אז רצה הגורל ונסעתי לסופ"ש לבד באילת. כלומר לא באמת לבד אלה עם חברים, הכוונה בלבד היא בלי האישה והילדים. איך ולמה זה קרה, זה סיפור ארוך שאין לי חשק וכוח להיכנס אליו כרגע, אולי בפעם אחרת. אני רוצה לדבר(לכתוב) על האירוע עצמו.

בשיא האובייקטיביות, אם נסתכל על המאורעות עצמם – היה פשוט מעולה.
מתי פעם אחרונה קמתי ביקיצה טבעית? (ולא, יקיצה טבעית שנובעת ממרפקים בצלעות או מבכי של תינוק, לא נחשבת שכזו.) אכלתי ארוחת בוקר בעשר בנחת, בלי תורות עם ילדה על הידיים, בלי להגיש, לחתוך, למזוג, להאכיל, לייבש ולנקות.

בשתיים עשרה בצהרים אני כבר באמצע הספר, שוכב על מיטת השיזוף ליד הבריכה, למרות מזג האוויר הנעים אני שוכב בצל. לידי מונחת כוס וויסקי (השלישית כבר הבוקר). משהו בסיטואציה כ"כ נעים לי, משהו מוכר אבל לא מיידי, כזה כמו דוד רחוק שקשה להיזכר מי הוא בדיוק ומאיפה אני מכיר אותו. אבל יחד עם זה יש מעין הרגשה שזה לא אמיתי, משהו מזויף בסיטואציה הזו, משהו חסר. אבל מה בדיוק?

ארוחת צהרים, שנת צהרים וארוחת ערב מילאו את כל הלו"ז שלי בין השעות אחת לשבע.
איזו בטלה. אח"כ טיול בטיילת (איך שהיא גדלה, התארכה בכמה קילומטרים מאז הפעם הקודמת שהייתי פה) מתנות לילדים בדוכני הרחוב וגינס במאנקיז. איזה כיף. חופש מוחלט.

אז למה אני מסתובב בהרגשה שמשהו חסר? מה כבר צריך כדי שאני אהיה מרוצה?
השנייה שנכנסתי לחדר הייתה מדכאת. חושך, שקט, לבד.
אני לא אוהב לישון לבד. אני צריך להרגיש את הגוף החם לידי. את הרגליים המתוחות באלכסון שמשתלטות על החצי שלי, את הידיים שגונבות לי את השמיכה, את המרפק הננעץ בצלעותיי, את הקול הרך "קום, קוראים לך" בארבע בבוקר.

דווקא ישנתי טוב. ונסעתי לבד לא מתוך רשעות או רצון עז להשאיר את המשפחה מאחורי ולנפוש קצת. הנסיבות היו כאלו שלמעשה לא הותירו לי ברירה אחרת. לא השארתי מאחורי משפחה כועסת או מרירה. ואני חושב שלא זה מה שהפריע לי.

אני. אני הפרעתי לי להנות. אני והציפיות שהיו לי מהסופש הזה.
כבר כמה שבועות שאני מחכה. כל לילה ללא שינה, כל ילד שמנדנד, כל פעם שאני לא מצליח לאכול, לנוח או סתם לשבת שנייה בכל פעם עולות מחשבות על הסופש לבד באילת.
המשפט הפולני הידוע "אני כבר אנוח בקבר" התחלף אצלי ל"אני כבר אנוח באילת".
כל כך חיכיתי, כל כך ציפיתי שגם כשלמעשה עשיתי כל מה שדמיינתי שאעשה זה לא הספיק לי.
בפנטזיה המנוחה נוחה יותר. זה כל כך מופרך שאפילו קשה לי להסביר את זה לעצמי.

ואולי פשוט התגעגעתי? אולי פשוט חסרו לי הילדים? אולי פשוט אני לא טוב בלבד?

לא הייתי בחופש בלי אשת החייל שלי כבר לפחות 15 שנה. הייתי מצפה שאחרי כל כך הרבה זמן אני אשמח על זמן בלעדיה, אבל למעשה הייתי שמח יותר אם היא הייתה שם איתי. האישה שלי, האישה שאיתי.

שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא מקטר, מתלונן, מרחם על עצמי או כל דבר אחר. נהניתי מאוד. עשיתי כיף אמיתי. רק כזה שהיה מלווה אליו כוכבית קטנה, כזו שמזכירה לי שבעצם משהו חסר, משהו שהיה יכול לעשות את זה עוד יותר שמח.

כמה עלובעצוב זה?
סופ"ש באילת בלי האישה והילדים אמור להיות הפנטזיה של כל גבר בעל משפחה.
אני הייתי – לא משהו.