השביעייה הסודית

הערה: התחלתי לכתוב את הפוסט הזה ביום ראשון – היום כבר יום רביעי.
מסתבר שזה לא פשוט כמו שחשבתי, היה לי די קשה למצוא ולבחור עובדות.
וגם מה שבחרתי לכתוב, אני לא ממש בטוח עד כמה זה מתאים – אבל זה מה שיש.

אז הנה, אחרי שפעם קיטרתי שאין פה תנועה, אין פה קוראים ואני לא חלק מעולם הבלוגים, אז הנה נפל דבר.
גיא תייג אותי לפרוייקט השביעיות, ואלו החוקים (שהועתקו מגיא שהעתיק מוואנדר)
1. אני נדרש לשים לינק לבלוג של מי שתייג אותי ולפרט את החוקים.
2. אני מצווה לשתף את הקוראים ב- 7 עובדות על עצמי.
3. אני מתבקש לתייג 7 בלוגרים אחרים ולצרף לינק לבלוגים שלהם.
4. ולבסוף, אני מתכבד להודיע לבלוגרים האלה על התיוג, ע”י השארת תגובה בבלוג שלהם.

ובכן…
1. אף אחד מהאנשים שמכירים אותי בעולם האמיתי לא יודע על הבלוג הזה. לגמרי, באופן מוחלט, אף אחד.
לא אשתי, לא בני משפחה, לא חברים, לא ידידים ולא ההומלסית שישנה על הספסל מתחת למקום העבודה שלי.
ואלו שמכירים אותי מפה מכירים אותי כסורטר/היילנדר ולא יותר מזה.
יש שני אנשים בלבד בכל העולם שמחזיקים בידע שמקשר בין שני העולמות.
ושניהם התחילו בבלוג והתפשטו ממנו לעולם האמיתי.
אחד יותר, שני פחות. וזהו.
אף אחד עוד לא עשה את הדרך ההפוכה מהעולם האמיתי לקריאה בבלוג הזה. אלה אם יש כאלו שגילו את קיומו בעצמם ואני לא יודע, כי אני לא סיפרתי עליו לאף אחד.
ולמה? זו שאלה טובה שאני לא בטוח שאני יכול לענות עליה.
התשובה הכי טובה שאני יכול לחשוב עליה, היא שמי שזה לא יהיה שאני אספר לו על הבלוג ישאל, למה? ועל זה כבר ממש אין לי שום תשובה.

2. עובדה ברוח התקופה – גדלתי במקלט.
גרתי באצבע הגליל ואת השנים שלפני של"ג (שהיום מוכרת יותר בשם מלחמת לבנון הראשונה) ביליתי במקלט. שלא כמו היום לא היו ממ"דים בבתים.
היה מקלטים משותפים במושב. אחד כל כמה בתים ושם ישנו כמעט מדי לילה.
בלילות שבהם נשארנו בבית ישנו במסדרון שהטענה אמרה שהוא הכי מוגן.
בזמן נפילות התכנסנו במקלחת שהיא עוד יותר מוגנת אבל אי אפשר לישון בה.
בתור ילדים למדנו לספור את ההפוגות ולדעת מתי לרוץ למקלט ומתי לא.
אספנו רסיסים וחלקי קטיושות, רכז הביטחון לימד אותנו לירות בעוזי וכשנשארנו לבד בבית, למדנו בעצמנו איך להשתמש באם-16 ובקלאצ'ים שהיו בבתים איך לפרק ולהרכיב ולטעון ולדרוך.
וידענו בדיוק באיזו עמדה שוכב אבא של מי ואיפה ומתי עובר הפטרול.
(בימים ההם היו גם חדירות מחבלים ולא רק קטיושות)
אני זוכר את ערב המלחמה כשהבריחו באישון לילה את כל הילדים למרכז הארץ. ואת ההרגשה המוזרה שלראות אנשים עומדים בתחנת אוטובוס חשופה, או הולכים ברחוב ולא רצים לצמצם טווח למחסה…
ולמרבה ההפתעה – יצאנו בסדר. איש לא היה נפגע חרדה כי פשוט לא היה דבר כזה אז. וידענו לחזק אחד את השני, ולעשות תורנות על המיטה השווה במקלט (הקומה השלישית) וגדלנו ובגרנו ויצאנו בסדר.
- רק הכלבה שלי נשארה עם סיוטים מהתקופה ההיא. ובמשך שנים אח"כ כל בום או רעש או אפילו בלון שלח אותה מייד מפוחדת אל מתחת למיטה.

