ספרים קשים

יצא שלאחרונה נתקלתי בכמה ספרים "קשים".
היינו אצל ההורים שלי וחיפשתי ספר, על המדף היו כל מיני דברים מוזרים מאוד.
על הספר "כתבי יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמות היהודים עם הרומאים נסדר ונדפס בדפוס הצפירה וורשה" (בשנת 1923) העדפתי לדלג. גם על הספר רפא"ל – רשות פיתוח אמצעי לחימה.

בסוף יצאתי עם ימים קשים של צארלס דיקנס.
את דיקנס מעולם לא קראתי, גם לא לבגרות. קראנו דברים אחרים. קראתי את התקציר של אנה קארנינה, ולמרות שבזמנו מאוד אהבתי לקרוא והייתי קורא הרבה, כל מה שהיה קריאת חובה עלה לי בדמים.
אשתי מאוד אוהבת את התפסן בשדה השיפון, אבל בגלל שהוא היה ברשימת ספרי הבחירה יש לי אנטי כלפיו, ומעולם לא ניסיתי.

הדבר המוזר הוא שאני באמת אוהב לקרוא, והייתי קורא המון בתקופת התיכון. קראתי ספרים ארוכים וישנים וכאלו שמתורגמים לעברית ישנה. ודווקא אהבתי את הסגנון הישן הזה, את ההבדלה בין עברית "מקראית" לשפה המדוברת הרגילה.
ולמרות זאת חרקתי שיניים על כל דבר לבגרות.
אשתי אומרת שכשלומדים חומר למבחן גם הנושא המעניין ביותר בעולם ייאבד את העניין שלו ויהפוך לחומר לימודי.
ואת דיקנס תמיד שייכתי לצד הלימודי של הספרות.

בכל אופן, את דיקנס כאמור מעולם לא קראתי. ונתקלתי בו במקרה. וקראתי מחוסר ברירה.
ואהבתי. אהבתי מאוד. הסיפור הוא על עיירה אנגלית מתועשת שהכול סובב בה סביב העבודה במפעלים. הסיפור מסופר בציניות ובצורה כ"כ שנונה שפשוט נהניתי.
לא חיפשתי את האנלוגיות והמשלים והם פשוט קפצו לי לראש. רמזים ומשמעויות נוספות לא ניסו להתחבא בטקסט, הם פשוט השתלבו בתוכו. לא היה צריך להתפלפל ולהתעמק בשביל להבין ביקורות על סגנון החיים, שיטת הממשל, ועוד כל מיני. אז נכון, אני משוכנע שיש דברים נוספים שהמשורר התכוון אליהם, אבל כשלא ניסיתי להבין למה הוא התכוון ומה הוא רצה להגיד, יכולתי אני להבין את מה שעניין אותי.

סיפור עצוב על אנשים עצובים שחיים בתקופה עצובה שמסופר בצורה כ"כ משעשעת, צינית ומעניינת.

ספר "קשה" שני שאני נלחם איתו בימים אלו הוא "זן ואומנות אחזקת האופנוע".
הגעתי אליו בגלל האופנוע. יש לי פנטזייה של טיול אופנועים (לא בהכרח מחוף לחוף) והרעיון של אדם בעקבות גורלו (על אופנוע) או מסע לגילוי עצמי (שוב, על אופנוע) מאוד קוסם לי.

את תחילת הספר קראתי במהירות ובקלות. הגיבור ובנו על גבי האופנוע נעים במרחבים הפתוחים עם זוג חברים. מחשבות ותחושות מלוות אותם לאורך הדרך.
לאט לאט הטיול נעלם, זוג החברים בכלל הם דמויות מעורפלות שבמקרה נמצאות בסביבה ואין להם מה להגיד ובמה לתרום לקידום העלילה. למעשה, גם העלילה נעלמת כל מה שנשאר זה רצף של פילוסופיות שמודגמות ע"י אנלוגיות לאופנוע. ואפילו לא פילוסופיות חיים מעניינות במיוחד.
צורות חלוקה, פירוק בעיה לגורמים, ומחשבות על גבי מחשבות על אמיתות המדע, והיפותזות על ניסויים שככל שמנסים לקרוא הן מתרחקות ומתפתלות ועושות את הקריאה ל"חומר לימודי"
לא מעניין בעליל. אני עדיין מנסה להלחם ולהתקדם בסבך הגיבובים, אבל אני פשוט לא נהנה מזה.

על הדרך לקחתי הפוגה קלה וקראתי תוך יום וקצת אחד ממליון הספרים הקיימים של הארלן קובן. גם פה יש אנשים שמוכנים לכל דבר כדי לשמור על משפחתם.
גם זה כמו כל אחד מהספרים האחרים שלו שקראתי זורם במורד הגרון במהירות ונלגם בשלוקים גדולים.

