You are currently browsing the monthly archive for אוגוסט 2008.
אז מסתבר שהיום זה BlogDay וככל הנראה אני אמור לחגוג את היום הזה בהמלצות על בלוגים שאני קורא.
ככה לפחות הבנתי מגיא.
לא ברור לי למה, שהרי אין פה הרבה קוראים אבל בכל זאת, מי אני שיהרוס את החגיגה.
אז היום כמעט נגמר, אבל יש לי עוד 45 דקות בערך, אז הנה.
אז דבר ראשון אני חייב להמליץ על גיא.
ולא, זה לא בגלל שהוא הקורא הראשון והעיקרי שלי, אלה בגלל שהוא אדם מרשים.
(או לפחות ככה אני קורא אותו) אדם שנלחם בכל מיני תלאות שונות ובכל זאת שומר על אופטימיות ושמחת חיים.
אני נהנה לקרוא אותו בכל פעם, הוא חד וקולע לראש שלי.
"הגעתי בגלל הוויסקי והטיול ונשארתי בגלל האדם"
הבלוג השני, זה בלוג שהגעתי אליו ביום של שיעמום וברגע של ייאוש לחצתי על בלוג ראנדומלי בישראבלוג ונפלתי על מרגי.
סיפורה של נערה בת 15 שגדלה אצל סבא וסבתא, ואחרי מותם חזרה לידיה אימה, שלא ממש רצתה בה.
מהרגע הראשון היו לי ספק אם מדובר בסיפור אמיתי, או שמישהו ממציא דמות וסיפור, אבל למען האמת לא ממש היה לי משנה מאחר והסיפור מסופר כ"כ טוב שהוא בהחלט שווה קריאה.
ככל שהתקדמתי בשנים ובתאריכים הספק התחיל מכרסם בי והיום אני כבר לא כ"כ בטוח שמדובר בבלוג מפוברק.
התחלתי מההתחלה וכבר קראתי כשנתיים.
הבלוג היום די נטוש וכבר לא מתעדכן, אבל אני נהנה ממנו כמו מסיפור טוב.
הבלוג השלישי הוא צפניה.
את צפניה פגשתי לראשונה כשעקב אחרי השרדות הישראלית.
הוא התחיל בסיכומים חדים, צינים ומדוייקים של הפרקים והגיע משם למקורות מאחורי הקלעים והביא את כל הליכלוך והאמת על הסדרה.
זה הגיע לאבסורד כזה שהיה מהנה הרבה יותר לקרוא אותו מאשר לראות את הסדרה.
והסיבה היחידה לצפייה הייתה כדי להבין על מה הוא מדבר.
היום הוא מפרסם בלוג של סדרות, טלויזיה וכל מה שקשור למסך הקטן.
השניים הבאים באים ביחד.
שני בלוגים מקצועיים שאני קורא בהם כמו בספר לימוד.
Isly בנושאי הוויסקי. ודרינקינג בכל הקשור ליין.
שני אנשים שמסוגלים לפרק משקה לגורמים ולזהות כל מרכיב קטן בנוסחה.
אני קורא את שניהם ומתמלא בקנאה אל מול הכישרון הזה.
אז זהו, אלו המומלצים שלי, כשאני נתקל בבלוג חדש שמעניין אותי אני קורא אותו מההתחלה ועד ימינו, כלומר, כל הוספה של בלוג חדש לרשימה שלי דורש השקעה של כמה שבועות בו.
ולכן כשאני פוגש אחד כזה, אני מסמן אותו וממתין שיהיה לי זמן להתחיל לחקור אותו.
כרגע יש לי ארבעה שמסומנים כמעניינים, אבל עדיין לא התחלתי לקרוא בהם לעומק, אז אני לא ממש יכול להמליץ עליהם.
(עדיין)
במילה אחת, היה מעולה. היה ממש כיף, מזמן כבר לא נהניתי ככה במשחק.
היה שווה את הטרחה, והייתה המון טרחה.
זה התחיל בכמעט שלוש שעות נסיעה לבלומפילד (פקקים בוואדי ערה).
אבל הפעם בגלל שיצאתי מספיק מוקדם גם הגעתי בזמן.
המהפכן הגיע איזה עשרים דקות אחרי וניגשנו לאסוף את הכרטיסים.
עכשיו, אם אתם חברת כרטיסים ("לאן") ואתם צריכים למכור כרטיסים למשחק שאין כניסה חינם למנויים (צפי לששת אלפים צופים) אז האינטרס שלכם יהיה למכור מראש כמה שיותר כדי לחסוך לחץ ביום המשחק בקופה, נכון?
