אני שבור.
לא הייתי מודע לזה עד לאחרונה, והשבוע פתאום הבנתי שאני עמוק בתוך משבר גיל הארבעים / משבר אמצע החיים.
יצא לי לדבר עם מישהו והתיאורים שלו לגבי מהות המשבר הזה, הבהירו לי משהו שלא הצלחתי לפענח לבד – גם אני עמוק תוך המשבר הזה.
מסתבר שמהות משבא אמצע החיים מסתובבת סביב שני דברים, הבנה שהחיים עוברים כ"כ מהר ו"אני".
דבר ראשון מהירות החיים. הכול עובר כל כך מהר. נראה כאילו לא מזמן הייתי ילד. השתחררתי ממש לא מזמן, סיימתי אוניברסיטה ממש עכשיו, הילדים נולדו אתמול…
ובפועל, הכול נמדד כבר בעשרות שנים. הכרתי את אשתי לפני כעשרים שנה. אני נשוי 15 שנה. סיימתי אוניברסיטה לפני 11 שנה. הבונבוניירה נולדה לפני 10 שנים.
ואם כל עשרות השנים האלו חלפו כהרף עין, באיזה מהירות יעברו עשרות השנים שעוד נותרו לי? ואם זה המצב, אז אחרי עשרות שנים של מחויבות לצבא, ללימודים, לעבודה, לאישה ולמשפחה, מתי יגיע הזמן של מחויבות שלי לעצמי?
מתי מגיעה השלווה והנחמה? מתי אני יוכל להתרכז בעצמי? לעשות מה שאני אוהב? לעשות מה שבא לי?
זה מתבטא בשביזות בעבודה. לא רע לי, אבל האם אני באמת רוצה להעביר את רוב שעות הערות שלי במשהו שלא רע לי? איפה ההגשמה העצמית? למה לא להעביר את כל הזמן החשוב הזה במשהו שעושה לי טוב?
וזה מעלה שאלה מצוינת, מה אני רוצה לעשות בזמן הזה? אם הכול היה פתוח בפני, מה הייתי רוצה לעשות? ולמרבה הצער, על השאלה הזו, אין לי תשובה.
אבל אולי זה חלק מהעניין, אולי העניין הוא לא לעשות מה שאני רוצה? אולי מהות העניין זה החיפוש אחרי אותו דבר חמקמק, אותו משהו לא ברור שקשה להגדיר ולכמת ורק אפשר לדעת שהוא חסר בלי לדעת מה הוא בכלל.
תוספת מאוחרת: ועכשיו אחרי הקריאה זה נראה לי פתאום קטוע. כאילו נעצרה לי המחשבה באמצע. האמת שזה לא רחוק מהאמת, רק בדיוק הפוך. מפה המחשבות התחילו לרוץ כ"כ מהר וכ"כ רחוק שלא יכולתי לעקוב אחריהם עם המקלדת והעדפתי פשוט לוותר.
