You are currently browsing the category archive for the 'הבלוג' category.
הערה: התחלתי לכתוב את הפוסט הזה ביום ראשון – היום כבר יום רביעי.
מסתבר שזה לא פשוט כמו שחשבתי, היה לי די קשה למצוא ולבחור עובדות.
וגם מה שבחרתי לכתוב, אני לא ממש בטוח עד כמה זה מתאים – אבל זה מה שיש.
אז הנה, אחרי שפעם קיטרתי שאין פה תנועה, אין פה קוראים ואני לא חלק מעולם הבלוגים, אז הנה נפל דבר.
גיא תייג אותי לפרוייקט השביעיות, ואלו החוקים (שהועתקו מגיא שהעתיק מוואנדר)
1. אני נדרש לשים לינק לבלוג של מי שתייג אותי ולפרט את החוקים.
2. אני מצווה לשתף את הקוראים ב- 7 עובדות על עצמי.
3. אני מתבקש לתייג 7 בלוגרים אחרים ולצרף לינק לבלוגים שלהם.
4. ולבסוף, אני מתכבד להודיע לבלוגרים האלה על התיוג, ע”י השארת תגובה בבלוג שלהם.
ובכן…
1. אף אחד מהאנשים שמכירים אותי בעולם האמיתי לא יודע על הבלוג הזה. לגמרי, באופן מוחלט, אף אחד.
לא אשתי, לא בני משפחה, לא חברים, לא ידידים ולא ההומלסית שישנה על הספסל מתחת למקום העבודה שלי.
ואלו שמכירים אותי מפה מכירים אותי כסורטר/היילנדר ולא יותר מזה.
יש שני אנשים בלבד בכל העולם שמחזיקים בידע שמקשר בין שני העולמות.
ושניהם התחילו בבלוג והתפשטו ממנו לעולם האמיתי.
אחד יותר, שני פחות. וזהו.
אף אחד עוד לא עשה את הדרך ההפוכה מהעולם האמיתי לקריאה בבלוג הזה. אלה אם יש כאלו שגילו את קיומו בעצמם ואני לא יודע, כי אני לא סיפרתי עליו לאף אחד.
ולמה? זו שאלה טובה שאני לא בטוח שאני יכול לענות עליה.
התשובה הכי טובה שאני יכול לחשוב עליה, היא שמי שזה לא יהיה שאני אספר לו על הבלוג ישאל, למה? ועל זה כבר ממש אין לי שום תשובה.
2. עובדה ברוח התקופה – גדלתי במקלט.
גרתי באצבע הגליל ואת השנים שלפני של"ג (שהיום מוכרת יותר בשם מלחמת לבנון הראשונה) ביליתי במקלט. שלא כמו היום לא היו ממ"דים בבתים.
היה מקלטים משותפים במושב. אחד כל כמה בתים ושם ישנו כמעט מדי לילה.
בלילות שבהם נשארנו בבית ישנו במסדרון שהטענה אמרה שהוא הכי מוגן.
בזמן נפילות התכנסנו במקלחת שהיא עוד יותר מוגנת אבל אי אפשר לישון בה.
בתור ילדים למדנו לספור את ההפוגות ולדעת מתי לרוץ למקלט ומתי לא.
אספנו רסיסים וחלקי קטיושות, רכז הביטחון לימד אותנו לירות בעוזי וכשנשארנו לבד בבית, למדנו בעצמנו איך להשתמש באם-16 ובקלאצ'ים שהיו בבתים איך לפרק ולהרכיב ולטעון ולדרוך.
וידענו בדיוק באיזו עמדה שוכב אבא של מי ואיפה ומתי עובר הפטרול.
(בימים ההם היו גם חדירות מחבלים ולא רק קטיושות)
אני זוכר את ערב המלחמה כשהבריחו באישון לילה את כל הילדים למרכז הארץ. ואת ההרגשה המוזרה שלראות אנשים עומדים בתחנת אוטובוס חשופה, או הולכים ברחוב ולא רצים לצמצם טווח למחסה…
ולמרבה ההפתעה – יצאנו בסדר. איש לא היה נפגע חרדה כי פשוט לא היה דבר כזה אז. וידענו לחזק אחד את השני, ולעשות תורנות על המיטה השווה במקלט (הקומה השלישית) וגדלנו ובגרנו ויצאנו בסדר.