הוא אולי כותב אותם כמו גרעינים ולא תמצא בהם "מסע מדהים של אדם בחיפוש אחרי זהותו" גם לא "סיפור מופלא של אדם המבקש את האמת" והוא לא מתיימר להיות "ספר שעשוי לשנות את יחסך אל החיים ולחדד את תחושותיך לגבי משמעותם" למרות שהוא תמיד כותב על משפחות לא נמצא אצלו "אב ובנו באידיסיאה מזעזעת של גילוי-עצמי" הוא לא "ספר המדבר ישירות על המבוכות והיסורים של הקיום האנושי".
ואולי בגלל כל אלו הוא קריא.

אני שומר ראשונה.

הבונבונה הקטנה חולה (שוב), הפעם גם יש אבחנה רשמית – דלקת עיניים. וכמו תמיד היא מנצלת כל הזדמנות שעולה על דרכה כדי לסרב בכל תוקף לישון במיטה. רק על הידיים.
תינוק חולה זה אולי הדבר האומלל ביותר בעולם וכל פעם כשהיא כבר ישנה על הידיים ומניחים אותה בעדינות במיטה היא מייד פורצת בבכי קורע לב, אם נוסיף בכי בגוון צרוד בכלל הלב נקרע ואתה מוכן לבלות שנים על הכורסא איתה על הידיים רק לא לגרום לה שוב את הסבל הנוראי הזה.

וכך כבר כמה לילות רצוף אני וזוגתי עושים עליית משמר מדי ערב.
אני מנצל את העובדה שאני וותיק יותר וזוגתי עייפה יותר ולוקח לעצמי את המשמרת הראשונה.

בשמונה וחצי הבונבונים הגדולים ישנים. (באותו חדר, הבונבון נזרק מהחדר שלו וישן בחדר של אחותו הגדולה כי אנחנו מצפים לרעש ובכי בחדר שלו בכל פעם שננסה להניח את הקטנטנה במיטה).
בתשע מתחילה המשמרת הראשונה וזוגתי ממהרת לנצל את שעות השינה המעטות שעומדות לרשותה. אני מחשיך את הבית, נכנס לעמדת הכתף שק (תינוקת על הכתף) ומתמקם בעמדה על כורסת הטלוויזיה. כורסת טלוויזיה זה מסוג הדברים שאני שואל את עצמי שוב ושוב, איך גידלנו שני ילדים בלעדיה. לא משנה השעה או המצב, אני מתיישב עליה עם תינוקת בוכה מתנדנד כמה דקות והופ, היא ישנה. הבעיה שבלתי אפשרי אח"כ להעביר אותה למיטה.

השעות חולפות לאיטן, אין שום דבר בטלוויזיה, התשישות והעייפות גוברות עלי ואין לי כוח אפילו לקום לשים דיסק. ופתאום טלפון מחריד את השקט. הילדה מתעוררת ואני מזנק ומנתק אותו מהקיר. איזו חוצפה, מי זה שמעיז להתקשר באמצע הליל… המשפט נקטע באמצע כשאני מעיף מבט אל השעון ורואה שהשעה תשע ועשרים.

אני חוזר לעמדה. האח הגדול מתיש אותי (איזה תוכנית נוראית) משחק כדורסל מהליגה הישראלית מכבי "לא של המדינה" ת"א מול גלבוע "גנבו לי את הקבוצה" גליל. ממש לא מרגש אותי. בסוף אני מוצא את עצמי מול סרט אמריקאי חביב על גולשות בהוואי Blue Crash האמת, למרות שהוא צפוי הוא די מוצלח בתור סרט להעביר לילה בנעיצת מבטים לא ממוקדים. גולשת מקומית שחולמת על ניצחון בתחרות גלישה כאפשרות לצאת מהחיים הקשים שלה. החברה שמנסה לעודד ולאמן נראתה לי מוכרת והעייפות והטישטוש מנעו ממני לזהות את אנה-לוסיה מאבודים

מדי פעם אני קם ומפטרל. הבית שלנו קצר מדי. סיבוב בכל החדרים שלא ישנים בהם לוקח חצי דקה. אני מעיף מבט אל השעון (עשר וחצי) והתחושה שממלאת אותי היא בדיוק זו שכל טירון מכיר כשהוא מנסה להעביר את שעות השמירה בלילה והדבר היחידי שמעניין הוא מתי כבר לעזאזל נגמרת המשמרת שלי והמחליף יגיע.

אני מנקר ומסתובב ומתנדנד ומדי פעם מנסה שוב את מזלי להניח את התינוקת הישנה במיטה. פעמיים אפילו הצלחתי להשאיר אותה במיטה ולצאת מהחדר, באחת מהפעמים היא אפילו ישנה במיטה 10 דקות שלמות.

