סדרת ריאלטי חדשה – המירוץ לסלון

בסדרה הזו מתמודד זוג אחד בלבד, להלן זוגתי (אשת החייל) ואנוכי
מטרת המירוץ היא להגיע למיטה בסוף היום כשאנחנו עדיין שפויים ואחרי ביצוע מושלם של 100% מהמשימות.

המירוץ מתחיל בשעה ארבע בבוקר כשעל אחד מבני הזוג להתנדנד על הכורסא בקצב מדוייק של שלושה נידנודים כל 14 שניות, תוך שהוא אוחז בתינוקת בזוית של 37 מעלות. שלב א' של המשימה ייגמר כשהתינוקת תירדם, עד אז בשביל להקשות עליו אותה תינוקת תעשה ככל יכולתה כדי לתלוש למתמודד את השפתיים או האף בהם תנעץ בחוזקה את ציפורניה.

לאחר שהתינוקת נרדמת מתחיל שלב הסיבולת.
על המתמודד להמשיך במשך שעתיים באותו קצב התנדנדות מדוייק ואותה זוית מדויקת של אחיזת התינוקת.

בסוף התחרות יינתן למתחרה 10 דקות למקלחת ולמזיגת קפה (מזיגה בלבד – לא לשתות)

התחרות השנייה קצובה בזמן.
במשך כשעה יש להעיר/להלביש/לצחצח שיניים/למזוג קורנפלקס/להכין שוקו
לשני ילדים תוך הקפדה על חוק ברזל אחד – אין שום פעולה שמישהו משני הילדים מבצע לפני השני!
כל פעולה מלווה במשא ומתן של מי ראשון, מי היה ראשון אתמול ומי יהיה מחר.
בתום הזמן החוקי יש להקפיד שהבונבונירה עולה להסעה לבית הספר, הבונבנון מאופסן בגן והבונבונת עם אמא לפעוטון.

בשלב הזה תנתן למתמודדים מנוחת חובה בצורת עבודה במשרה מלאה.

סיבוב שני.

סבתא אוספת את הבונבונירה מההסעה ברבע לשתיים.
- אבא אוסף את הבונבון מהגן בשלוש וחצי.
- אבא משאיר את הבונבון אצל סבתא ולוקח את הבונבונירה מסבתא.
- אבא ובונבונירה נוסעים הביתה לקחת בוסטר.
- אבא מסיע את בונבונירה לקיבוץ סמוך לפעוטון של בונבונת.
- אמא אוספת את הבונבונת מהפעוטון בארבע.
- בארבע אבא מעביר את הבונבונירה לאמא של חברה של בונבונירה (שגם לה יש בת באותו פעוטון)
- אבא ממהר הביתה שם מחכה לו האינסטלטור שהגיע בעשרה לארבע
- אמא משאירה גם את בונבונה אצל סבתא וממהרת גם היא הביתה לפגוש את האינסטלטור.
- בארבע וחצי אמא רושמת צ'ק לאינסטלטור על סך 3000 שקל.
- בנתיים סבתא מגיעה הביתה עם בונבון ובונבונה.
- אמא לוקחת אחריות על בונבונה, אבא לוקח בונבון ונוסע לעיר הגדולה לעשות קניות.
- חמש ורבע בסופר.
- שש בקופה (אבא, אם אתה מסכים בבקשה רק את מטבעות השוקולד האלו)
- שש וחצי אצל החברה של הבונבונירה (עם הבונבון והקניות. אבא, עוד לא. תחזור עוד חצי שעה)
- שבע כולם חזרה בבית.
- אמא מניקה.
- אבא שם ביצים על האש (גאון ההוא שהמציא את הביצים הקשות) לחם עם גבינצ בטוסטר
- שבע ועשרה שני ילדים באמבטיה (כולל חפיפת שיער)
- שבע ועשרים ארוחת ערב + שיניים (אבא בנתיים מסדר את הקניות במקום, אמא מרדימה בונבונת)
- שבע ארבעים סיפור לבונבונירה (אבא רק עוד דף אחד)
- חמישה לשמונה בונבון נרדם אחרי שני משפטים מהסיפור שלו.
- שמונה אבא מתחיל לארוז תיק. (מסתבר שזה מאוד מסובך לארוז תיק ליחיד)
- אמא עולה על בגד ים ונוסעת לבריכה (60 בריכות חתירה פעמיים בשבוע)

.אבא, תן לי סטטוס
השעה תשע וחצי, הכביסה סיימה להסתובב והיא כבר בסל בסלון ליד החבלים.
אני כותב פוסט במקום לתלות אותה.
אחרי הכביסה בעשר ורבע שאשת החייל תחזור אני מוזמן ללורי לראות ליגת אלופות
בארבע בבוקר מחכה לי דייט עם הבונבונה על הכורסא המתנדנדת.
מחר אני אחראי על פיזור כל הילדים למקומותיהם.