3. מתוך שם הפוסט, ועם קשר עקיף לעובדה הקודמת, כשגדלנו קצת ונגמרה המלחמה אז הפכנו את המקלטים למועדונים. אחד לכל שכבת גיל.
בשלנו נהגנו לערוך מסיבות ואחריהן היינו משחקים שבע דקות בגן עדן.
סה"כ היינו שלושה בנים וארבעה בנות בשכבת הגיל אז אחת הבנות הייתה נשארת ספייר ואחראית על האור.
מתחלקים לזוגות, מכבים את האור (וחושך במקלט סגור זה חושך מוחלט), מזרונים יש עוד מהמלחמה ואחרי שבע דקות מזהירים ומדליקים חזרה את האור
מתחלפים וחוזר חלילה…

היינו עושים את זה די הרבה בהתלהבות רבה של כל המשתתפים.
הכי רחוק שהגענו היה להתנשק.
(לא יודע למה נזכרתי בזה)

4. אני שונא את העבודה שלי – אבל אני ממש מצויין בה.
ואת זה לא אני אמרתי אלה כל האנשים שמקיפים אותי.
שנאתי את הלימודים באוניברסיטה – אבל סיימתי לא רע.
אז אולי אני פשוט צריך לעשות שינוי כל שהוא, הבעייה שאני אוהב את מה שמסביב.
אהבתי להיות סטודנט ואת החיים הסטודנטיאלים בבאר שבע, למרות ששנאתי את הלימודים עצמם.
אני שונא את העבודה עצמה אבל אוהב את העובדה שאני מול מחשב כל הזמן (ויכול לדוגמא לכתוב כרגע את הפוסט הזה). אוהב את העובדה שאני מרוויח הרבה מעל הממוצע בשוק ועדיין בשעות סבירות.
הבעייה היותר גדולה שאני לא יודע מה אני כן אוהב לעשות/ללמוד.
אני עצלן לא קטן וחסר משמעת אישית לחלוטין – אם זה היה תלוי בי הייתי על הספה מול הטלויזיה עם כוס קפה.
אז כנראה שנגזר עלי לעשות דברים שאני לא אוהב כדי שאוכל לחזור כל ערב לדברים שאני כן אוהב וכן חשובים לי בשעה סבירה ועם משכורת סבירה.

5. את החברה הרצינית הראשונה שלי פגשתי בצבא, במשך כשנה ומשהו נפגשנו במקרה הטוב פעם בשבועיים.
נסענו יחד לטיול של אחרי הצבא ובמשך כחצי שנה היא הייתה במרחק נגיעה ממני.
גרנו יחד באוניברסיטה כשלמדנו שנינו באותה פקולטה.
התחתנו לפני 11 שנים.
והיום אני לא יכול לדמיין את חיי בלעדיה, אשת החייל שלי.
אני מתגעגע כשאני רחוק, כואב כשהיא כואבת, עצוב כשהיא בוכה.

בהתחלה עוד היו מדי פעם הירהורי חרטה על מה שאני מפסיד.
באמת, הרי מי נשאר לנצח עם החברה הראשונה שלו?
מי? אני!

6. השתחררתי מהצבא כמ"פ. לא התכוונתי להיות כזה ולא התכוננתי לזה.
זה קרה די בטעות ונהייתי מ"פ עוד לפני שנכנסתי לקבע.
הייתי מ"פ גרוע. היום, בדיעבד, אני יודע את זה.
לקח לי זמן, הרבה אחרי השיחרור הפנמתי את העניין הזה – הייתי מפקד גרוע.
היה לי קשה לקבל את זה, אני לא רגיל להיות גרוע, כשהייתי צעיר נהגתי להצטיין כמעט בכל דבר שעשיתי. גם בכל השירות הצבאי עד לאותו רגע.
בתור חייל כבר קיבלתי סמכויות של סמל. הייתי המ"מ המועדף בפלוגה.
אבל כשנשארתי לבד, בלי מישהו מעלי (שירתתי ביחידה שעובדת ברמת פלוגות, כך שלא ממש היה מג"ד בסביבה) לא הצטיינתי יותר.
היום אני חושב שבראייה לאחור, למדתי מהחוויה הפחות מוצלחת יותר מאשר מאירועים וחוויות מצלחות יותר.