אז זהו, שלא.
דבר ראשון, קחו תוספת עמלה מכל מי שמזמין מראש בטלפון או באינטרנט ותדרשו ממנו להגיע לאסוף את הכרטיסים בקופה ביום המשחק. איך נמנעים מתשלום הקנס הזה? ע"י קניה בקופה ביום המשחק או ע"י הגעה אישית למשרדי לאן בת"א. זה הרי בדיוק האינטרס של אנשי לאן, 6000 אוהדי כדורגל שיעמדו בתור ביום המשחק או שיגיעו להידחף עם עוד 15 אלף אחרים שמנסים לקנות כרטיס לפול מקרטני.
אז עמדנו בתור ביום המשחק, כמו כולם. ששת אלפים שעמדו בתור ליד הקופה ביום המשחק או לקנות כרטיס או לאסוף אותו, זה לא משנה, גם זה וגם זה לקח שעה מהרגע שנעמדת בתור עד הכניסה למגרש. מעניין מה היה קורה אם היו אלה אוהדי בית"ר ולא אוהדי הפועל שעמדו בסבלנות שעה בתור ב 150% לחות.
בלומפילד, כאמור בשיפוצים. נכנסנו לשער 7 המשופץ.
מה עשו? החליפו את הכיסאות בכיסאות מתקפלים קטנטנים. ידוע שבשערים המעודדים לא יושבים אלה עומדים. הרגל היסטורי הוא שעומדים על הכיסאות. מיד למדנו שני דברים חשובים על הכיסאות החדשים, בעת שירת "מי שלא קופץ – צהוב" התברר שהכיסאות האלה אלסטיים יותר ועוזרים לקיפצוץ. דבר שני, הם שבירים מאוד. בשורה שלפני ילד מצא את עצמו תוך 3 דקות על הבטונדה. ואיש מבוגר שעמד לידי עף שתי שורות קדימה כשהוא לוקח איתו את שני הילדים שעמדו לפניו וכולם ביחד התגלגלו עוד שתי שורות. אצלו הכסא לא נשבר הוא פשוט נשלף מהבטון. מעניין כמה מיליוני שקלים הושקעו בזה וכמה כסאות יוחלפו מדי משחק…
(וזה עוד לפני אוהדי בית"ר)
אז אחרי כל זה, הגעתי למקומי (מזל שהיה את זה ששמר מקום מראש) בדיוק עם שריקת הפתיחה. היה מעולה. מקום מצוין (שער 7 על קו האמצע של המגרש). אווירה טובה ביציע (הפעם ישהו ב 7 ותיקי שער 5 שעדיין סגור לשיפוצים) ומשחק טוב על הדשא (ניצחנו 3-0 במשחק התקפי וכייפי לצפייה). כאמור מזמן לא נהניתי ככה ממשחק. היה פשוט כיף. חוויה. משחק מהסוג שכיף לזכור אותו. כיף להיות חלק ממנו.
זה מסוג הדברים שיהיה לי קשה מאוד להסביר, יש משהו מאוד מיוחד באווירת איצטדיון, במיוחד כשהאווירה היא טובה כ"כ. במיוחד כשהקהל עסוק בלעודד ללא הפסקה ולא בלקלל את אנטבי.
אפילו כמתעקשים לקלל שוב את שמעון גרשון (מה הקשר שלו? הוא היה מת להיות פה עכשיו?) שזה מסוג הדברים שאני פחות אוהב. וביום שכזה גם השירה "בית"ר לא באירופה" כ"כ מתאימה לאווירה השמחה כ"כ.
ולא, האווירה השמחה היא לאו דווקא בגלל המתרחש על המגרש. אצל אוהדי הפועל יכול להיות אווירה טובה ביציע גם כשמתחולל טבח על המגרש.
כל כך נהניתי שכבר התחלתי לחשוב על מנוי לעונה הקרובה, אבל אני עדיין לא בנוי למחויבות שכזו. ואני לא בטוח שאת אותו תענוג אני אקבל ממשחק בשבת בצהרים מול הפועל פ"ת.
אין ספק אבל שמשהו טוב קורה השנה בקבוצה שלי. שחקנים שכיף לאהוד אותם. אוהדים שכיף להיות חלק מהם – רק בטריבונה אני יכול להוריד כפה (בטעות) לערס ענק עם שרשר בגודל של טסה, להנהן לו סליחה והוא רק מחייך בפה חסר שיניים ונותן לי טפיחה ידידותית על הכתף "הכול טוב אחשלי".