בשמונה בבוקר אחרי שכולם במוסדות החינוך שלהם אני מניע ונוסע (לבד!!!!!) לאילת.
איך זה קרה זה סיפור ארוך שיסופר בפעם אחרת.

העיקר שאחרי כל הלוז הזה, אף ילד לא נשכח בשום מקום כל המשימות בוצעו (למעט הכביסה שעדיין מחכה לי)
ונראה לי שהפרס שלי כבר ממש קרוב….

והדבר העצוב בכל הבלאגן הזה, שפרט לעניין של אילת, מדובר ביום שיגרתי לחלוטין בבית משפחת סופר-על

דו"ח צפייה – היום שאחרי מחר.

יש סרטים שברור לי שהם לא מה שאני חושב. וברור לי שהדעה שלי עליהם בנויה בעיקר על הסיטואציה והחברה שראיתי אותם ולא לפי רמת הסרט עצמו. היום שאחרי מחר ששודר אתמול באחד מערוצי הסרטים של yes הוא בדיוק כזה.

על פניו עוד סרט לא רע על סוף העולם. לא רע, ואפילו טיפה אחת לא יותר טוב מזה.
אבל מצד שני, הוא התאים לי מאוד וחוויית הצפייה שלי הייתה מעולה.

תשע וחצי, הילדים ישנים, עבודות הבית הסתיימו, אשת החייל שלי פרשה למיטה, ואני לבד בסלון. מחזור ליגת האלופות יתחיל בעוד כחצי שעה, אבל אני עייף ואין לי חשק לנקר מול משחק, מה גם שאין משהו שעל פניו מסתמן כמשחק שווה. (בדיעבד, צדקתי. לא היו משחקים גדולים אתמול) האח גדול בערוץ 2 לא עושה לי את זה ואני אולי היחידי בעולם שלא רואה את זה.
בזיפזופ הגעתי לסרט הזה שלוש דקות מההתחלה כך שהחלטתי להישאר קצת.
בגלל הבעיה שמדווחת בפוסט הקודם נשארתי מולו כמובן עד הסוף הקיטשי המאושר.
הסרט עצמו די פשוט. העלילה לא רצינית ולמרות היסטריית ההתחממות הגלובלית היא לא משכנעת אותי שיש בה אפילו שמץ של אמינות. העולם מקפיא את עצמו למוות והגיבור יוצא לצעדה ברגל מפילדלפיה לניו יורק תוך לחימה עיקשת בסופה שמאיימת להשמיד את האנושות. וכל זה כדי למצוא את הבן האובד, זה שסגור בספרייה ציבורית ושורף ספרים למחייתו.
כמובן שדואגים להסביר לי היטב שלא אפספס שהספרים מייצגים את הציוויליזציה וחשוב שאבין שהאדם חוזר לתקופה שלפני המילה הכתובה הדפוס והטכנולוגיה.

אבל נהניתי.
אני שונא את המזגן שמנסה לחמם את הסלון ואת היובש שמתלווה אליו, ולכן ברגע שאשת החייל פורשת, אני מכבה אותו. את החולצה הארוכה הורדתי כשעשיתי אמבטיות לילדים.
וכך אני מוצא את עצמי, לילה, חושך, המזגן כבוי, אני שוכב על הספה בחולצה קצרה, בטלביזיה מתחיל עידן קרח חדש, ניו יורק קופאת ואני רועד מקור על הספה.

זה הרגיש כל כך נכון, כל כך מתאים, כל כך העצים את החוויה של הסרט שאפילו לרגע לא חשבתי להביא לי שמיכה או לפחות ללבוש חולצה עבה יותר. למעשה, כן חשבתי על זה אבל ההתאמה לסרט ובעיקר העצלנות שכנעו אותי לוותר על הרעיון. וטוב שכך כי פתאום מסרט די בינוני נוצרה לי אווירה של שיתוף של חלק מחוויה גדולה יותר. כשההוריקן עומד מעל הגיבור הרוחות שככו סביבו והדממה אופפת אותו, אותו ואותי, שקט מופתי בבית ובחוץ שהעפתי מבט דרך החלון לראות שהקירות העננים לא עוטפים גם אותי.

היום שאחרי מחר – סרט סביר על סוף העולם ולא יותר מזה שבאופן סובייקטיבי לחלוטין בגלל ההרגשה של ה"מסביב" בצורה שברור לי שלא תחזור מקבל 8 בסולם סורטר.

ואין לי ספק שאם אראה אותו שוב אשאל את עצמי איך יש לי זיכרון כ"כ טוב מסרט כ"כ בינוני.

דוח צפייה – מקס פיין.

