יש לי יום יום חג

עונת החגים בפתח.

מה צופן לנו העתיד בעונה הדביקה הזו?
לא יודע מה איתכם, אני הולך להנות השנה מחגי ישראל כשאני מסוחרר קמעה.

למה? כובע! בעצם לא כובע, אלה כוס, כוס וויסקי.

בכל חג אני הולך להתחדש בבקבוק.

מעשה שהיה כך היה…
בבית אין מבחר גדול במיוחד של וויסקי.
יש לי גלןפידיך12 שאני לא מתחבר אליו, קשה לי להגדיר את הבעיה שלי איתו. אני קורא לזה חלול. הוא חלול מדי, חסר ייחוד וטעמים. הוא שטוח ומשעמם.
יש לי בערך שלושה שלוקים של בושמילס רגיל.
יש עוד בערך ארבע מנות של בושמילס מאלט 10.
וחצי בקבוק ג'וני שחור.
אה שכחתי יש עוד בקבוק טולמור דיו שמתחבא כמעט מלא לגמרי.

אני לא שותה הרבה בבית, וכשאני כן שותה אני רוצה משהו מעניין ואיכותי יותר מוויסקי שמקובל להזריק בצייסר בפאב. ולכן הבקבוק הראשון שנגמר אצלי היה הבלווני דאבל ווד. עכשיו אני בעיקר לוגם מהג'וני שהוא מצוין ללא ספק, אבל אני רוצה לגוון.
אני משתדל (ולרוב לא מצליח) לצאת לטעימות מדי פעם בפאב הבית. ככה נדגמו glenlivet, glenmorangie, Old Pulteney, Isle of Jura. וגם קלונטרף, גק, שיבס וגים בים ועוד שאני לא זוכר..

הבעיה העיקרית שלי שגם בפאב הבית אין דברים איכותיים מדי וכשהגעתי למסקנה שהגיע הזמן להתקדם לכיוון המעושן והכבולי יותר לא מצאתי לי שום דבר לטעום.
ואז התגבשה ההחלטה לקנות על עיוור בדיוטי.

חבר טוב נוסע בסוכות לחול וכבר הכנתי אותו שיאלץ להביא לי בקבוק. יש לי עוד כמה שבועות להתארגן על עצמי ולהחליט מה זה יהיה.

בשבוע שעבר שהתברר בפתאומיות שאנחנו לא יכולים לנסוע להורים לשבת יען כי הם יהיו בחו"ל
הבנתי שנפל הפול וחייבים להחליט מיידית על וויסקי.

נכנסתי למרתון של התייעצויות עם גיא ועירא ובפורום אלכוהול בתפוז.
מעושן עדין או ישר משהו חזק ואיכותי. כבולי או פירותי ברמה גבוהה.

ובסופו של דבר ההורים נסעו עם הרשימה הבאה

Lagavulin 16 Years Old
Ardbeg 10 Years Old
Highland Park 12 Years Old
The Macallan Elegancia
Bowmore Darkest
Bowmore 12 Years Old
The Glenlivet 12 Years Old
Caol Ila 12 Years Old

התוכנית הייתה שיביאו בקבוק אחד מהרשימה שהיוותה סדר עדיפות. בפועל, קנו לי שני בקבוקים, את הלאגוולין ואת ההיילנד פארק ועוד קיבלו מתנה איזו וודקה "מאוד מיוחדת" (כהגדרת ההורים) לא ברור איזו בדיוק אני אחכה בסבלנות שיחזרו ונראה מה זה בדיוק.

את ההורים אני לא אראה עד ראש השנה. שאז אקבל את הוויסקים החדשים שלי.

החבר שיטוס בסוכות יקבל רשימה אחרת.
משהו פירותי ואיכותי. גלןליבט או מקאלן או משהו אחר שאותו אקבל מיד אחרי סוכות.

מישהו טס ביום כיפור?

לא כוחות

מזמן לא כתבתי כאן. אולי הפוסט הזה יצליח להעביר קצת מתחושת המרוץ המטורף שאני חי בו בשבועות האחרונים.

יום שבת שמונה וחצי בבוקר, אני צועד לי ברחבי המושב שלנו דוחף לפני עגלה עם תינוקת.
השמש כבר קופחת אבל לא חם מדי. הכלבה רצה לפני מראה את הדרך (ומדי פעם חוזרת לוודא שאני עדיין הולך אחריה) באוויר דממה מוחלטת. שקט.
אפילו הציפורים שקטות.