7. אני לוקה באובססיה קלה.
אני מוריד סדרות וסרטים בכמויות שלא היו מביישות את בלוקבאסטר.
הבעייה היחידה שלא ראיתי סרט כבר המון המון זמן. וגם סדרות עוברות אצלנו לאט.
לראות את הדברים שכבר מחכים על דיסקים בארון ייקח כמה שנים, וכשאני מוריד בקצב מהיר מזה שאני רואה אין לי שום סיכוי (אפילו לא תיאורטי) להספיק לראות ולו חצי מהדברים שאני מוריד.
ובכל זאת מדי יום הכמויות גדלות…

בגלל שלקח לי כ"כ הרבה זמן ונראה לי שהמשחק הזה כבר נגמר ואני בערך האחרון בכל העולם שעוד מדשדש בעניין הזה.
בגלל שאני מכיר וקורא סה"כ עוד מספר מאוד קטן של בלוגים ומתוכם כותב בעוד שניים בלבד והם כבר מילאו את חובתם למשחק.
בקיצור החלטתי שאין לי למי להעביר את המקל והוא ילך איתי לקבר…

מידע פנימי

השבוע פרצו לבית ההורים שלי.
בין הדברים שנגנבו היה אקדח, מה שגרם לשירות VIP ממשטרת ישראל.
שוטר הגיע מיידית למקום כדי לקחת את התלונה ולמחרת הגיע זיהוי פלילי לחפש טביעות אצבעות.

בעוד איש המז"פ מפזר אבקה בכל מקום אפשרי בבית (הוא לא מצא כלום – הגנבים עבדו עם כפפות) מצלצל הפלאפון שלו – אישתו על הקו.
היא מדווחת לו שפרצו לה לאוטו.

"דברי עם אבא שלי שיבוא לתקן את האוטו" הוא מנחה אותה.
"לא, לא צריך להתקשר למשטרה, בשביל מה?" אומר השוטר לאישתו.
ואם הוא אומר – הוא בטח יודע.

weeds – season 4.

נראה לי שהצלחה של סידרה יכולה להוות בעייה עבור היוצרים שלה.
למה סידרה מצליחה? כנראה שהיא הצליחה להביא משהו אחר, משהו מיוחד, משהו שתופס את הקהל.
אז מה הבעייה? איך שומרים על אותו משהו? איך לא משעממים את הצופה?
ככל שחולפות השנים והעונות מתקדמות היוצרים צריכים להעיז יותר.
מה שעבד בעונה הראשונה והשנייה לא מספיק טוב לשלישית ומה שתפס בשלישית וודאי שלא טוב מספיק לרביעית. חייבים לחדש, להפתיע, לשנות או לחילופין להקצין, ללכת רחוק יותר.

אם בתחילת הסדרה הייתה אמא שרק רצתה לפרנס את משפחתה ע"י סחר מקומי בחשיש, אמא עם גבולות ברורים, עם הבחנה בין טוב, נסבל ומקובל לבין מה שנמצא מעבר לקו האדום. אמא שקונה חשיש מאיזו "מאמא" סבתא חביבה שסוחרת תוך כדי גידול הבת והנכדה. מאמא שגם כשהיא מאיימת זה נראה חביב ולא מסוכן. אח"כ פגשנו במקומה את "יו-טרן" מעין פרודיה לגנגסטר בעצמו.

זו הייתה ההתחלה של סידרה שניסתה להראות משהו לא שיגרתי. מעין קומדיה משפחתית חביבה ושמעשעת, אם מוסיפים את העובדה של פרקים של 25 דקות בלבד וקיבלנו סידרה שאני וזוגתי נהנו לצפות בה.