יש לי בעיה וזו לא סיבה לצחוק עלי. ובכל זאת וונדרן וומן נוהגת לרדת עלי מדי פעם בגינה. אני לא מסוגל להפסיק סרט באמצע. לא משנה כמה גרוע הסרט או כמה אני עייף.
בימי כבר מצאתי את עצמי יושב שעות מול סרטים נוראיים ומחכה לסופם.
ובכן, בשעה טובה הבראתי. מצאתי את הסרט שגרם לי להפסיק אותו באמצע.

אולי ציפיתי ממנו ליותר מדי. אחרי הכול את המשחק "מקס פיין" טחנתי בפלייסטשין 2 בהנאה רבה. המשחק היה מעולה. הוא היה מהפכני, הוא הביא משהו חדש שעדיין לא היה לפניו.
במשחק הזה נולד המונח "זמן קליע" והכוונה שהזמן מאט עד כדי שאתה יכול לראות את הקליעים בזמן מעופם, כמובן שגם הדמות שלך נעה באותה מהירות איטית, אבל כל התגובות האחרות בזמן מלא. כך אתה יכול לזנק לתוך חדר להאט את הזמן ועד שאתה נוגע ברצפה כבר לסרוק את כל החדר במבט לזהות את ההוא שמתחבא מאחורי הדלת ואת ההוא שמתרומם מאחורי הדלפק, לראות אותם מרימים את היד האוחזת בנשק ולכוון לכיוונם את צמד העוזים שלך. נשמע קצת פאטתי כשמסבירים את זה, אני יודע, אבל כשמשחקים את זה עם האיכויות של ה PS2 זה פשוט מעולה.
העניין הזה גרם לי לחכות לסרט מלא באפקטים שיהיו חדשנים ומרהיבים לפחות כמו במשחק. במקום זה קיבלתי סרט מתח אפילו לא סרט אקשן. איך לוקחים משחק יריות משחק מצוין קצבי וחדשני והופכים אותו לסרט בלשי? ועוד לסרט גרוע?

דווקא מהדקות הראשונות מאוד התרשמתי. מה שכנראה הגביה את הציפיות בעוד כמה מטרים.
הדבר השני שאפיין את המשחק היה אווירה מאוד קודרת. שלג, רוח, מזג אוויר סוער. ואת הכול מלווה דיבור חרישי של הגיבור שמתאר את האירועים. סיוטים והזיות מדי פעם שמכניסים לעניין גם שמיים אדומים, להבות ואווירת גיהנום.
ככה בדיוק התחיל הסרט בדיוק באותו רקע. אותה אווירה קודרת ומאיימת. אותה הרגשה של כלו כל הקיצים, תמות נפשי עם פלשתים, אפוקליפסה עכשיו.

הבעיה שהסרט לא מתרומם לשום מקום.
סרט מתח שלא מותח. סרט בלשי שלא מפתיע עם עלילה כמותה כבר ראינו מיליון פעמים.
סרט אקשן ללא אקשן (כמעט). סרט אימה שלא מאיים.

5 בדירוג סורטר, וגם זה רק בגלל האווירה שמרככת קצת את האכזבה.

אם עץ נופל באמצע היער…

אז יש לבלוג יום הולדת שנה.
לתינוק זה יום ההולדת הכי פחות משמעותי. להורים זה יום ההולדת הכי מיוחד.
לילד ראשון עושים יום הולדת שמשאיר אותו מבולבל והמום ולא בטוח מה בעצם קורה סביבו.
לילדים הבאים כבר מתחילים לדלג על יום הולדת אמיתי ורק מציינים את האירוע בזמן ארוחת ערב אצל סבתא. (ממתקים ועוגה כמובן לילדים הגדולים יותר)

אז איך חוגגים יום הולדת לבלוג?
מסיבה גדולה? עם בלונים ונצנצים אולי קוסם או ליצן? לא כדאי. הרי אז תגדל הריקנות. אין דבר עצוב יותר ממסיבה שאיש לא בא. אפילו בטי בם שהיא אוהבת לבדה, אפילו היא יושבת ובוכה, הלכתי לבקש סליחה.

קצת נסחפתי… איפה הייתי?
מסיבה. אז אולי משהו צנוע? בבית למשפחה וחברים קרובים? ארוחת ערב, עוגה? אבל אז צריך לפתוח את השולחן ויש לידו מקום ל12 איש וגם שם אני ירגיש לבד…

אולי לא לחגוג? רק אני והוא לבד? כוסית וויסקי בדממה בלילה. ככה ייעשה לזה שאף אחד לא חפץ בייקרו.

ומה אני מנסה להגיד?
שאני מרגיש פה לבד.