בסוף המשחק התברר לי שהמצב בקנטים.
לפי גלגל"צ כביש החוף תקוע (אפרת תיזמנה שעה מגלילות לנתניה). הכביש הישן תקוע (רפי תזמן שעה ורבע מגשר תע"ש (רעננה) לצומת נתניה.
40 דקות לקח לי לצאת מת"א (דרומה) ועוד שעתיים לחזור דרך כביש 6 (צפונה).
בדיוק בחצות כשהכרכרה של סינדרלה הפכה חזרה לדלעת נכנסתי לפאב הבית החדש שלנו.
לורי, אוקונור, הפרופסור ועוד אחד שאין לי כח כרגע למצוא לו כינוי.
כוס בירה, שני צייסרים וויסקי, פיצה ובאחת וחצי הזדחלתי בשקט למיטה שלא להעיר את זוגתי.
בתשע בבוקר חמוש בטורייה כבר סחבתי דליי חול בגן הילדים…
(וכרגיל התמונות מהאתר הרשמי של הפועל ת"א וצולמו ע"י גבע)
אני לא מומחה גדול בבלוגים, לכתוב אני בקושי מצליח, אז לשתלט עליו טכנולוגית? מוגזם קצת…
אז הנה כמה שאלות טכניות.
איך אני יכול לעקוב אחרי ההודעות שלי בבלוגים אחרים?
המצב כרגע הוא שכשאני כותב תגובה לפוסט בבלוג אחר אני משתדל לזכור ולחזור לאותה הודעה בימים הבאים כדי לראות אם הגיבו לתגובה שלי ואם יש לי משהו נוסף להגיד.
ברמת הסניליות המתקדמת שלי ברור שחלק גדול מהפעמים אני שוכח לחזור לשם.
אני עובר לפי קורא ה RSS שלי שמסמן לי פוסטים חדשים אבל לא מסמן לי כאלו שכבר קראתי ואני צריך לחזור אליהם שוב.
ניסיתי להגדיר גוגל אנליסט ונחלתי כישלון חרוץ.
מסתבר (לפי הבנתי) שבשביל להוסיף אותו לווראדפרס אני צריך לשלם להם עבור האפשרות לערוך את הקוד.
יש אולי משהו אחר שאני יכול להפעיל אותו חיצונית על הבלוג שלי כדי לקבל נתוני סטיסטיקה טובים יותר ממה שהווארדפרס מספק לי?
איזה עוד כלים שאני לא מכיר כדאי שיהיה לי?
בתודה מראש לכל הטורחים לענות
Like a virgin
Touched for the very first time
ככה מדונה מנסה להסביר את ההרגשה.
גם אני אנסה…
אומנם זה לא הפעם ראשונה רק הפעם הראשונה השנה. אבל ההתרגשות של פעם ראשונה מרחפת באוויר.
הפעם הראשונה השנה לראות את הקבוצה שלי. מדי שנה זו קבוצה קצת שונה, כך שאת הקבוצה הזו ממש זו כן תהייה הפעם הראשונה.
אחרי חודשים ארוכים של עידור בערוגת המלפפונים הגיע הרגע לקטוף את המלפפונים ולראות את הסלט שייצא.
כן, אני יודע, ילדותי.
מה לעשות, כזה אני.
כשאני כבר עושה משהו זה עם כל הלב.
מאז שאני עם הקבוצה הזו – אני איתה עם כל הלב.
והיום אני אסע פעם ראשונה העונה לבלומפילד שכמו הקבוצה גם הוא עבר שינויים הקיץ.
ה"מהפכן" קנה כרטיסים לשער נימני (כן ככה אוהדי מכבי החליטו לקרוא לשער 8). ברגע האחרון הוחלט לפתוח לנו את השער שלנו, שער 7. החבר התל אביבי החליט שזה משחק מדי שולי בשביל להגיע.
ההתרגשות התחילה כבר אתמול, הרעד הקל, ההרגשה של חזרה למשהו טוב למשהו אהוב ומוכר.
ואני מחכה בקוצר רוח לצהרים שאז אצא מהעבודה ואפצח בנסיעה של שעות כדי להגיע לבלומפילד. בסה"כ מצפים לי היום כשש שעות נסיעה כדי לראות משחק שיימשך שעתיים וככל הנראה לא יתעלה לרמה גבוהה.
אבל כשאתה אוהב אתה מקבל גם את החסרונות, גם את הבינוניות וגם את הכישלונות.
