ואחרי הפוסט הקודם וכל המהומה שמתוארת בו אתמול היה יום של שקט.

זה היום היחידי השבוע שלא היו לי משימות של אחרי עבודה אז החלטתי לעשות לנפשי – הלכתי לשחות. לא שחיתי במשך כחודשיים (חגים ובלגן) ושבוע שעבר חזרתי לשחייה מקוצרת וקשה.
הפעם הייתה אופרה אחרת, ההתחלה הייתה קשה אבל בסופו של דבר שיצאתי מהמים החלטתי שזה היה המקצה הטוב ביותר שלי מעולם.
30 בריכות וכולם חתירה ואני עדיין בחיים כדי לספר על זה.

כשנכנסתי הביתה (שש וחצי בערב) קיבל את פני שקט מפתיע. הבונבון אצל חבר, הבונבונה עם חברה משחקות בחדר והפשושית משחקת לעצמה באוניברסיטה על השטיח.
תענוג. מה עוד שהבונבונה זינקה מהחדר נתנה לי חיבוק והודיעה לי שהיא הולכת לישון אצל אותה חברה.

בשבע אמא הסיעה אותה לחברה וחזרה עם הבונבון. גם הוא החליט ליישר קו עם הערב המופלא הזה והוא כבר אכל ארוחת ערב אצל החבר, כלומר מכל הבלגן של התארגנות ללילה, הדבר היחידי שנשאר לעשות זה אמבטיה לילד אחד.

אין כמו סיפור העז. זה כל כך נכון.
ברגע שאני נשאר רק עם שני ילדים, פתאום זה נראה כ"כ פשוט, כ"כ קל לניהול, כ"כ כיף.
פתאום אף אחד לא לחוץ, לא כועס, יש זמן להכל, אפשר לשחק וליהנות.
אחרי האמבטיה שיחקנו קצת, ראינו טלוויזיה והוא נרדם בשניות על הספה כשהוא מחזיק את השלט חזק חזק.

חילצתי ממנו את השלט התנדנדתי קצת על הכורסא עם הפשושה מול WPT
איזו תוכנית, איזה משחק מרתק, כשאתה רואה בדיוק מה יש לכל אחד ביד ואתה רואה איך הם משחקים יחסית ליד הזו, מעניין מאוד. זה ממש משחק פסיכולוגי והוא מוגש ע"י שני שדרנים רהוטים בקיאים בחומר ומשעשעים – אני אוהב. (חייב לנסות לשחק)
בקיצור תוך 10 דקות גם היא ישנה, פיזרתי כל ילד לפינה שלו.

הספקתי בדיוק להיפרד מהאישה שהולכת גם היא לשחות היום.
רק בשביל הפרופורציה, אשת החייל שלי שוחה 60 בריכות חתירה ב 40 דקות פעמיים בשבוע.

ואז, שקט.
דממה בבית.
אני לבד.

מזגתי לי כוס Highland Park 12, הוויסקי החדש שלי שיזכה בקרוב לפוסט משל עצמו (בעצם יחד עם שאר הרכישות החדשות) ארגנתי לי שקית גרעינים והתיישבתי בנחת לצפות במשחק כדורגל.

אח, החיים הטובים. מי היה מאמין שככה אני יושב לי, רגל על רגל בבית שלי.
בית עמוס בילדים, בית שהמשימות בו לא נגמרות לעולם, בית רועש, בית חי.
ופתאום זה רק אני, הוויסקי והפועל ת"א.

על המרקע, הפועל ת"א – ביתר ירושלים. האמת לא ציפיתי. באמת שלא ציפיתי למשחק טוב.
למחרת כבר קבענו להיפגש כל החברה לראות את ליברפול – אתלטיקו מדריד אז ידעתי שיש בעתידי משחק טוב והיום יהיה משחק אמוציונאלי יותר.
הייתי מוכן נפשית לבונקר, ל 0-0 משמים כמו לפני שבועיים בנתניה.

הפתעה.
איזה משחק. איזה קצב. איזה כיף לראות. משחק כזה בליגה הישראלית לא ראיתי כבר הרבה זמן. הזדמנויות לשני הצדדים, משקופים, החמצות מסמרות שיער, ריצה, מהירות, תענוג.
לא משנה איך היה המשחק נגמר היה פשוט תענוג לראות אותו.

אשתי חזרה והלכה למיטה.
ואני מול סיום המשחק.

אני רוצה לחשוב שאני אדם רציונאלי. חושב לעניין ולא מתפתה לשטויות ולעסקאות ברחוב.
ובכל זאת את חולצת המזל שלי לבשתי מהבוקר.
ובלי לנאחס, אשת החייל חזרה הביתה התוצאה הייתה 0-0.
היא לבשה חולצת לילה אדומה ונכנסה למיטה.
חמש דקות אח"כ התוצאה כבר הייתה 2-0.

אז אם כל הכבוד לקריסה המנטאלית של ביתר, לטקטיקה של גוטמן או לניצול ההזדמנויות של יבואה, אני יודע שהניצחון היה בעיקר בזכותה.

אז מה היה לי היום?
מקצה שחייה לגוף.
שקט, מנוחה, וויסקי ומשחק מרגש לנפש.

צברתי כמויות של אנרגיה ואני מוכן לכל מה שיגיע בהמשך השבוע.

ואם ככה נהנתי מכמה שעות של שקט מה יקרה בסוף החודש???
אני לא רוצה להרוס את ההפתעה, אבל מצפה לי חופש אמיתי – סופ"ש של רווקים.
פרטים יבואו….

והתמונה, מהאתר הרישמי של הפועל ת"א וצולמה ע"י גבע תלם