- רק הכלבה שלי נשארה עם סיוטים מהתקופה ההיא. ובמשך שנים אח"כ כל בום או רעש או אפילו בלון שלח אותה מייד מפוחדת אל מתחת למיטה.
3. מתוך שם הפוסט, ועם קשר עקיף לעובדה הקודמת, כשגדלנו קצת ונגמרה המלחמה אז הפכנו את המקלטים למועדונים. אחד לכל שכבת גיל.
בשלנו נהגנו לערוך מסיבות ואחריהן היינו משחקים שבע דקות בגן עדן.
סה"כ היינו שלושה בנים וארבעה בנות בשכבת הגיל אז אחת הבנות הייתה נשארת ספייר ואחראית על האור.
מתחלקים לזוגות, מכבים את האור (וחושך במקלט סגור זה חושך מוחלט), מזרונים יש עוד מהמלחמה ואחרי שבע דקות מזהירים ומדליקים חזרה את האור
מתחלפים וחוזר חלילה…
היינו עושים את זה די הרבה בהתלהבות רבה של כל המשתתפים.
הכי רחוק שהגענו היה להתנשק.
(לא יודע למה נזכרתי בזה)
4. אני שונא את העבודה שלי – אבל אני ממש מצויין בה.
ואת זה לא אני אמרתי אלה כל האנשים שמקיפים אותי.
שנאתי את הלימודים באוניברסיטה – אבל סיימתי לא רע.
אז אולי אני פשוט צריך לעשות שינוי כל שהוא, הבעייה שאני אוהב את מה שמסביב.
אהבתי להיות סטודנט ואת החיים הסטודנטיאלים בבאר שבע, למרות ששנאתי את הלימודים עצמם.
אני שונא את העבודה עצמה אבל אוהב את העובדה שאני מול מחשב כל הזמן (ויכול לדוגמא לכתוב כרגע את הפוסט הזה). אוהב את העובדה שאני מרוויח הרבה מעל הממוצע בשוק ועדיין בשעות סבירות.
הבעייה היותר גדולה שאני לא יודע מה אני כן אוהב לעשות/ללמוד.
אני עצלן לא קטן וחסר משמעת אישית לחלוטין – אם זה היה תלוי בי הייתי על הספה מול הטלויזיה עם כוס קפה.
אז כנראה שנגזר עלי לעשות דברים שאני לא אוהב כדי שאוכל לחזור כל ערב לדברים שאני כן אוהב וכן חשובים לי בשעה סבירה ועם משכורת סבירה.
5. את החברה הרצינית הראשונה שלי פגשתי בצבא, במשך כשנה ומשהו נפגשנו במקרה הטוב פעם בשבועיים.
נסענו יחד לטיול של אחרי הצבא ובמשך כחצי שנה היא הייתה במרחק נגיעה ממני.
גרנו יחד באוניברסיטה כשלמדנו שנינו באותה פקולטה.
התחתנו לפני 11 שנים.
והיום אני לא יכול לדמיין את חיי בלעדיה, אשת החייל שלי.
אני מתגעגע כשאני רחוק, כואב כשהיא כואבת, עצוב כשהיא בוכה.
בהתחלה עוד היו מדי פעם הירהורי חרטה על מה שאני מפסיד.
באמת, הרי מי נשאר לנצח עם החברה הראשונה שלו?
מי? אני!
6. השתחררתי מהצבא כמ"פ. לא התכוונתי להיות כזה ולא התכוננתי לזה.
זה קרה די בטעות ונהייתי מ"פ עוד לפני שנכנסתי לקבע.
הייתי מ"פ גרוע. היום, בדיעבד, אני יודע את זה.
לקח לי זמן, הרבה אחרי השיחרור הפנמתי את העניין הזה – הייתי מפקד גרוע.
היה לי קשה לקבל את זה, אני לא רגיל להיות גרוע, כשהייתי צעיר נהגתי להצטיין כמעט בכל דבר שעשיתי. גם בכל השירות הצבאי עד לאותו רגע.
בתור חייל כבר קיבלתי סמכויות של סמל. הייתי המ"מ המועדף בפלוגה.