קצת סטיסטיקה.
הבלוג קיים שנה. בשנה הזו פירסמתי 87 פוסטים. להם יש 106 תגובות. ממוצע של 1.2 תגובות לפוסט – אומלל ממש.
ביום העמוס ביותר נכנסו כמאה איש, שלושים מתוכם הגיעו אחרי שרשמו "הישרדות" במנוע חיפוש. בכלל זו המילה שהביאה הכי הרבה אנשים ממנועי חיפוש. "הישרדות" עקפה אפילו את "ערומות" (מקום שני) ואת "בנות ערומות" במקום השלישי, ברביעי יש את הצירוף המפתיע "הישרדות 10" ובחמישי תאמינו או לא "דוגמניות ערומות". דף הכניסות מציג בהמשך את "בחורות ערומות" "רוסיות ערומות" "ציצים" ואפילו "דוגמניות רוסיות" בשביל הגיוון. כולם מככבים גבוה ברשימת החיפושים שהביאו אנשים לפה.

למרות שהתחלתי לכתוב כי ככה בא לי, וזה המצב עדיין. ולמרות שכשהפסקתי לכתוב הרגשתי שזה חסר. חסר לי. לא לאנשים אחרים. למרות הכל, די מפריע לי שאני לבד.
ברגע שגיא הפסיק לבקר (או לפחות להגיב) בגלל עומס בחיים האמיתיים שלו (ולרגע אל תחשבו שאני מקטר או כועס) שאין ספק שתמיד יבואו לפני העולם הווירטואלי הזה, בלי גיא אני פה לגמרי לבד. ואם כבר גיליתי שיש עוד אנשים שקוראים פה הם מתעקשים לעשות את זה בדממה כמעט מוחלטת.

הגעתי למצב שאני מתגעגע לאחד המגיבים הראשונים שהיו לי. יואב, שנזפתי בו בגלל שנכנס כדי לפרסם בריכות שחייה. בדיעבד, לפחות הוא ביקר פה…

אז אולי אני לא מעניין אף אחד, אולי פשוט אנשים לא יודעים על קיומו, אולי אני לא מעורב מספיק בעולם הוירטואלי הזה, הבלוגוספירה שבה כולם מכירים את כולם וכולם קוראים את כולם.

אין לי מסקנות בנושא, רק מחשבות הירהורים וטיפת אכזבה…

כולי תקווה שליום ההולדת שתיים, שכבר אמור להיות מסיבה אמיתית לילד עצמו ולא רק להורים, כבר יהיה יותר קהל…

הופרדו בלידתן

אז חיסלו את אלפרון.
צפוי? לא יודע, לא מבין בזה. נראה לי שאדם שכבר ניסו לחסל אותו ארבע או חמש פעמים מודע לזה שכנראה תהייה פעם נוספת. אבל לא על זה רציתי לכתוב.

אני יושב ורואה את אשתו, אהובה אלפרון בוכה בטלוויזיה. ובאמת, מי לא הייתה בוכה במקומה, עבריין או לא, רצחו לה את הבעל. אני מסתכל עליה אבל רואה מישהי אחרת.

בעונה השלישית (אם אני לא טועה) של החיים עפ"י Y/פעם בחיים (סדרה שמציבה מפורסמים במקומות לא טבעיים להם) הציבו דוגמנית אחת אצל אלפרון בבית.
הצטרפות מקרים מעניינת שבדיוק בימים אלו הסדרה משודרת בשידור חוזר ב yes.
אז יצא לי לראות אותה גם שם בימים האחרונים האלו ושוב אני מסתכל עליה ורואה את האחרת.
והיא מספרת איך היא נאבקת להחזיק משפחה ולגדל ילדים נורמלים ונורמטיבים עד כמה שאפשר. ועל הסכנות שבחיים לצידו, ולמרות זאת היא לא מפחדת…
ופתאום זה פוגע, כמו ברק, זה כ"כ ברור. כ"כ מדויק ואיך יכול להיות שאף אחד לא רואה את זה?

כולם מדברים על איך עבריין, רוצח, איש אלים ומסוכן שכזה הפך אצלנו לסלברטי. איך קרה שכל המשפחות האחרות נשארו משפחות פשע, והוא כבר כ"כ מעבר לזה.
איך הוא נכנס לכל בית בישראל? איך קידשנו אותו? איך ומתי הפושע הזה הפך להיות הגיבור? האיש הטוב? ושוב קופצות לי המחשבות אל ההוא, הבעל של האחרת. עוד פושע שהפך להיות האיש הטוב, הגיבור, הנערץ.