אני כבר ממש מחכה לראות את הקבוצה המחודשת שלי. אז נכון שכבר ראיתי אותה העונה בטלוויזיה, אבל זה לא אותו דבר. היציע זה עולם אחר מהספה. בספה אתה רואה את המשחק טוב יותר ברור יותר מקרוב. ביציע אתה רואה פחות, אתה פחות עוקב אחרי מה שקורה על המגרש.
(תחילת המשחק תמיד מצחיקה אותי שהרי לא שומעים את שריקת השופט, אז הם עומדים ופתאום מתחילים בלי להודיע) אבל ביציע החוויה היא טוטאלית. אתה אולי רואה פחות את השחקנים וככל לא שומע אותם, אבל האוזניים מלאות בשירים והמאמץ לעקוב מוסיף לתחושות ולאדרנלין. ביציע אתה מרגיש את המשחק, ממשש אותו, אתה חלק ממנו ולא צופה מהצד.
קשה להסביר למי שלא היה שם. ורוב החברים שלי חושבים שזה סוג של סטייה שאני נוסע למשחקים שהרי הכדורגל כ"כ גרוע בארץ. אז נכון הכדורגל פחות טוב אבל כשאכפת לך מהקבוצה הוא הופך להיות הרבה יותר מרגש.
את חולצת המזל שלי אני לובש כבר מהבוקר ואני יושב וסופר את השניות עד ליציאה לדרך.
ואם בהתחלה קיטרתי שהמשחק כ"כ מוקדם (בשעה 7) וזה ייאלץ אותי לצאת מוקדם מהעבודה עכשיו אני שמח על זה, אני אצא לדרך מוקדם יותר ואגיע מוקדם יותר – פחות שעות שצריך לחכות.
יאללה הפועל.
(והתמונות נלקחו מהאתר הרישמי של הפועל ת"א וצולמו ע"י גבע)
מה כבר אפשר להגיד?
אפשר רק לקרוא את כל העדויות שהעיתון מלא בהם ופשוט לא להאמין שזה באמת קורה הדברים האלו.
לבלוע את הדמעות, לחשוב חזק חזק על שלושת הבונבונים הקטנים שלי ולהיאנח.
לגלות שוב שהמקום הכי מסוכן לילדים קטנים זה בבית מאחורי דלת סגורה.
עולה לי בראש סצנה מהנוסע השמיני, הילדה הקטנה שואלת את סיגורני וויבר למה המבוגרים משקרים ואומרים שאין מפלצות בעולם? אז הנה מסתבר שיש מפלצות בעולם והם פשוט נראים כמו בני אדם.
והקטע הכי קורע לב (מבחינתי) זה לא הצורה שבה הסיפור הזה הסתיים, לא הרצח לא הצורה שבה נפטרו ממנה, שהרי היא כבר לא חלק מהעניין הזה.
אותי קורעים התיאורים של הארבע שנים האחרונות. ילדה שגדלה בבית ללא אהבה, שמהרגע שהיא מבינה משהו, היא מבינה שלא רוצים אותה. ששתי האחריות החורגות שלה באות קודם והיא רק מטרד. ילדה שחווה התעללות רגשית יום יום (ואנחנו לא יודעים מה עוד קרה שם מאחורי הדלתות). בכל התמונות שפורסמו רואים ילדה עצובה, עיניים מדהימות מהפנטות אבל ריקות. אומללות לשמה.
ילדה שגדלה בשנים הראשונות עם אבא ואז האימא נלחמה עליה בבתי משפט כדי לקבל אותה חזרה, למה? בשביל שהיא תפריע לך בחיים? בשביל שתוכלי להרוג אותה?
משהו דפוק פה לגמרי. אנשים מטורללים לחלוטין עושים ילדים ואין מי שיגן עליהם אח"כ.
אז הם מכים אותם עם מגהץ בהשראת איזה רב תימהוני או מטביעים אותם באמבטיה או נועלים אותם במרתף לעשרים שנה…
אז נכון, כל ילד מעצבן לפעמים ולכל הורה (כן, גם לי) עולה המחשבה של "די כבר". אבל מה עם ההרגשה של ההורות, של האחריות על הילד, של הדאגה לשלומו ומעל לכל האהבה אליו.
אהבה מוחלטת, מעל לכל הגיון, סיבה או רגש אחר. אהבה שגורמת לך להעמיד אותו לפניך, הוא מספר אחד. "ואהבת לרעך כמוך" כי את עצמך אתה אוהב הכי הרבה? לא מסכים, אני אוהב יותר את הילדים שלי.