אבל כשנשארתי לבד, בלי מישהו מעלי (שירתתי ביחידה שעובדת ברמת פלוגות, כך שלא ממש היה מג"ד בסביבה) לא הצטיינתי יותר.
היום אני חושב שבראייה לאחור, למדתי מהחוויה הפחות מוצלחת יותר מאשר מאירועים וחוויות מצלחות יותר.
7. אני לוקה באובססיה קלה.
אני מוריד סדרות וסרטים בכמויות שלא היו מביישות את בלוקבאסטר.
הבעייה היחידה שלא ראיתי סרט כבר המון המון זמן. וגם סדרות עוברות אצלנו לאט.
לראות את הדברים שכבר מחכים על דיסקים בארון ייקח כמה שנים, וכשאני מוריד בקצב מהיר מזה שאני רואה אין לי שום סיכוי (אפילו לא תיאורטי) להספיק לראות ולו חצי מהדברים שאני מוריד.
ובכל זאת מדי יום הכמויות גדלות…
בגלל שלקח לי כ"כ הרבה זמן ונראה לי שהמשחק הזה כבר נגמר ואני בערך האחרון בכל העולם שעוד מדשדש בעניין הזה.
בגלל שאני מכיר וקורא סה"כ עוד מספר מאוד קטן של בלוגים ומתוכם כותב בעוד שניים בלבד והם כבר מילאו את חובתם למשחק.
בקיצור החלטתי שאין לי למי להעביר את המקל והוא ילך איתי לקבר…
אז יש לבלוג יום הולדת שנה.
לתינוק זה יום ההולדת הכי פחות משמעותי. להורים זה יום ההולדת הכי מיוחד.
לילד ראשון עושים יום הולדת שמשאיר אותו מבולבל והמום ולא בטוח מה בעצם קורה סביבו.
לילדים הבאים כבר מתחילים לדלג על יום הולדת אמיתי ורק מציינים את האירוע בזמן ארוחת ערב אצל סבתא. (ממתקים ועוגה כמובן לילדים הגדולים יותר)
אז איך חוגגים יום הולדת לבלוג?
מסיבה גדולה? עם בלונים ונצנצים אולי קוסם או ליצן? לא כדאי. הרי אז תגדל הריקנות. אין דבר עצוב יותר ממסיבה שאיש לא בא. אפילו בטי בם שהיא אוהבת לבדה, אפילו היא יושבת ובוכה, הלכתי לבקש סליחה.
קצת נסחפתי… איפה הייתי?
מסיבה. אז אולי משהו צנוע? בבית למשפחה וחברים קרובים? ארוחת ערב, עוגה? אבל אז צריך לפתוח את השולחן ויש לידו מקום ל12 איש וגם שם אני ירגיש לבד…
אולי לא לחגוג? רק אני והוא לבד? כוסית וויסקי בדממה בלילה. ככה ייעשה לזה שאף אחד לא חפץ בייקרו.
ומה אני מנסה להגיד?
שאני מרגיש פה לבד.
קצת סטיסטיקה.
הבלוג קיים שנה. בשנה הזו פירסמתי 87 פוסטים. להם יש 106 תגובות. ממוצע של 1.2 תגובות לפוסט – אומלל ממש.
ביום העמוס ביותר נכנסו כמאה איש, שלושים מתוכם הגיעו אחרי שרשמו "הישרדות" במנוע חיפוש. בכלל זו המילה שהביאה הכי הרבה אנשים ממנועי חיפוש. "הישרדות" עקפה אפילו את "ערומות" (מקום שני) ואת "בנות ערומות" במקום השלישי, ברביעי יש את הצירוף המפתיע "הישרדות 10" ובחמישי תאמינו או לא "דוגמניות ערומות". דף הכניסות מציג בהמשך את "בחורות ערומות" "רוסיות ערומות" "ציצים" ואפילו "דוגמניות רוסיות" בשביל הגיוון. כולם מככבים גבוה ברשימת החיפושים שהביאו אנשים לפה.
למרות שהתחלתי לכתוב כי ככה בא לי, וזה המצב עדיין. ולמרות שכשהפסקתי לכתוב הרגשתי שזה חסר. חסר לי. לא לאנשים אחרים. למרות הכל, די מפריע לי שאני לבד.