ומי הייתה קודם? מי מעתיקה ממי? ואולי פשוט ככה זה באמת? אולי גם גברת שירזי, וגברת אבוטבול ואשת קוקו האינדיאני ובת זוגתו של אל קאפונה כולם נראות ומתנהגות אותו דבר?
אבל זה לא רק ההתנהגות והדיבור והסגנון, הן פשוט נראות כאילו הופרדו בלידתן…

ואולי פשוט שכחו לכתוב בתחילת כל פרק "מבוסס על סיפור אמיתי"

Luck, be a Lady tonight…

בשנה האחרונה התארגנה לה באופן ספונטאני קבוצת חברים.
אנחנו ארבעה גברים, אבות לכמעט שלושה ילדים כ"א, נלחמים את השגרה והקיום השוחק
והחלטנו שמגיע לנו קצת לעצמנו. בערך פעם בשבוע אנחנו נפגשים.
יושבים על בירה וויסקי או מול ליגת האלופות ונהנים קצת מהחברותא.

לפני כשבועיים הוספנו קלפים. המשחק נקרא Texas hold 'em סוג של פוקר שככל הנראה הוא הנפוץ בעולם והאמת, יופי של משחק. משחק שהכול יכול להיות בו ולא תמיד מי שמחזיק את היד הטובה הוא זה שמנצח. למרות שאצלנו כשאנחנו עדיין לומדים ומתנסים יש פחות "בלופים" ויותר משחק על ידיים.

ובכן, אחרי כשבועיים שלא יצא לנו להיפגש (תינוקת שלא ישנה, עבודה, חיים…), אתמול בערב לורי סימס לי. (איזה מילה אידיוטית – סימס)
השינה אצלנו עדיין לא כסדרה וקצת חששתי לשעות השינה שלי, אבל בהחלטה של הרגע האחרון נסעתי.

כרגיל, בושמילס וגולדסטאר הוכיחו שוב שהם בני זוג חזקים.
קריית אתא חטפה בראש ממכבי ת"א (כדורסל) ואנחנו התיישבנו לשחק.

בפעם הקודמת ששיחקנו הייתי הראשון שאיבד את כל הציפים (זיטונים) שלו, הפעם הסיפור היה אחר.
לא יכולתי להפסיד, בכל סיבוב הייתה לי יד. ורק בשביל להסביר למי שלא בעניינים, הסיכוי לקבל יד בינונית הוא נמוך, הסיכוי ליד טובה הוא קלוש והסיכוי למה שקרא אתמול הוא אפסי.
הסיכוי לא לקבל בכלל יד הוא 1 ל: 2 אבל לי כאמור היו ידיים שחבל על הזמן.

אפילו כשבילפתי (פעמיים בלבד) כבר כולם האמינו לי וברחו.

והשיא – שלושה סיבובים ניצחתי עם פול האוס (יד שההסתברות לקבל אותה היא 1 ל: 700) שלוש פעמים יד שכזו כשאנחנו שיחקנו אולי 40 סיבובים

אז נכון, אנחנו לא משחקים על כסף, רק על זיטונים.
נכון שאלו שהפסידו הם חברים טובים שלי.
נכון שחוץ משעתיים של בילוי לא יצא לי מזה כלום.

אבל יש סוג של התרגשות, של הרגשת הישג בניצחון כזה.
מעין הרגשה של הצלחה בלתי מתפשרת, היה לי ברור שכל הימור שלי יצליח, שכל קלף שאזדקק לו יתייצב ולא משנה כמה קלושה ההסתברות שאכן הוא יגיע. איזה ערב, איזה ניצחון.
ניצחון שאומנם חלקו מגיע מיכולת שלי, אבל אני מודה שרובו מגיע מגברת המזל שעמדה לצידי וסידרה את החלוקה שתתאים לי.

ואולי ליידי לא אמורה "לתת" בפגישה הראשונה, אבל אתמול בפגישה הראשונה שלי עם ליידי לאק היא התמסרה עד הסוף…

שידרוג, למה זה טוב?

החלפתי מסך למחשב שלי בעבודה.
על פניו מאורע משמח.
אז זהו, שלא.

גדלתי מ17 ל 19 אינטש שזה יופי, כל מיני דפים שפעם נאלצתי לגלול אותם הצידה נכנסים לי עכשיו במסך.

הבעייה היחידה שאני פשוט לא מצליח לכוון אותו.
בהירות, ניגדיות, גמה, שליטה נפרדת לירוק/אדום/כחול, שעון ופאזה, חדות ואני הלכתי לאיבוד.

אחרי יום שלם של מלחמה בגוונים וורודים הצלחתי להגיע לבסיס לבן.
אבל לכל הרוחות האפור ממש דהוי, הכתב נראה כאילו מקווקו והצבעים לא חדים.

יום שלם אני נלחם עם הדבר הזה ולא מוצא פתרון.
גם איש התמיכה שלנו לא פתר את הבעייה והתעצב מאוד שהמסך שלי מחובר עדיין בכבל אנלוגי.
למרות שלמסך הזה יש חיבור דיגיטלי, למחשב אין.