ילד בן ארבע זה אולי הדבר הכי מדהים בעולם. הוא עדין תינוקי ורך ומתוק, הוא כבר ילד גדול שיודע וחושב ומרגיש, הוא כבר ממש בןאדם אמיתי, והוא רואה את עצמו ככל יכול – אני הכי גדול בעולם. ולראות ילדה שכזו שדרכו עליה מהיותה תינוקת…
ילדה שאף אחד לא אהב בחייה, ילדה שלא תחסר לבני משפחתה, ילדה שבמותה נעטפת באהבה וברחמים מכל מי שלא הכיר אותה, ועכשיו כבר מאוחר מדי.
הכי טוב בבית.
מדי פעם זה טוב לצאת מהבית ולהתרחק קצת בשביל לקבל פרספקטיבה.
בחופש שלי מהעבודה נסענו לכמה ימים לסבים במרכז הארץ. וראינו שוב שאין כמו בבית
האדם הוא יצור סתגלן, את זה אני יודע. הוא מסוגל להסתגל לתנאים קיצוניים ולחיות בכל מני מקומות לא הגיוניים. באלסקה ובסיביר בטמפרטורות של מינוס עשרות מעלות. מתחת להרי געש פעילים למחצה שדולפים ענני לבה. מעל אזורים תרמיים שבהם לאוויר יש ריח וטעם של גופרית.
ובגרוע מכולם נוכחתי שבוע שעבר. מסתבר שיש חיים באזור השרון באוגוסט.
כשבחוץ יש בערך 50 מעלות צלסיוס ועוד איזה עשרת אלפים אחוזי לחות.
כשהייתי ילד, אבא שלי תמיד היה אומר (כשהיינו חוזרים מהמרכז) שאחרי שעוברים את ראש פינה צפונה הוא יכול להרשות לעצמו להתרווח לחייך ולהרגיש שחזר הביתה. בתור ילד לא הבנתי את זה, היום אני מרגיש בדיוק אותו דבר.
את המזגן בסלון מפעילים כבר בשמונה בבוקר ומכבים אותו בעשר בלילה. המזגן בחדר השינה דולק משבע בערב ועד הבוקר. בחדר שהתינוקת ישנה, הוא עובד 24 שעות ביממה.
כל גיחה לעיר (כפר סבא) כדי לחשוף את הילדים הפרובינציאלים שלי לעיר הגדולה הופכת מהר מאוד לתחרות הישרדות בתנאים קשים.
אם היציאה לקולנוע (קונג פו פנדה מדובב) הייתה עוד סבירה. (קניית כרטיסים ערב קודם חסכה את הצורך להלחם עם עשרות הורים אפופים מהחום וממלמלים על התור לקופה) וברוך השם קולנוע בימינו זה דבר יקר אבל לפחות ממוזג.
היציאה לקניון הייתה הרבה פחות נחמדה. על הטמפרטורה והלחות תוסיפו צפיפות ודוחק ומלחמה על כל קפה קר או פיצה. כשבסוף הצלחנו להתיישב בקפה הכי לא נחמד שפגשתי מימי הבונבוניירה הקטנה התחילה לצרוח בכל הכוח. הבטתי עליה בהבנה וחשבתי לעצמי שאילו הייתי קצת פחות "תרבותי" הייתי מגיב בדיוק באותו אופן.
הכיכר בקניון במרכז העיר (צילום אילוסטרציה)
באחד הערבים השארנו את כל הילדים עם סבתא ויצאנו עם זוג חברים. (להל"ן החבר התל אביבי למי שעוקב). יצאנו למסעדה בר"ג. דבר ראשון הייתי אסיר תודה שנחסך ממני הסיוט של נהיגה לתוך ת"א. אפילו עם חוש הכיוון המדהים שלי ועם ההכרות הבסיסית שלי של האזור הצלחתי לקחת פנייה אחת לא נכונה בירידה מאיילון ומהר מאוד מצאתי את עצמי נוסע מרחקים רק כדי למצוא מקום לעשות פרסה. איך שהוא בת"א תמיד אני מוצא את עצמי במבוך של כבישים חד סטריים כך שהכיוון אליו תרצה להגיע לעולם יהיה חסום בפניך.
פספסת פניה שמאלה? תהייה בטוח שבצומת הבאה לא תהיה פנייה שמאלה. אח"כ יאלצו אותך לקחת דווקא ימינה ואז שוב חד סיטרי ולפני שתבין מה קורה – אתה ביפו. לא ברור איך, תמיד בסוף מגיעים ליפו.
