מעבר לקיר, כדי שיירגע ויהיה מוכן לישון.
אבא תהייה רגע בשקט הוא עוצר אותי כמה פעמים כדי לשמוע את הבונבונה מספרת לעצמה סיפור.
אידיליה. כולם ישנים…
עוד יום אחד לקח לחדר הילדים להתרוקן גם הוא ולקבל את אותו גוון אפרסק.
עכשיו כבר יש עוד בונבון באקסטזה עם חדר חגיגי שהוא רק שלו (למשך עוד כמה ימים)
שלשום כבר טיפסתי לבוידם והורדתי את מיטת התינוק ששימשה את שני הבונבונים והרכבתי אותה שתהייה מוכנה לבונבונה השלישית. המיטה מילאה את תפקידה וסתמה חלק מהריקנות שנוצרה מחוסר המיטה הגדולה.
אז זהו…
שני חדרים, צבועים, נקיים, מוכנים. בונבון אחד/אחת בכל חדר.
היום אמורים להגיע הרהיטים.
שבוע מטורף מתקרב לסיומו…
שקט ושלווה? אידיליה? כן בטח… (בטון הכי ציני שאפשר לכתוב)
את הסופ"ש ננצל כדי להחזיר את כל הדברים ולמצוא מקום לחדשים.
הבונבונים כבר רבים מה יהיה באיזה חדר.
את השקט שהיה לי כשישבתי על המחשב בחדר המרתי במהומה של אמצע הבית בפינת המשחקים.
חדר האורחים התאדה פתאום ובפעם הבאה כשסבא וסבתא יבואו נאלץ להוציא ילדים מהחדר ומהמיטה שלהם.
מצד שני, בונבונה קטנטנה אחת אמורה להצטרף לבונבון בחדר שלו בימים הקרובים, ולהחזיר לאבאמא את החדר שלהם, ששוב יהיה רק שלהם…
ילדים, כל המרבה הרי זה משובח…?
תגובות אחרונות