תמיד אהבתי לישון עד מאוחר בבוקר. לפני הילדים אשתי הייתה מתפלאת כל סופ"ש מחדש, איך אני יכול בקלות כזו לדלג על כל הבוקר ולהתעורר בצהרים.
אז איך אדם כמוני שאוהב לישון מאוחר, שכמעט לא ישן בכלל בלילה הזה (שוב), איך אני מוצא את עצמי בשעה מוקדמת שכזו מסתובב בחוץ?

ילדים. זו הסיבה לזה שאני מסתובב בכאלו שעות. זו הסיבה שקמתי הבוקר בחמש וחצי. זו הסיבה שזינקתי מהמיטה פעמיים במהלך שעות ה"שינה" שלי. זו הסיבה לכל השינויים המהותיים שעברתי. זו הסיבה שאני כבר לא אותו אדם שהייתי לפני שבע שנים.

רעש מנוע של אופנועים מנסר איפה שהוא במרחקים ומזכיר לי שאני רוצה לעשות רישיון לאופנוע. כמו כל דבר אני מונע מתוך פנטזיות מוזרות, אפילו לא הייתי קורא לזה חלום או רצון, זו פנטזייה במיטבה. טיול על גבי אופנוע בהרים אי שם. זו הסיבה העיקרית שאני רוצה לעשות רישיון. כמובן שאני עוטף את זה בשיקולים הגיוניים ומעשיים, אבל בשקט לעצמי בלבד אני מוכן להודות שאני רוצה רישיון אופנוע רק בגלל הפנטזיה הזו של הטיול הזה.
מעולם לא נהגתי על אופנוע, אפילו לא על טוסטוס, אין לי מושג אם זה מעניין אותי, אם יהיה לי כיף, אם אני אוהב את זה. אני לא אתן לעובדות לבלבל אותי. אני חולם על טיול אופנועים וזהו!

טיול כזה עם עגלה בשקט של הבוקר מוביל אותי להרהורים פילוסופיים.
משום מה תוך שנייה אני חוזר ל"מנהלות", ליום יום, לעשייה.
ילדים זה שמחה – ילדים זה המון מנהלות ובירוקרטיה.
שלושה ילדים – שלושה מוסדות חינוך שונים – הפעוטון נגמר בארבע. הגן בשלוש וחצי חוץ מימים שבהם אין יום ארוך ואז זה באחת וחצי. הבית ספר באחת חוץ מימים שבהם יש יום ארוך ואז זה ברבע לשלוש. ברור לי שהשאלה היא לא אם נשכח מישהו איפהשהוא אלה מתי זה יקרה.

תחילת השנה אומנם שולחת את הילדים חזרה למוסדות החינוך ומביאה תקווה לקצת שקט ושלווה, אבל זו אשליה אופטית בלבד.
עם תחילת השנה חוזרים החוגים, ההסעות, ה"אני רוצה ללכת לחבר".
עם תחילת השנה מגיעים מיליון תשלומים מפוצלים לבית הספר, לגן, לפעוטון, למושב למועצה.
עם תחילת השנה נסגרת הבריכה וצריך להתחיל לגוון ולארגן ולעניין את הטף בשעות אחה"צ.

בשביל להצליח לצאת מהבית בשבע, השעון מצלצל בחמש וחצי. בדר"כ בשעה הזו אני מול הטלוויזיה מתנדנד על הכורסא עם תינוקת על הכתף. ספק בוהה ספק מנקר בלי להבין אפילו מה אני רואה.
עם טיפת מזל בשמונה וחצי בערב שלושתם ישנים, ואז מתחילים סבב של עבודות הבית.
בסביבות עשר גם זה מאחורינו. בעשר ועשרה אנחנו במיטה. בעשר ועשרים אני כבר מדווח "מוקי" על הכורסא ב"הכתף שק".

ילדים זו שמחה, על זה אני חותם בשתי ידיים. אבל ילדים זה המון בירוקרטיה וסידורים ומנהלות. ובעיקר ילדים זה הורים עייפים.

ילד ראשון זה הדבר הכי קשה בעולם.
בשני אתה מבין כמה קל היה רק עם אחד.
בשלישי זה כבר פשוט לא כוחות.
היחס הנכון לטעמי הוא שנים וחצי הורים לילד.

אמונה תפלה

וויסקי, מזמן לא כתבתי על הנושא, מזמן לא בחנתי את הנושא ובעיקר מזמן לא טעמתי את הנושא.