(הפעם זה לא קרה, רק תוספת של כמה דקות עד לפרסה וחזרה למיקום)
לאור מזג האוויר הודעתי לזוגתי שלמרות אהבתי הרבה כלפיה, אם אני עולה על ג'ינס יהיו אבידות בנפש, וקיבלתי אישור מיוחד לצאת למסעדה במכנסיים קצרים. כן, אני יודע שזה לא מקובל במרכז הארץ, אבל אני תייר. לא הייתי היחיד, היה עוד אחד במכנסיים קצרים (לא במסעדה חס וחלילה, ברחוב) גם הוא היה כמוני תייר, ואת זה אפשר היה לזהות מיד לפי העובדה שניסה להאכיל מדחן במטבעות בשעה תשע וחצי בלילה. (שעה שבה מותר לחנות חינם על כחול לבן – ככה לפחות נשבע לי החבר התל אביבי)
כמעט שכחתי, עוד דבר (גם הוא בהקשר לכבישים) עשינו גיחה לירושלים, לבקר קרובי משפחה נשכחים. הילדים (הגדולים) נסעו עם סבא ואנחנו תכננו ליהנות לנו מנסיעה שלווה ושקטה רק שנינו. (במצבנו ניקח כל דבר רומנטי שנצליח להניח עליו את היד).
בשער הגיא התחיל הפקק. 40 דקות אח"כ עברנו את הניידת. השוטר החנה אותה לרוחב הנתיב הימני, עמד לידה וסימן עם היד קדימה, לעבור יותר מהר. וזהו. לא ביקורת, לא בדיקות, לא רכב תקוע, לא תאונה ולא שיירה של נשיא כלשהוא. סתם שוטר אידיוט שחוסם נתיב וכועס על כל מי שעובר בנתיב שנותר פנוי לאט מדי…
במהלך הפקק הארוך והנוראי הזה הבונבוניירה החליטה שנמאס לה (לי נמאס הרבה לפניה) ופרצה בבכי קורע לב. זוגתי ניצלה את העדר ילדים נוספים ועברה לשבת מאחור ומנסיעה רומנטית עם זוגתי הפכתי לנהג של שתי מיסיס דייזיז.
את הדרך לירושלים אני מכיר, גם את הפנייה שהייתי אמור לקחת בגינות סחרוב, הבעיה רק שאין יותר גינות סחרוב, כמובן שהם שם, רק לא הצלחתי להגיע אליהם. לפני המחלף נולד פתאום מחלף חדש, ענק, הכביש פתאום מחקה תרגיל של הצוות האקרובאטי האווירי ומתפצל לשושנה. שלוש כיוונים שונים. מעלה אדומים, מרכז העיר והר חוצבים.
את הדרך אני מכיר, את ירושלים לא. אני רק יודע שאף אחד משלושת האפשרויות הוא לא זה שאני צריך, מי מהם מוביל לאן שאני צריך? לא ברור.
איך נולד מחלף כזה מפלצתי ואף אחד לא אמר לי?
חזרנו הביתה בסופו של דבר עייפים אך מרוצים. שלושת הילדים ישנו כל הדרך הארוכה הביתה. הכבישים של שבת בצהרים היו פנויים לגמרי. כשעברנו את יקנעם התחלתי להרגיש את הרוגע והנינוחות משתלטים עלי. כשעברנו את כרמיאל כבר חזר החיוך. וכשנכנסנו בדלת ופתחנו חלונות ונשמנו לרווחה את האוויר הצלול כיין, את האין לחות, את השקט והשלווה.
אין כמו בבית.
חופש.
הייתי בחופש מהעבודה, שבועיים.
לפי המשפט הפולני הידוע "אני כבר אנוח בקבר…" לנוח לא הצלחתי בשבועיים חופש האלו.
לא יאומן כמה דברים שונים עשינו בשבועיים. והכל עם תינוקת בת חמישה חודשים.
על חלק מהדברים אני עוד אכתוב בהמשך.
אבל הפואנטה שעליה רציתי לכתוב קודם כל היא, הייתי בחופש שבועיים.
שבועיים לא ישבתי מול מחשב, לא הייתי מחובר.
לא קראתי מה שתינו בסופ"ש, ולא גיחכתי מול פרסומות סמויות בפורום אלכוהול.
לא התעייפתי מול מיליון טרדי שחקנים ודיווחי מלפפונים בפורום השדים.
לא התעדכנתי בפוסטים בבלוגים שאני עוקב אחריהם.
לא יודע מה ברק אמר על אולמרט, ומה בין ציפי למופז.
לא יודע מה היה במחזור האחרון בליגת האלופות (חוץ מהתבוסה של בית"ר כמובן)
לא מבין מה בדיוק קרה בגאורגיה ולמה.
