כבר כמה זמן שלא טוב לי בעבודה.
אני מוצא את עצמי לא רוצה ללכת לשם. קשה לי לקום, נוסע 60 קמ"ש כל הדרך. עובד בלחץ ובעצבנות. מתפוצץ על אנשים שלא בהכרח הגיע להם. והכי גרוע, אני חוזר הביתה עצבני ומפר את הכלל שקבעתי לי כבר לפני שנים – "מה שקורה בעבודה נשאר בעבודה". כשאני נכנס הביתה אני מקדיש את עצמי את כל תשומת הלב שלי למשפחה. הם מאבדים מספיק שעות אבא כשאני לא נמצא. בשעות שאני כן נמצא אני 100% נמצא.
אבל בשבועות האחרונים זה לא המצב. אני חוזר עצבני, אחרי יום מעצבן ולא מצליח לנער את זה ממני. אני נשאר עצבני גם אחה"צ עם הילדים, וגם בלילה. אחרי שני לילות רצופים שממש לא הצלחתי לישון, הבנתי שחייבים לעצור את המצב הזה. ישבתי עם עצמי ניתחתי את המצב ואת האפשרויות העומדות לפני.
יש לי בוס גרוע. הדבר היחידי שהוא תורם לי זה בתצוגת תכלית של כל מה שאסור לעשות כמנהל. הוא לא מקצועי מספיק בשביל להבין מה אנחנו עושים ולהדריך ולהוביל אותנו. במקרה הטוב הוא מנסה לרדוף אחרי הדיונים ללא הצלחה, ובמקרה הגרוע הוא מנסה להבין ושורף לנו שעות של הסברים חסרי תכלית. חסרי תכלית, כי חוץ מזה שהוא לא מקצועי ולא מבין הוא גם לא זוכר, ואז אנחנו מוצאים את עצמנו מסבירים שוב את מה שהסברנו לו שבוע שעבר. ובמקרה הממש גרוע הוא מנסה להכריח אותנו ללכת בכיוונים לא נכונים.
זה לא חדש. ולזכותי למדתי איך להתנהל מולו. אני מוביל את הצוות שלי במסלולים עוקפים ומנתב אותם כדי להקטין למינימום את החיכוך שלו עם העובדים שלי כדי לשמור על המוטיבציה שלהם. כשנשאלתי במסגרת משוב שעשו אצלנו מה דעתי עליו אמרתי שהדבר הטוב ביותר שאני יכול להגיד זה שאחרי שלמדתי להתנהל מולו הוא כמעט ולא מפריע לי לעבוד.
הבעייה שהוא לא היחיד. לאחרונה אני עובד הרבה באחד הפרויקטים המרכזיים שלנו, אחד שלא הייתי חלק בעשייה המקורית שלו אבל נקראתי לדגל כדי לנסות ולהציל את מה שאפשר. אנחנו כבר כשלוש שנים אחרי סיום הפיתוח שלו ועדיין המוצר לא סגור, עדיין נלחמים בבאגים ובמיליון צרות. אחת הבעיות העיקריות של הפרויקט הזה הוא המנהל שלו. שהוא מצליח להיות גרוע עוד יותר מהמנהל הישיר שלי (והתחרות ממש לא פשוטה).
אז למה אני מתעצבן? כי מתחילים לחשוב על הדור הבא של אותו מוצר, דור שבשאיפה יוכל לדחוף קדימה את המוצר המגמגם הזה, ולהשכיח חלק מהצרות שגרם לנו. על פניו פתרון מצויין, כ"כ הרבה זמן וכסף אנחנו זורקים על תיקון הקיים, כבר בהחלט עדיף פשוט לעשות חדש יותר וטוב יותר. הבעייה שאת הפרויקט החדש מוביל אותו צוות שהצליח להשמיד את הישן. תוסיפו על שני אלה שכבר תיארתי עוד שני קשישים פנסיונרים שפוחדים משינויים ורוצים לעשות בדיוק כמו בקודם כי זה מה שהם מכירים והנה לכם מתכון לכישלון ידוע מראש.
וזוגתי אומרת לי, אתה בכלל לא קשור לזה, למה אתה מתעצבן? למה באמת? כי איכפת לי מהמקום האידיוטי הזה שאני עובד בו. כי אני מאמין שאם כבר עושים משהו אז לעשות אותו הכי טוב שאפשר. כי אני לא אוהב לעשות שוב את אותם טעויות, אני בעד טעויות חדשות. כי אני יודע שבסופו של דבר שזה יתפוצץ אז שוב הכל יפול עלי. שוב אני יקרא לדגל להציל את המולדת ויאלץ לעבוד פי אלף יותר קשר כדי לתקן את מה שניתן יהיה לתקן במקום לעשות מראש כמו שצריך.
דיברתי עם מי שצריך. שפכתי את הלב, הסברתי מה אני חושב ולמה ומה כדאי לשנות. ומי צריך לזוז. התפרצתי לדלת פתוחה אמרו לי. למעלה מודעים להכל ושום דבר לא הפתיע אותם. תנשום עמוק, קצת סבלנות, יהיה בסדר, הנושא בטיפול ועוד כהנה והנה…
אז למה אני לא נרגע? כי בכל יום שעובר נקבעים עובדות בשטח. תוכניות לביצוע. הזמנות לקבלנים. התחייבויות ללקוחות. דברים שלא נוכל לא לעמוד בהם ולא לשנות אותם אח"כ. אם לשנות אז היום! עכשיו! כל דקה תעלה לנו ביוקר! איך זה לא ברור? איך לא רואים את זה?
לפעמים לא לקבל החלטה (גם אם היא קשה מאוד) זו ההחלטה הכי גרועה שאפשר לקבל.
אוי, כמה אני מבין את הנושא של בוס שלא יודע לקבל החלטות. למרות שאני בעולם אחר לגמרי (מבחינה תעסוקתית, כמו גם מבחינה תרבותית), גם אני "זכיתי" לבוס כזה. רק לאחרונה נפל לי האסימון כי רבות מן הבעיות בפרויקט שלנו (ובפרט, "פעירות" של העובדים האחרים, חוסר קבלת סמכות אצלם, תקלות קריטיות שקורות בזמנים הכי פחות מתאימים, וכו') הן תוצאה של חוסר יכולתו של הבוס לקבל החלטות. וזה כל כך נורא. לאחרונה, החלטתי שהדרך היחידה שלי להישאר שפוי במסגרת הזו היא להתחיל ולקבל את ההחלטות בעצמי ולדווח אודותן. וזה עובד. אני מרגיש הרבה יותר חופשי.
דבר ראשון, ברוך הבא.
יש לי מעט מאוד קוראים (שאני יודע עליהם) וכל אחד מבורך.
(במיוחד אחד שאני מאוד נהנה לקרוא בעצמי)
בפועל, זה מה שאני עושה. בכל מקום שאני יכול אני מחליט בעצמי ואח"כ (לפעמים) מדווח לו. בכל מקום שאני יכול אני אפילו לא מעדכן אותו. רק כשאני עולה גבוה מדי בהחלטות/פעולות שלי אני מיידע אותו. זה תמיד יוצר הפוגה קומית. כשאני מגיע לרמה שהפעולות שלי מחייבות מייל לסמנכ"ל אני תמיד מכתב אותו למייל. הוא מסוג האנשים שחייבים להגיד משהו גם אם אין לו מה, ולכן תמיד הוא עונה בלי להבין על מה מדברים בלי להכיר את הרקע. זה תמיד בתפוצה לכול העולם וגורם לי לסוג של שמחה לאיד, שחוסר היכולת והידע שלו נחשף מול כל העולם.