אבל אז חלפו השנים והעונות התקדמו והיוצרים היו חייבים להקצין, לדאוג שלא נשתעמם.
כך האמא התקדמה לסחר בכמויות גדולות ומשם להברחות של סמים (גם כבדים) נשק ונשים.
אותו גנגסטר חביב התחלף במקסיקני שלא בוחל ברצח ועינויים.
בשביל שגם הצופה הפשוט יבין שאנחנו לא מתעסקים בשטויות וזו סידרה שהולכת עד הקצה הופיעו בעונה השלישית סצנות סקס שהתקדמו ברביעית לסצנות בוטות יותר הכוללות אפילו (ישמרנו האל) חזה חשוף.

המשפחה החביבה שלנו, זו שמסתירה סוד הפכה למקרה סעד בהקף מלא תוך שהם נמלטים מביתם מאימת המשטרה הרודפת אחרי האם.

על הדרך ראינו גם ילד שמאונן מול תמונות עירום של אימו, המתת חסד של הסבתא, נער שמנהל רומן עם אמא אחרת מהשכונה ומשכנע אותה לעזור לו לגדל, גבר שדואג לגרש מקסיקנית לא חוקית שמסרבת לשכב איתו, ואני כבר לא זוכר מה עוד היו עוד כל מיני שכאלו

אז למה בעצם לראות סדרה שאיבדה את החן שלה? אז המשהו הרענן והחדשני שהיה לה בהתחלה?
כי לפעמים מופיעות סצנות כמו זו שהייתה בפרק הסיום שאחריה אישתי הביטה בי כעל משוגע
וניסתה להבין מה כ"כ מצחיק אותי.

וזה מה שהצחיק ואפילו הצליח להפתיע אותי

ברקע שומעים את דאג מקריא מכתב ורואים אותו עולה על כסא עם חבל ביד הוא קושר את החבל לקורה בתקרה וכורך סביב ראשו
והטקסט הוא זה

"Dear dana…
I can't believe how different
Ren-mar is than Agrestic,
how fast things move down by the ocean.
I saw a surfer once when I was a kid,but now they're everywhere.
Beach went and got itself in a big damn hurry.
Found myself a crappy studio
apartment off the boardwalk.
It's nothing fancy,
but it does the job.
I have trouble sleeping.
The bed's too short.
I have bad dreams like I'm falling
or I live in africa with the monkeys.
I wake up scared.
sotimes it akes me while
to remember where I am.
Since losing you, I've lost
all sense of joy and pleasure."
Only one thing left to do."
Oh, yeah. Yeah, yeah, yeah. Oh, god.
Legendary!
So fuck you and your lawyers.
Come get me if you want.
I don't give a shit, because I'm broke.
And when you got nothing,
you got nothing to lose."
Take care. Doug."

ולמי שלא הבין/זיהה/זוכר את המקור לטקסט הזה אז הנה המונולוג של ברוקס מ"חומות של תקווה" אחרי השיחרור שלו מהכלא ושניות לפני ההתאבדות שלו.
(אפשר להתעלם מהקטעים שמחקתי משני המונולוגים כדי להבליט את הדמיון)
וכמובן שאפשר ורצוי להתעלם מהעובדה שדאג כורך את טבעת החנק סביב ראשו כדי להגיע לשיא חדש באוננות ולא כדי להתאבד.

Dear fellas,
I can't believe how fast things move on the outside.
I saw an automobile once when I was a kid but now they're everywhere.
The world went and got itself in a big damn hurry.
The parole board got me into this halfway house called "The Brewer". And a job bagging groceries at the Foodway. It's hard work and I try to keep up but my hands hurt most of the time. I don't think the store manager likes me very much. Sometimes after work I go to the park and feed the birds. I keep thinking Jake might just show up and say hello. But he never does. I hope wherever he is he's okay and makin' new friends.