הייתי מנותק לשבועיים מהעולם האמיתי. איזה כיף.
אז נכון, "אין שכל – אין דאגות" והתעלמות ואי ידיעה לא מונעות את המתרחש, אבל, "עץ שנופל באמצע היער…" מבחינתי כל מה שהיה אמיתי בשבועיים האלו היה אני, הילדים, המשפחה והחברים. כל השאר היה שמועות בלבד.
ואני לא אתן לעובדות לבלבל אותי.
שבועיים של שקט מוחלט מהעולם והצרות שלו. תענוג אמיתי.
אחרי הפוסט של אתמול בלילה שהתחיל כפוסט על סדרת טלביזיה ונגמר בכמה חשובים הילדים, הבוקר אני רואה את הדבר הזה.
ואני מנסה להבין, באמת מנסה להבין איך לעזאזל דבר כזה יכול לקרות?
פעם לפני איזה מיליון שנה כשהבונבונה הגדולה רק נולדה, ביליתי די הרבה בפורומי הורים, ומשהו שנתקע לי בזיכרון (כן, כזה אני, זוכר המון דברים חסרי חשיבות, לדוגמא, אני יכול עד היום לדקלם פרקים שלמים של זהו זה) שמישהי כתבה על השארת ילד קטן לבד למשך שניות (כשהאמא נכנסת למדוד בגד והוא נשאר ליד התא הלבשה מבחוץ, או מחכה עם העגלה בסופר ליד הקופה כשהאמא רצה להביא משהו ששכחה) שצריך להתייחס לילד כמו למיליון דולר, כשהיא טוענת, מיליון דולר לא היית משאירה על הכסא לבד לשנייה מהפחד שמישהו ייקח אותו, אותו דבר ילד.
ואני חשבתי אז שילד זה הרבה יותר, אין שום ספק שהייתי מוותר בשנייה על מיליון דולר אם הייתי צריך לבחור בין השניים.
ואז מגיע משהו כזה. האמת שזה קורה אצלנו די הרבה, ילדים שנשכחים במכוניות, בגן, בבית, בסופר ובכל מיני מקומות, אבל נראה לי שהמקרה הזה מוזר במיוחד.
משפחה עם חמישה ילדים טסה לפריז. נדחסים עם עוד מיליון איש בדיוטי ומאחרים לטיסה.
כשהם מבינים שקצת הגזימו (או שסיימו את הקניות) הם רצים לטיסה ועולים עליה בשנייה האחרונה, הורים שלושה ילדים רצים ותינוקת על הידיים. ילדה אחת בת שלוש לא עמדה בקצב ובהסתערות כמו בהסתערות, הפצועים נשארים מאחור.
זמן מה אח"כ שוטרת אוספת את הילדה הבוכה ובירור מגלה שההורים כבר בדרך לפריז.
שיא השיאים שהקברניט ניגש למשפחה ושואל אם ייתכן שהשאירו ילדה בנתב"ג.
המשפחה הייתה מופתעת לגלות שכן.
איך מופתעת? איך?
עליתם למטוס, ומה חשבתם? איזה יופי יש לידנו מקום פנוי, אפשר לשים רגליים…
איך אפשר לא לשים לב שהשארתם ילדה מאחור?
התלונות, כמובן על חברת התעופה שלא שמה לב שיש פחות אנשים מכרטיסים על המטוס.
ומה עם המשפחה? התלונות שלי הם קודם כל להורים.
ולמה המשפט הראשון בכתבה הוא שהסיוט של הילדה הסתיים כאשר התאחדה עם הוריה?
לדעתי דווקא השעות האלה שבילתה בארץ ללא המשפחה כשהיא במרכז העניינים, ואני משוכנע שכל שוטרות משטרת הגבולות התייחסו אליה טוב יותר ממה שהיא רגילה. או לפחות התייחסו אליה ולא התעלמו מקיומה כמו בני משפחתה.
ומה עם טענות לשירותי הרווחה ולמשטרה? למה שלחתם את הילדה אל משפחתה בטיסה הבאה?
לא עדיף להשאיר אותה פה, איפה שהשוטרים דוברים את אותה שפה? יהיה לילדה בת שלוש הרבה יותר קשה להסביר לשוטר צרפתי שההורים שלה שכחו אותה לבד בסאנז' אליזה…
ובלי להשמע גזעני, אני מוכן להתערב שמדובר במשפחה חרדית או ערבית.