באחת אני מעיר את זוגתי שלא תתפור אותי בשמירה, אחרי שביליתי את רבע השעה האחרונה בעמידה בסלון ובהייה בשעון שעל הקיר. האישה שאיתי קמה ומתארגנת ואני כבר חולם על המיטה כשלפתע בכי מכיוון חדר הילדים. היא ממהרת לשם ואני עם הקטנה על הידיים מאחר למיטה כבר בדקה וחצי, אלוהים הצילו, תופרים אותי.
ברגעים כאלה מנסים להיזכר באותיות הקטנות בחוזה. מה היה בדיוק כתוב שם? מה מדיניות ההחזרה של הילדים האלו?

בחמש אני כבר שוב בסלון, שוב על הכורסא. הפעם אני אפילו לא עושה כאילו. אני מנקר את עצמי למוות עד שהשעון מצלצל שש וחצי. כשאני תשוש ובהכרה מעורפלת מתקלח מתלבש ונוסע לעבודה.

אחרי שלושה לילות כאלו אני כבר מתורגל. רק עוד 10 שעות עבודה, שני ילדים גדולים שצריך להפעיל בערב, עבודות בית ואז משמרת נוספת מתשע עד אחת…

בצבא לפחות יוצאים שבת מדי פעם…
עד מתי מרץ 08

דור של נפילים

בחג היינו במפגש משפחתי מהצד של אישתי.
יום הולדת 80 של אחת הסבתות. במסגרת החגיגות אחת הנכדות הכינה לה סרט עם תמונות מהעבר וראיונות עם חברים וכו'.
הבונבונה הגדולה שלי ישבה מהופנטת מול סיפורי הפלמ"ח.
האמת שגם אני. איזה דור. איזה סיפורים אילו חיים עברו עליהם.
לצאת מבית הספר ולהתנדב לפלמח למרות התנגדות ההורים (והילדה עונה להם אתם הייתם חלוצים, עכשיו תורי).

ניסיתי לחשוב על אנשים נוספים שאני מכיר מסביבות הגיל הזה.
סבא שלי (עליו השלום) התנדב לצבא הבריטי ונלחם בנאצים באיטליה, ואח"כ תרם את תרומתו הקטנה בהקמת צה"ל. וגידל משפחה בירושלים הנצורה עם צלפים ירדנים.
סבתא אחרת ברחה מגרמניה על האונייה האחרונה שיצאה מאירופה. וצדה יונים בת"א כדי להאכיל את משפחתה בתקופת הצנע.
סבא שני נשלח כילד לארץ מפולין כשההורים היו אמורים להגיע מאוחר יותר (ומעולם לא הגיעו).
רק לחשוב על התקופה ההיא על אלו שהיו צעירים בתקופת הקמת המדינה. נפילים אחד אחד.
איזה אומץ נדרש אז סתם לחיות. והיום כשאין לנו פחד קיומי יומיומי. היום החיים קלים יותר. היום אנחנו יכולים להתעמק בסוגיות פסיכולוגיות של גידול ילדים ומה מותר ומה אסור.
אז ילדים גדלו על פרוסה עם שמן זית. וארון שחוסם את החלון כנגד הצלפים הירדנים.

ישבנו כולנו והסתכלנו בסרט. צעירים יפים בבגדי חקי בתמונות שחור לבן דהויות.
בהיאחזות, במטע, עם הרובים הצ'כים הכ"כ ארוכים שהיו אז.
הם אבות האומה, כל אחד ואחד מהם.

ואני יושב וחושב על כמה קשה היה פשוט לחיות אז. ומצד שני כמה גבורה ואומץ, כמה אמונה ותקווה, כמה ציונות וביחד.

וכמה פשוטים ושגרתיים וסטנדרטים החיים שלנו.

ואז, לאט לאט מחלחלת ההכרה שזה לא בדיוק נכון.
גם מאיתנו נדרשה גבורה ואומץ, כשכילד גדלתי במושב בגבול לבנון שהיה חדיר למדי באותם ימים. ילד מבית ספר (שנה מתחתי) גדל אצל הדודים כי כשהיה תינוק חדרו מחבלים למושב ואמו הספיקה להחביא אותו לפני שנהרגה.
גם אני כילד למדתי לזהות את ההפוגות במטחי הקטיושות ולדעת מתי לרוץ למקלט.
גם אני ישנתי באמבטיה כי זה החדר הכי בטוח בבית (לא היו אז ממדים)

גם אני גדלתי על ציונות ועל עבודת האדמה.
גם אני קמתי בארבע בבוקר ויצאתי למטע חזרתי הביתה בשבע התקלחתי וחיכיתי בזמן להסעה לבית ספר. ביליתי את כל החופש הגדול בקטיף מלפנות בוקר ועד רדת השמש.