בקיצור עוד שנייה אחת ואני זורק את המסך הזה עם כל ה "19 שלו ומנסה לחזור ל "17 הישן והטוב שלי שהכיר אותי וידע להראות לי כל דבר בדיוק כמו שאני אוהב אותו.

אפילו אין צורך לצבוע אותו בכחול, אני אנסה לשפר את התמונה ויש סיכוי לא רע שהיא תהפוך לכחולה
(או לירוקה או לכהה או למרצדת)

הצילו….

רבין, ילד שלי מוצלח.

משהו שכתבתי כתגובה אצל ואן דר גארף אבל החלטת שהוא מספיק משעשע כדי לקבל פוסט משל עצמו.

הבונבונה (כיתה א) חזרה מבית ספר והודיעה שביום שני חייבים לבוא בחולצה לבנה. כל הילדים בכל הבתי ספר בארץ יבואו ביום שני בחולצות לבנות.
ולמה? היא מתארת ומסבירה ומכירה את כל השתלשלות האירועים (כמעט) והכל מהמורה בבית ספר. יגאל עמיר, שלוש יריות, מקרוב, עצרת, שיר הרעות הכל היא יודעת (כמעט) ואז היא מסכמת
הרוצח לא ידע שרבין רוצה שלום, כי אם היה יודע לא היה יורה בו…
את כל הפרטים הטכניים היא יודעת ושום דבר מהמהות.
ואז אני מסביר והיא לא מבינה, אז למה הוא הרג אותו אם רבין רצה שלום? לא כולם רוצים שלום?

והקטן יושב ומקשיב לאחותו הגדולה בהערצה ואז שואל אותי בשקט (אחרי שהיא מספרת שוב שיגאל עמיר ירה ברבין שלוש יריות) רבין הוא ילד מהכיתה שלה?

אי של שקט

ואחרי הפוסט הקודם וכל המהומה שמתוארת בו אתמול היה יום של שקט.

זה היום היחידי השבוע שלא היו לי משימות של אחרי עבודה אז החלטתי לעשות לנפשי – הלכתי לשחות. לא שחיתי במשך כחודשיים (חגים ובלגן) ושבוע שעבר חזרתי לשחייה מקוצרת וקשה.
הפעם הייתה אופרה אחרת, ההתחלה הייתה קשה אבל בסופו של דבר שיצאתי מהמים החלטתי שזה היה המקצה הטוב ביותר שלי מעולם.
30 בריכות וכולם חתירה ואני עדיין בחיים כדי לספר על זה.

כשנכנסתי הביתה (שש וחצי בערב) קיבל את פני שקט מפתיע. הבונבון אצל חבר, הבונבונה עם חברה משחקות בחדר והפשושית משחקת לעצמה באוניברסיטה על השטיח.
תענוג. מה עוד שהבונבונה זינקה מהחדר נתנה לי חיבוק והודיעה לי שהיא הולכת לישון אצל אותה חברה.

בשבע אמא הסיעה אותה לחברה וחזרה עם הבונבון. גם הוא החליט ליישר קו עם הערב המופלא הזה והוא כבר אכל ארוחת ערב אצל החבר, כלומר מכל הבלגן של התארגנות ללילה, הדבר היחידי שנשאר לעשות זה אמבטיה לילד אחד.

אין כמו סיפור העז. זה כל כך נכון.
ברגע שאני נשאר רק עם שני ילדים, פתאום זה נראה כ"כ פשוט, כ"כ קל לניהול, כ"כ כיף.
פתאום אף אחד לא לחוץ, לא כועס, יש זמן להכל, אפשר לשחק וליהנות.
אחרי האמבטיה שיחקנו קצת, ראינו טלוויזיה והוא נרדם בשניות על הספה כשהוא מחזיק את השלט חזק חזק.

חילצתי ממנו את השלט התנדנדתי קצת על הכורסא עם הפשושה מול WPT
איזו תוכנית, איזה משחק מרתק, כשאתה רואה בדיוק מה יש לכל אחד ביד ואתה רואה איך הם משחקים יחסית ליד הזו, מעניין מאוד. זה ממש משחק פסיכולוגי והוא מוגש ע"י שני שדרנים רהוטים בקיאים בחומר ומשעשעים – אני אוהב. (חייב לנסות לשחק)
בקיצור תוך 10 דקות גם היא ישנה, פיזרתי כל ילד לפינה שלו.

הספקתי בדיוק להיפרד מהאישה שהולכת גם היא לשחות היום.
רק בשביל הפרופורציה, אשת החייל שלי שוחה 60 בריכות חתירה ב 40 דקות פעמיים בשבוע.

ואז, שקט.
דממה בבית.
אני לבד.