איךשהוא זה תמיד קורה להם…
כבר לפני זמן מה הורדתי את הפרק הראשון של הסדרה הזו. אני מוריד די הרבה סדרות, הרבה יותר מאשר הזמן הפנוי שיש לי לצפות בהם, כך קורה שבדר"כ אני לא מתחיל סדרה חדשה עד שאין לי חלק ניכר מהפרקים שלה כבר מוכנים.
משום מה, ראיתי אתמול את הפרק הראשון של Flashpoint. סדרה על יחידת ימ"מ, בפרק הראשון יש לנו אדם לא מזוהה שגם לא מספרים לנו כלום עליו שלוקח בת ערובה, הוא מדבר קרואטית או שפה אחרת וכמובן שאין מתורגמן באיזור כך שהאדם הזה והסיפור שלו שגרם לו למשעה הזה לא ידוע לצופים והוא למעשה לא משמעותי לעלילת הפרק. הפרק הזה הוא בעיקר על הצלף שהורג את אותו אדם בסופו של דבר. צלף שבשנייה שלוחץ על ההדק לפני שהרובה קופץ הוא מספיק לראות חולצה של אדם אחר נכנסת לכוונת. השניות של השוק שהוא מנסה לברר במי פגע. והבדידות שלו אח"כ כשבמקום לחגוג הוא נלקח מיד לחקירה לבדיקת האירוע.
חוות הדעת שלי הייתה שזו סדרה חביבה, לא יותר. ואם כל הכבוד לאנושיות של אותו צלף אני מצפה למשהו נוסף, זה לא יחזיק אותי לאורך העונה.
הערב נשארתי לבד עם שלושה ילדים, אחרי שכולם נרדמו והתברר לי ששוב אין מה לראות בטלביזיה. החלטתי לנצל את הערב הפנוי לראות משהו שאין סיכוי שזוגתי תראה איתי וסדרה על שוטרים זה בדיוק זה. ככה שכנעתי את עצמי, למרות שיש לי רק שלושה פרקים מוכנים, ככה אחליט אם לתת לה הזדמנות או לגנוז את הסדרה ולחסוך ברוחב פס.
אז ראיתי את הפרק השני.
אישתי מדי פעם מקטרת לי שהיא מעולם לא ראתה אותי בוכה. אני לא אגיד שאני אף פעם לא בוכה. אבל זה באמת קורה לעיתים מאוד מאוד נדירות. וכמעט תמיד זה קשור לילדים.
הערב ישבתי על הספה עם כוס קפה שהתקררה על השולחן בלי שנגעתי בה עם דמעות בעיניים.
מול סדרה? זה עוד מעולם לא קרה לי.
הפעם להבדיל מהפרק הראשון, הסיפור האישי של החוטף מסופר לנו. אדם שאישתו נהרגה בתאונת דרכים (הוא נהג) בתו חולת לב וזקוקה להשתלה, אחרי יותר משנה שלא נמצא לב הוא לוקח אותה הביתה כדי להעביר את ימיה האחרונים. ואז מגיעה ההודעה שיש לב, עד שהוא מגיע לבית החולים ואז מתברר שהייתה טעות ויש שם אחר ברשימה לפניה. (בגלל שהיא נסעה הביתה). הוא נשבר ומנסה לאלץ את הצוות להשתיל את הלב לבתו.
אני זוכר את הסרט הראשון שבכיתי. אדם ששילם כל חייו ביטוח רפואי מגלה שהבוס שלו לא העביר את חלקו והביטוח לא מוכן לשלם על השתלת לב לבנו. הוא חוטף את הצוות הרפואי כדי להכניס את בנו לרשימת הממתינים, ואז הוא מתכנן להתאבד כדי לאפשר לצוות להעביר את הלב שלו לבנו.
בשני הסרטים האדם מסיים את הסרט/תוכנית בכלא, אבל הבן/בת שלו ניצלים ומקבלים לב חדש. והזדמנות לחיים.
תמיד במקרים כאלו אני שואל את עצמי מה אני מוכן לעשות בשביל הילדים שלי. והתשובה גם אם היא לא פרטנית ומדויקת לרמה של דברים מסויימים היא הכל.
הכל.
אני מוכן לתת הכל עבור האנשים הקטנים האלה, הבונבונירות שלי.
כשנגמר הפרק עשיתי מיד סיבוב לראות שכולם ישנים, שכולם שלווים, שכולם בונבונים.
סדרה שיכולה לגרום לי לכזו סערת רגשות בטח עושה משהו כמו שצריך.
FlashPoint סדרה שאני בהחלט מתכוון להמשיך לעקוב אחריה.
ולא זה לא בגלל אותה שוטרת
תגובות אחרונות