I have trouble sleepin' at night. I have bad dreams like I'm falling.
I wake up scared. Sometimes it takes me a while to remember where I am.
Maybe I should get me a gun, an, an rob the Foodway so they'd send me home. I could shoot the manager while I was at it, sort of like a bonus. I guess I'm too old for that sort of nonsense anymore. I don't like it here. I'm tired of being afraid all the time. I've decided not to stay. I doubt they'll kick up any fuss. Not for an old crook like me.

לסיכום עונה די בינונית שנסתה לשמור אותי כצופה ע"י הליכה לקיצוניות ופרט למקרים בודדים בהם הבליחה פתאום אותה רעננות שאיפיינה את הסדרה בעונות הראשונות הייתה די מעייפת לצפייה.

עונה חמישית בקרוב – לא בטוח שאני אהייה שם.

מצא את ההבדלים

אבו מאזן : "השמחה תהיה מושלמת רק כשכל 11 אלף הפלסטינים הכלואים בישראל ישוחררו"

ורק לפני שלושה ימים שמענו את שרת החוץ (זו שרוצה להיות ראש ממשלה) אומרת
"לא תמיד אפשרי להחזיר את כולם הביתה"

בחיי, אפשר להשתגע.
אז יכול להיות שהיא צודקת אבל המנהיגים אמורים להתוות את הקו, את האידיאל את הרצון הקולקטיבי.
ובעוד אבו מאזן מעודד את עמו שהכיוון והמטרה שלו היא שיחרור מוחלט, גם אם הוא יודע שזו מטרה בעייתית וקשה להשגה הוא מסמן כיוון ברור לאן הוא רוצה להגיע.

ומולו המנהיגים שלנו מנסים לתרץ ולהסביר למה אי אפשר יהיה להשיג את המטרה שדעת הקהל רוצה.

לפני איזה מיליון שנה עמד נשיא אמריקאי אחד והבטיח לעמו שתוך 10 שנים יגיעו לירח.
באותו זמן כשהוא הבטיח את ההבטחה הזו בסוכנות החלל האמריקאית עצמה זה נראה כמו מדע בדיוני.
זה היה רחוק, בלתי אפשרי ומסובך. וכל זה לא עניין אותו – הוא, המנהיג, מסמן את הכיוון את המטרה
וכשיש רצון מתגלה היכולת.

ולכן היום, נראה לי שישוחררו עוד אלפים רבים מבין אותם 11 אלף לפני שישוחרר גלעד שליט אחד…
כי בעוד לצד השני יש רצון – לנו יש פלאפל…

גילוי נאות – אותו נשיא היה קנדי, והסיפור הזה לקוח מאחד הפרקים של סדרת הטלויזיה "הבית הלבן" כך שאני מאוד מקווה שהוא נכון וגם אם לא אני לא אתן לעובדות לבלבל אותי או את הפואנטה שלי.

פירסומת באינטרנט – איך לא לעשות

פירסומות באינטרנט זה אחד מהדברים שיותר מעצבנים, אבל בהחלט משהו שניתן ללמוד לחיות איתו.
בפיירפוקס יש המון אופציות ותוספים שמעלים חלק גדול מהם, על אלו שנשארים העין כבר חולפת כאילו הם לא שם ואם תשאלו אותי אח"כ איזה פירסומת נדחפה לי לדף שקראתי סביר להניח שלא אוכל לענות.

יש מקרים שזה דווקא מתקבל בהבנה ובהסכמה.
כשאני מחפש משהו ומקבל בנוסף לתוצאות גם פירסומים שקשורים לנושא אותו חיפשתי זה בסדר. לדוגמא, כשאני מחפש מלון לגיטימי מבחינתי לקבל "קישורים ממומנים" לחברות תיירות שיכולות למכור לי לילה באותו מלון – גם אם בעצם רציתי את הטלפון או השם של השף שלהם, זה מסוג הדברים שאני אקבל בהבנה.

אחרי הכל להגיע למישהו בדיוק כשהוא מעוניין בדיוק בנקודת הזמן הנכונה בדיוק כשהוא קהל היעד אז זה לא מעצבן, זה לא קופץ בעין, זה לא מפריע.
הבעייה היא איך מגיעים לאותו אדם באותו זמן ולא למאה אלף אחרים שזה לא מעניין אותם או אפילו אותו אדם למחרת כשהנושא כבר לא מעניין אותו.