מזגתי לי כוס Highland Park 12, הוויסקי החדש שלי שיזכה בקרוב לפוסט משל עצמו (בעצם יחד עם שאר הרכישות החדשות) ארגנתי לי שקית גרעינים והתיישבתי בנחת לצפות במשחק כדורגל.

אח, החיים הטובים. מי היה מאמין שככה אני יושב לי, רגל על רגל בבית שלי.
בית עמוס בילדים, בית שהמשימות בו לא נגמרות לעולם, בית רועש, בית חי.
ופתאום זה רק אני, הוויסקי והפועל ת"א.

על המרקע, הפועל ת"א – ביתר ירושלים. האמת לא ציפיתי. באמת שלא ציפיתי למשחק טוב.
למחרת כבר קבענו להיפגש כל החברה לראות את ליברפול – אתלטיקו מדריד אז ידעתי שיש בעתידי משחק טוב והיום יהיה משחק אמוציונאלי יותר.
הייתי מוכן נפשית לבונקר, ל 0-0 משמים כמו לפני שבועיים בנתניה.

הפתעה.
איזה משחק. איזה קצב. איזה כיף לראות. משחק כזה בליגה הישראלית לא ראיתי כבר הרבה זמן. הזדמנויות לשני הצדדים, משקופים, החמצות מסמרות שיער, ריצה, מהירות, תענוג.
לא משנה איך היה המשחק נגמר היה פשוט תענוג לראות אותו.

אשתי חזרה והלכה למיטה.
ואני מול סיום המשחק.

אני רוצה לחשוב שאני אדם רציונאלי. חושב לעניין ולא מתפתה לשטויות ולעסקאות ברחוב.
ובכל זאת את חולצת המזל שלי לבשתי מהבוקר.
ובלי לנאחס, אשת החייל חזרה הביתה התוצאה הייתה 0-0.
היא לבשה חולצת לילה אדומה ונכנסה למיטה.
חמש דקות אח"כ התוצאה כבר הייתה 2-0.

אז אם כל הכבוד לקריסה המנטאלית של ביתר, לטקטיקה של גוטמן או לניצול ההזדמנויות של יבואה, אני יודע שהניצחון היה בעיקר בזכותה.

אז מה היה לי היום?
מקצה שחייה לגוף.
שקט, מנוחה, וויסקי ומשחק מרגש לנפש.

צברתי כמויות של אנרגיה ואני מוכן לכל מה שיגיע בהמשך השבוע.

ואם ככה נהנתי מכמה שעות של שקט מה יקרה בסוף החודש???
אני לא רוצה להרוס את ההפתעה, אבל מצפה לי חופש אמיתי – סופ"ש של רווקים.
פרטים יבואו….

והתמונה, מהאתר הרישמי של הפועל ת"א וצולמה ע"י גבע תלם

מנהלות ומטלות

כבר כתבתי בעבר על כמות המנהלות שדורשת תחזוקה של שלושה ילדים, אבל זה נהייה פשוט מוגזם, כ"כ מוגזם שזה בהחלט דורש פוסט חדש ואחרון (כולי תקווה) על הנושא הזה.

אתמול נשברתי בניסיון לעקוב אחרי השגרה והשינויים והתפניות שלה וביקשתי מזוגתי שתעזור לי להכין רשימה. מתי אני אמור לעשות מה.
מה כבר הבעיה, אתם שואלים? מה יכול להיות כ"כ מסובך?

ובכן, בשבוע שעבר פעמיים אחרי העבודה חזרתי הביתה בהסעה שלי כדי להיכנס מייד לאוטו ולנסוע חזרה לעיר הגדולה.

חוג ריקוד לילדה הגדולה אני יורד מהמונית והיא כבר עומדת בדלת "אבא, נו כבר, אנחנו נאחר"
זוגתי שזוכרת כנראה את עברה כקצינת חמל שולטת בהתרחשויות ביד מדויקת.
10 דקות אחרי שנכנסתי הביתה אני כבר באוטו אחרי שהועמס בשני ילדים. כן, זו לא טעות, שניים. אחת יורדת מהאוטו בזינוק תוך צעקה "ביי אבא" השני בא איתי לחנות הצעצועים לקנות מתנות ליום הולדת כפול שאליו הוזמנה הגדולה. יום הולדת, שני ילדים, שניהם בנים, אחד אוהב יצירות וצביעה והשני ספיידרמן, באטמן וכאלו… ציטוט של ההנחיה שקיבלתי מהגדולה בדרך.