עקב איזו שהיא בעיה רפואית התבקשתי לשמור על תקופת יובש שנמשכה כמעט חצי שנה.
כשעברו החודשים האלו, התברר לי לתומי שאיבדתי את הרצון והחשק לחזור לפאב הבית, במזל בדיוק נפלנו על לורי והעברנו את עצמנו אליו למרות שוויסקי איין.
הוויסקי אצלי בבית כמעט ונגמר לחלוטין וכך מצאתי את עצמי בחודשיים מאז נגמרה תקופת היובש מתנדנד בין השניים הנותרים, בושמילס מאלט 10 וגוני שחור.

אבל לאורך כל הזמן בוער לי בעצמות הרצון לחזור ולטעום ולנסות וללמוד ולהרחיב את אופקיי ואת כלי הדם שלי…

אז בשעה טובה, ביום חמישי חזרנו אוקונור ואנוכי לפאב הבית הישן, לבעל הבית הקמצן, למחירים הגבוהים ולמקום שכעת אני עוד פחות מסמפת. מצד שני חזרנו למבחר (קצת) יותר גדול של וויסקי ופגשנו את עוקצנית שחזרה לעבוד שם. כאילו הזמן עמד מלכת, להערכתי לא הייתי שם כשנה ודבר לא השתנה.

החלפנו חוויות ושיחות חולין על מרפי שחור עם עוקצנית והבעלבית. לאט לאט המקום התמלא בחיילים בחופשה וצעירים למיניהם שגרמו לי להרגיש זקן.

"הגיע הזמן אומרת אמא…"
ניסינו לתפוס בעינינו את הדיספליי הקטן ולחפש לנו את הקורבן שלנו. אוקונור ניסה למשוך לכיוון הגלן ליווט. לא התפתתי, כבר עברנו עליו בעבר, אני מחפש משהו חדש.

בעל הבית שלף לנו מפינה בלתי נראית משהו שלא הכרנו. לא רק שלא טעמתי מעולם אפילו מעולם לא שמעתי עליו.

Old Pulteney 12 Years Old. לקח ראשון שעולה במוחי כרגע מהטעימה שלו – זה לא לחכות שלושה ימים. אני פשוט לא זוכר.

אז ככה, דבר ראשון הבקבוק כבר הצחיק אותנו. מלפנים ציור גדול של ספינה ומאחור טקסט שבא לפאר את הוויסקי. אני לא זוכר בדיוק את גיבוב השטויות שהיה כתוב שם, משהו על רוח ים וחוויה בלתי נשכחת. הבעיה שאני רוצה הרבה דברים מהוויסקי שלי, שיצחיק אותי זה בפירוש לא אחד מהם.
כסנילי מתקדם ביותר, אני זוכר שהסיכום היה שהוא לא מוצלח במיוחד אבל אני לא זוכר למה…
נדמה לי שהוא היה עדין מאוד. בכל אופן 45 שקל לכוס של וויסקי די בינוני.
(יתכן שהסיבה העיקרית להדחקת הוויסקי הזה היא מה שבא אחריו)

אחרי הכישלון הזה חיפשנו משהו אחר. ראיתי מהקצה את המילה Jura וסימנתי לבעלבית. הוא שלף (שוב ממקום מסתור) גרסא אחרת את ה – Isle of Jura – Superstition.
הוא לא בדיוק ידע להסביר מה ההבדל מהגרסא הרגילה, רק שזה קצת שונה.
למחרת בדקתי וגיליתי שזו גרסא חזקה יותר (46%).
ובכן, כבר הצבע היה מיוחד, מעין גוון אדמדם חי, לעומת זאת הריח היה לא מעניין, מזכיר קצת את מוצרי האלכוהול הישנים והזולים, את מיני האקונומיקה שהייתי שותה בצעירותי.

המשקה ממלא את הפה במעין משהו, מאוד לא מזוהה, אבל מאוד מוכר. משהו טוב שמשתלט על הכול ודורס את מה שסביבו. אוקונור הגדיר את זה כמשהו "עתיק", זה נראה לי באותו רגע תיאור מוצלח מאוד. אחרי שההתקפה הזו שוככת אז ניתן להרגיש במעט טעמים מתוקים (קרמל?) מאחוריו. אבל כל שלוק ממלא את הפה באותה התקפה שממלאת הכול במשהו הזה.
ועדיין אני לא מצליח להגדיר לעצמי מה זה המשהו הזה. ולא, לא נראה לי שזה היותר אלכוהול, למרות שטיפה מים מאוד ריככה את אותו משהו.
לסיכום, וויסקי טוב, חזק יותר ממה שאני רגיל, מעניין למדי ודי מיוחד. לא משהו לשתייה יום יומית אבל בהחלט וויסקי ששווה להחזיק על המדף ליום חורף קר.
57 שקל לכוס שהלכו למטרה טובה.