פעם עבדתי בחברת סטארטאפ קיקיונית שניסתה לפתח מוצר שמתבסס על מיקום גיאוגרפי של הסלולרי של הלקוחות. לדוגמא – אדם יגדיר שבשעות הצהרים הוא רוצה לקבל מבצעים ממסעדות ואז יקבל הודעה לסלולרי שלו שבמסעדה שבדיוק הרגע חלף על פינה יש 10% על עסקיות.
פירסומת שמגיעה לאדם שהגדיר מראש שזה מעניין אותו בשעה שהוא הודיע שזה מעניין אותו ואפילו בסביבתו המיידית (כי הנושא הנכון בשעה הנכונה שנמצא מאות ק"מ ממנו מאבד את הרלוונטיות)
הסטארטאפ (שאפילו הגיע לפיילוט באורנג) לא קיים יותר אבל זו בהחלט דוגמא נהדרת לאיך מפרסמים נכון.

והנה דוגמא נהדרת לאיך עושים את זה לא נכון.
אתמול הפנתי לראיון ב nrg עם דני בונדר.
למי שלא מכיר אז בכמה מילים דני הוא מגן ימני בהפועל ת"א בחור בין 21 שלא שיחק כדורגל כבר קרוב לשנתיים. במשך הזמן הזה הוא נלחם בפציעות.
שבר את הלסת אכל חודשים מקש, חזר לשחק ובמשחק הראשון אחרי שובו ריסק את הברך. חודשים של שיקום חזר לשחק ואחרי שני משחקים הוא שוב מאושפז עם חיידק בדם. ובימים אלו הוא שוב חזר להתאמן בתקווה לחזור ולשחק.

בכל אופן במהלך קריאת הכתבה אני מגלה שיש מילים שמודגשות מוזר.
וכשאני עובר עליהם עם העכבר צצה לה פירסומת.
עכשיו, בהיותי אינטיגלטי להפליא אני מבין שהפרסומת הייתה אמורה להיות קשורה למילה, בדיוק כמו בתיאור הקודם, הם מניחים עבורי שאם אני קורא כתבה על מלון יעניין אותי לינק לחברת תיירות.

אבל אם אני קורא על כדורגלן בבית חולים מה הקשר לפירסומת להפסקת עישון?

או חמור יותר, אם אותו שחקן מתאר שאחרי שהלסת נשברה לו הוא הרגיש כאילו יש לו חול בפה (חול – כמו בארגז חול בגן) למה שיעניין אותי ללמוד אנגלית? אולי בגלל שאותו קוד אוטומתי שרץ באתר ומפעיל את הפרסומת האידיוטית הזו חושב שאני מתעניין בחו"ל???

אחרי שהפריימריז בשתי המפלגות הגדולות בישראל קרסו בגלל בעיות מיחשוב, אולי אותו פרסומאי יעשה לעצמו תזכורת לעבור ידנית ולאשר את הפרסומות שהוא מדביק לאתרים, כי זו לדוגמא פרסומת שרק מעצבנת אותי ודווקא פוגעת בלקוח שלו.

ואולי בעצם לא אכפת לו, וזו בעצם הבעייה.
הוא מקבל כסף לפי כמות פרסומות וכשהוא מפזר מיליוני פרסומות ברשת אולי אחדות מהן יגיעו לאדם הנכון בזמן הנכון?
ובעצם מה ההבדל בין זה לבין ספאם?

חופשי זה לגמרי לבד.

אז רצה הגורל ונסעתי לסופ"ש לבד באילת. כלומר לא באמת לבד אלה עם חברים, הכוונה בלבד היא בלי האישה והילדים. איך ולמה זה קרה, זה סיפור ארוך שאין לי חשק וכוח להיכנס אליו כרגע, אולי בפעם אחרת. אני רוצה לדבר(לכתוב) על האירוע עצמו.