יומיים מאוחר יותר, אני יורד מהמונית והיא כבר עומדת בדלת "אבא, נו כבר, אנחנו נאחר" הפעם היא לבושה חגיגית ואנחנו בדרך לאותו יום ההולדת מדובר. שני בנים ב"עולם המבולגן להפליא" או משהו דומה. למי שלא מכיר (אלו שאין להם ילדים) מדובר בסוג מיוחד של עינוי שאפילו הסינים לא חשבו עליו.
מבנה תעשייה די גדול, מלא במתנפחים וכל מיני הפעלות אחרות לילדים. האקוסטיקה היא כאילו אנחנו נמצאים בתוך תיבת התהודה של גיטרה גדולה במיוחד ורצוי כזו שלא מכוונת וצורמת בעוצמה. לזה צריך להוסיף שירי ילדים שנשמעים כאילו מישהו ישב עם טייפ 8 ערוצים ישן בהופעה של יובל המבולבל או הדצים או של איירון מיידן. באמת שאי אפשר להבחין מה מתנגן מאחורי החריקות. כמעט שכחתי להוסיף כמה עשרות ילדים צורחים שנשמעים בדיוק כמו אלפיים ילדים באותה הופעה מדוברת. עמדתי 20 ס"מ מהמתוקה שלי וניסיתי להגיד לה שאני אחזור לקחת אותה בסוף. אין לי ספק שהיא לא שמעה אותי כי אני לא הצלחתי לשמוע את התשובה שלה, אבל היא לא התעכבה לברר את הסוגיה הזו ומיהרה לקפוץ על איזה מתנפח עמוס בדרדקים.
מיהרתי החוצה כשאני מסוחרר וממשיך לשמוע צלצולים באוזניים.

הדבר היחיד ששימח אותי באירוע הזה היא השנייה בא נכנסנו. אחרי ההלם של הרעש, קלטתי מכל עבר ילדים שקוראים בשמה של הנסיכה ומסמנים לה לבוא ולהצטרף אליהם.
איזה כיף לקבל אימות על מה שידעתי תמיד – יש לה מיליון חברים וכולם אוהבים את המתוקה שלי.

אחרי שנפטרתי מהרעש הזה חזרתי בריצה לאוטו (חנייה לרוחב שחוסמת שלוש מכוניות בחניון של הסופר הסמוך) ונסעתי לדרכי. עצירה קצרה אצל הנגר ששוב לא הצליח לעשות עבודה מושלמת. כלומר הכיסאות שהתנדנדו ונשברו תוקנו, רק לרגל אחת של אחד הכיסאות חסרה התחתית כך שהוא מתנדנד ולא יציב. "תבוא בשבוע הבא אני אתן לך פלסטיק כזה שתחבר לבד"
למה אנשי מקצוע בימינו הם בדיוק ההפך מכל מה שאני חושב שאיש מקצוע אמור להיות?

ניצלתי את השעה שהייתה לי בעיר הגדולה עד שהאירוע נגמר כדי לעשות משהו שלא עשיתי כבר חודשיים. הלכתי לשחות! הבריכות הראשונות הלכו בקלות. בשלישית כבר חרקתי ובעשירית התחלתי לחשב את האפשרויות שלי הן נעו בין להפסיק עכשיו וללכת להתקלח ועד לטבוע פה עכשיו ומייד. בסופו של דבר הצלחתי די בקושי להשלים 20 בריכות.
אני מתקדם יפה ב"עשיית כושר" רק בכיוון ההפוך. לפני ההפסקה הכפויה שלי כבר עשיתי מעל 30 והפעם בקושי 20.

חזרתי לאסוף את הילדה. הפעם אין להקות הבי מטאל ברקע. הפעם יש ליצנית, שנראית כאילו חזרה הרגע מהופעה של קיסס. גם אותה אני שומע בעוצמה שבטוח מפירה כמה וכמה חוקי עזר עירוניים. לילדה לא אכפת מכלום, נראה שהיא נהנתה מאוד. כשאני כבר מצליח להגיע אליה ולאסוף אותה היא רוצה לשתות מים. מסתבר שאין להשיג במקום הזה את המצרך הנדיר הזה (מים) בטח צריך להודות במשהו כדי לקבל שלוק. יש רק מיצים זוהרים שנראים כמו סרטן בבקבוק. הרמתי כוס חד פעמית וברז איתרתי בשירותים.

השבוע מצפה לי יום אחד של קניות אחרי העבודה,
יום אחד של השארות מאוחר (קצת לחץ בעבודה)
יום אחד של פיזור ילדים בבוקר,
יום אחד של יציאה מוקדמת מהעבודה כדי לאסוף שלושה ילדים משלושה מוסדות חינוך שונים,
יום אחד של לאסוף ילדה מחוג ריקוד,
חוץ מזה אסור לשכוח ביקור חוזר אצל הנגר, פגישה בבנק, אני כבר ממש חייב להסתפר…
ואני משוכנע ששכחתי לפחות שלושה דברים…

אני חייב לבדוק שוב עם קצינת המבצעים של המשפחה הזו…