שלום כיתה א'

יש דברים שנופלים עליך בבום, ככה פתאום משום מקום ותופסים אותך לא מוכן.
יש דברים שמתכוננים אליהם שנים ובכל זאת תופסים אותך לא מוכן.

התחלנו כיתה א'.

איך זה קרה? שנים אני יודע שהרגע הזה יגיע.
כבר חודשים שמתכוננים אליו עם ביקורים בבית הספר ופעילויות לבוגרים בגן.
כבר שבועות שמתארגנים אליו עם קניות של תיק וקלמר ומחברות.
כבר ימים שמתרגשים ומדברים וחושבים ומחכים.

והבוקר פתאום הגיע ולא הייתי מוכן לקראתו.
כלומר, הייתי מוכן, התרגשתי איתה אתמול והבוקר, ולקחתי אותה לבית הספר עם החולצה הלבנה ועם הילקוט הענק.
וליוויתי אותה כשקיבלה פרח וסוכריה בכניסה לבית הספר.
ונכנסנו לכיתה שלה ומצאנו את הפתק עם השם על השולחן והחברים הגיעו.

ואז הלכתי ללוח למרכז הכיתה לצלם ועמדתי שם וראיתי אותה יושבת מולי על הכסא הקטן (כן, כסאות כמו בגן) מול השולחן הקטן והיא כ"כ גאה בעצמה, יושבת זקופה עם חצי חיוך.
קצת נבוכה, קצת שמחה, קצת סקרנית וכ"כ בטוחה בעצמה שזה בדיוק המקום שהיא צריכה להיות בו.
ואני עומד ממול ולא מבין מה קרה, איך זה המקום שהיא צריכה להיות בו? היא צריכה להיות עלי. היא התינוקת שלי. איך היא הגיעה לשם? אני לא מוכן לזה עדיין. אפשר לקבל הארכה?

אז ישבנו בכיתה ואח"כ במרחב המשחקים וצפינו בילדים כשהם מנהלים את האינטרקציה הכיתתית הראשונה שלהם עם המורה (איזהשהוא משחק הכרות) ואני מנסה לנחש מי יהיו החברות החדשות שלה, אם מי היא תתחבר מיד, מי יציק לה, מי יפריע, מי ימשוך לה בצמות.
וכל ההורים מסביב מפריעים יותר מהילדים ומתרגשים הרבה יותר מהילדים.

ואז היה גם טקס בחוץ. ילדי כיתה ה' יצרו קשתות מענפים ועלים.
ואז עברו זוגות זוגות ילדי כיתה א' כשהם נותנים ידיים לילדי כיתה ו' הגדולים.
השיירה התקשתה לפלס את דרכה בינות להורים המצלמים.

ואז היה טקס שכולו דיבורים מעל לראשי הילדים, הכל כוון אלינו להורים.
ותודה למפקחת ולמנהלת ולמורה למוזיקה על המוזיקה ולמורה למלאכה שעשתה את התפאורה למפקח האיזורי לפסיכולוג המחוזי למפקחת המיוחדת שנמצאת כאן היום לאחראי החינוך במועצה ולראש המועצה ולגזבר ולזה שניגן ולזה שצבע ולזה שבנה ולזה ששתל את העץ שמתחתיו אנחנו עומדים ולאמא ואבא שהביאנו עד הלום…
ואני רק חושב איזה מסכנים הילדים, הם כ"כ מתרגשים הם כ"כ רוצים לראות מה עושים בבית ספר הזה, מה עושים בכיתה, בהפסקה. ובגללנו מעסיקים אותם בשטויות האלו.
והנה סיימנו, אה שנייה, רק ריקוד של בנות כיתה ו' ודיקלום של כיתה ב' ושיר והנה ראש המועצה רוצה להגיד כמה מילים…

בסוף זה נגמר והם חזרו לכיתה שלהם, אכלו את הסנדוויץ, שיחקו בהפסקה וחזרו הביתה בהסעה.
"נו אבא, אין כח לספר הכל מהתחלה" אבל אני מת לשמוע את כל הפרטים הקטנים, עם מי שיחקת? עם מי דיברת? האם השתתפת? הצבעת? היה לך מעניין? היה כיף? הכל אני צריך לדעת.
הכל. אני צריך לדעת שטוב לה.

נראה שהיה לה טוב. היא חזרה עם חיוך ועם חויות ועם סיפורים של ילדה גדולה.
הילדה הגדולה שלי.
ואיפה אני הייתי?
איך לא ראיתי שהיא גדלה?
איך הרגע הזה תפס אותי לא מוכן?