אז מה ההבדל? למה אני מסתכל עליהם כאל אנשים שהקריבו כ"כ הרבה שנאבקו על כל נשימה ועל כל זכות ועל עצמי אני מסתכל כחיים שגרתיים?
אולי בגלל השוני. לחיים שלי אני רגיל, והם נראים לי היום כמשהו אחר לגמרי.
אולי בשחור לבן זה נראה הרואי יותר?
אולי אז הכול היה התחלתי, ניסיוני, לי לרגע לא היה ספק שלא משנה מה יקרה, כמה קטיושות כמה חדירות. מדינת ישראל היא עובדה קיימת והיא לא תשבר. להם לא היה את העוגן הזה, כל אחד מהם הרגיש באופן אישי שגורל המדינה והציונות כולה מוטל על כתפיו.

ואולי סתם אני מסתכל אחורה ורואה גיבורים ובעצם הם היו אנשים כמונו ורק נקודת המבט היא שהשתנתה? אולי אותם גיבורים הסתכלו אחורה על החלוצים ואנשי העליות וראו בדיוק את אותו דבר?

לא נראה לי. נראה לי שבהחלט מדובר בגזע נפילים, גיבורים, אבות האומה.

ברוכים השבים

מזמן לא כתבתי.
זה לא שלא היה לי מה לכתוב, מה שהיה חסר זה הרצון והחשק שליווה את הבלוג הזה בתחילתו.

אחרי שבועיים שלושה של הפסקה, הפעמים היחידות שחשבתי על הבלוג היו בכיוון של נטישה.
ואז החלטתי. זהו, מספיק.

למה בעצם זה טוב?
זו שאלה מצוינת ולצערי לא ממש הצלחתי למצוא לה תשובה.
מה אני מקבל מההתנסות הזו? מעצם הכתיבה? מהחשיפה?
אומנם אני כותב שלא בשמי המלא אבל מי שמכיר אותי ויימצא את דרכו לפה יוכל לזהות אותי בשנייה. אף אחד מהאנשים שאני מכיר בעולם האמיתי לא מודע לבלוג הזה (אלה אם מצא את דרכו אליו באופן עצמוני). ואם מישהו ייגלה את הבלוג הזה וישאל אותי עליו, לא ממש אוכל להסביר את קיומו, מאחר ולעצמי אני לא ממש מצליח להסביר מה אני עושה פה.

הדבר היחידי שעמד לזכות הבלוג זו העובדה שאני נהנה מהכתיבה בו.

אחרי שהתבשלה ההחלטה שלחתי לגיא מייל פרידה.
לא התכוונתי לפרסם פוסט של "תחזיקו אותי" או פוסט פרידה מאחר והבלוג הזה מעולם לא היה עבור מישהו אחר, תמיד זה היה רק בשבילי (גם אם אני לא יודע להגיד מה אני מקבל מהחוויה הזו)
גיא, (להלן הקורא) שהיה כמעט היחידי שהגיב, הוא יותר מדמות דמיונית מחלל האינטרנט עבורי, וחשבתי שמין הראוי להודיע לו אישית.

ברגע שבו לחצתי על ה "שלח" הבלוג התיישב לי במוח ולא הרפה.
כל דבר שחוויתי מייד הפך לפוסט דמיוני. עלו במוחי עשרות פוסטים אפשריים ביומיים.
וכמו שאמרתי לגיא, אם הבלוג הזה כ"כ טורד את מנוחתי, כנראה שיש לו משמעות עבורי.
הבעייה שאני כנראה אדם רדוד מדי בשביל להבין את החשיבות העמוקה של הבלוג הזה לחיי.

בכל מקרה אני פה. אני כותב ונראה מה יילד יום.
גם כשהתחלתי לכתוב לא ידעתי על מה אני רוצה לכתוב ולמה, כך גם עכשיו.
נזרום אם הבלוג ונראה מה יהיה…
יכול להיות שהעובדה שאני נהנה מהכתיבה היא מספקת

ונסיים בהפעלה לאורחים ולמי שמסתובב פה, מה דעתכם? מה אני מפיק מהבלוג הזה בלי להפנים?

אז הנה, פוסט ראשון אחרי המשבר.
עוד היום אני אנסה להחליף תבנית אולי זה יעשה לי טוב.
ועוד שאלה טכנית למבינים, בשביל לבחור תבנית שאינה מההגדרות הדיפולטיות של הוורדפרס, אני חייב לשדרג את החשבון שלי (כלומר לרכוש מנוי משופר)?

נתראה בשמחות.

עריכה מאוחרת יותר: החלפתי תבנית. היה די קשה להחליט, אחרי מחשבה מעמיקה צימצמתי לשתי תבניות זו והשנייה שחורה וכהה ממש לא דומות אחת לשנייה אבל שתיהן מצאו חן בעיני.
ניתן לזו כמה ימים ואז אולי אבדוק את השנייה.

מה דעתכם על השינוי?