בשיא האובייקטיביות, אם נסתכל על המאורעות עצמם – היה פשוט מעולה.
מתי פעם אחרונה קמתי ביקיצה טבעית? (ולא, יקיצה טבעית שנובעת ממרפקים בצלעות או מבכי של תינוק, לא נחשבת שכזו.) אכלתי ארוחת בוקר בעשר בנחת, בלי תורות עם ילדה על הידיים, בלי להגיש, לחתוך, למזוג, להאכיל, לייבש ולנקות.

בשתיים עשרה בצהרים אני כבר באמצע הספר, שוכב על מיטת השיזוף ליד הבריכה, למרות מזג האוויר הנעים אני שוכב בצל. לידי מונחת כוס וויסקי (השלישית כבר הבוקר). משהו בסיטואציה כ"כ נעים לי, משהו מוכר אבל לא מיידי, כזה כמו דוד רחוק שקשה להיזכר מי הוא בדיוק ומאיפה אני מכיר אותו. אבל יחד עם זה יש מעין הרגשה שזה לא אמיתי, משהו מזויף בסיטואציה הזו, משהו חסר. אבל מה בדיוק?

ארוחת צהרים, שנת צהרים וארוחת ערב מילאו את כל הלו"ז שלי בין השעות אחת לשבע.
איזו בטלה. אח"כ טיול בטיילת (איך שהיא גדלה, התארכה בכמה קילומטרים מאז הפעם הקודמת שהייתי פה) מתנות לילדים בדוכני הרחוב וגינס במאנקיז. איזה כיף. חופש מוחלט.

אז למה אני מסתובב בהרגשה שמשהו חסר? מה כבר צריך כדי שאני אהיה מרוצה?
השנייה שנכנסתי לחדר הייתה מדכאת. חושך, שקט, לבד.
אני לא אוהב לישון לבד. אני צריך להרגיש את הגוף החם לידי. את הרגליים המתוחות באלכסון שמשתלטות על החצי שלי, את הידיים שגונבות לי את השמיכה, את המרפק הננעץ בצלעותיי, את הקול הרך "קום, קוראים לך" בארבע בבוקר.

דווקא ישנתי טוב. ונסעתי לבד לא מתוך רשעות או רצון עז להשאיר את המשפחה מאחורי ולנפוש קצת. הנסיבות היו כאלו שלמעשה לא הותירו לי ברירה אחרת. לא השארתי מאחורי משפחה כועסת או מרירה. ואני חושב שלא זה מה שהפריע לי.

אני. אני הפרעתי לי להנות. אני והציפיות שהיו לי מהסופש הזה.
כבר כמה שבועות שאני מחכה. כל לילה ללא שינה, כל ילד שמנדנד, כל פעם שאני לא מצליח לאכול, לנוח או סתם לשבת שנייה בכל פעם עולות מחשבות על הסופש לבד באילת.
המשפט הפולני הידוע "אני כבר אנוח בקבר" התחלף אצלי ל"אני כבר אנוח באילת".
כל כך חיכיתי, כל כך ציפיתי שגם כשלמעשה עשיתי כל מה שדמיינתי שאעשה זה לא הספיק לי.
בפנטזיה המנוחה נוחה יותר. זה כל כך מופרך שאפילו קשה לי להסביר את זה לעצמי.

ואולי פשוט התגעגעתי? אולי פשוט חסרו לי הילדים? אולי פשוט אני לא טוב בלבד?

לא הייתי בחופש בלי אשת החייל שלי כבר לפחות 15 שנה. הייתי מצפה שאחרי כל כך הרבה זמן אני אשמח על זמן בלעדיה, אבל למעשה הייתי שמח יותר אם היא הייתה שם איתי. האישה שלי, האישה שאיתי.

שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא מקטר, מתלונן, מרחם על עצמי או כל דבר אחר. נהניתי מאוד. עשיתי כיף אמיתי. רק כזה שהיה מלווה אליו כוכבית קטנה, כזו שמזכירה לי שבעצם משהו חסר, משהו שהיה יכול לעשות את זה עוד יותר שמח.

כמה עלובעצוב זה?
סופ"ש באילת בלי האישה והילדים אמור להיות הפנטזיה של כל גבר בעל משפחה.
אני הייתי – לא משהו.