ברגע שגיא הפסיק לבקר (או לפחות להגיב) בגלל עומס בחיים האמיתיים שלו (ולרגע אל תחשבו שאני מקטר או כועס) שאין ספק שתמיד יבואו לפני העולם הווירטואלי הזה, בלי גיא אני פה לגמרי לבד. ואם כבר גיליתי שיש עוד אנשים שקוראים פה הם מתעקשים לעשות את זה בדממה כמעט מוחלטת.
הגעתי למצב שאני מתגעגע לאחד המגיבים הראשונים שהיו לי. יואב, שנזפתי בו בגלל שנכנס כדי לפרסם בריכות שחייה. בדיעבד, לפחות הוא ביקר פה…
אז אולי אני לא מעניין אף אחד, אולי פשוט אנשים לא יודעים על קיומו, אולי אני לא מעורב מספיק בעולם הוירטואלי הזה, הבלוגוספירה שבה כולם מכירים את כולם וכולם קוראים את כולם.
אין לי מסקנות בנושא, רק מחשבות הירהורים וטיפת אכזבה…
כולי תקווה שליום ההולדת שתיים, שכבר אמור להיות מסיבה אמיתית לילד עצמו ולא רק להורים, כבר יהיה יותר קהל…
מזמן לא כתבתי.
זה לא שלא היה לי מה לכתוב, מה שהיה חסר זה הרצון והחשק שליווה את הבלוג הזה בתחילתו.
אחרי שבועיים שלושה של הפסקה, הפעמים היחידות שחשבתי על הבלוג היו בכיוון של נטישה.
ואז החלטתי. זהו, מספיק.
למה בעצם זה טוב?
זו שאלה מצוינת ולצערי לא ממש הצלחתי למצוא לה תשובה.
מה אני מקבל מההתנסות הזו? מעצם הכתיבה? מהחשיפה?
אומנם אני כותב שלא בשמי המלא אבל מי שמכיר אותי ויימצא את דרכו לפה יוכל לזהות אותי בשנייה. אף אחד מהאנשים שאני מכיר בעולם האמיתי לא מודע לבלוג הזה (אלה אם מצא את דרכו אליו באופן עצמוני). ואם מישהו ייגלה את הבלוג הזה וישאל אותי עליו, לא ממש אוכל להסביר את קיומו, מאחר ולעצמי אני לא ממש מצליח להסביר מה אני עושה פה.
הדבר היחידי שעמד לזכות הבלוג זו העובדה שאני נהנה מהכתיבה בו.
אחרי שהתבשלה ההחלטה שלחתי לגיא מייל פרידה.
לא התכוונתי לפרסם פוסט של "תחזיקו אותי" או פוסט פרידה מאחר והבלוג הזה מעולם לא היה עבור מישהו אחר, תמיד זה היה רק בשבילי (גם אם אני לא יודע להגיד מה אני מקבל מהחוויה הזו)
גיא, (להלן הקורא) שהיה כמעט היחידי שהגיב, הוא יותר מדמות דמיונית מחלל האינטרנט עבורי, וחשבתי שמין הראוי להודיע לו אישית.
ברגע שבו לחצתי על ה "שלח" הבלוג התיישב לי במוח ולא הרפה.
כל דבר שחוויתי מייד הפך לפוסט דמיוני. עלו במוחי עשרות פוסטים אפשריים ביומיים.
וכמו שאמרתי לגיא, אם הבלוג הזה כ"כ טורד את מנוחתי, כנראה שיש לו משמעות עבורי.
הבעייה שאני כנראה אדם רדוד מדי בשביל להבין את החשיבות העמוקה של הבלוג הזה לחיי.
בכל מקרה אני פה. אני כותב ונראה מה יילד יום.
גם כשהתחלתי לכתוב לא ידעתי על מה אני רוצה לכתוב ולמה, כך גם עכשיו.
נזרום אם הבלוג ונראה מה יהיה…
יכול להיות שהעובדה שאני נהנה מהכתיבה היא מספקת
ונסיים בהפעלה לאורחים ולמי שמסתובב פה, מה דעתכם? מה אני מפיק מהבלוג הזה בלי להפנים?
אז הנה, פוסט ראשון אחרי המשבר.
עוד היום אני אנסה להחליף תבנית אולי זה יעשה לי טוב.
ועוד שאלה טכנית למבינים, בשביל לבחור תבנית שאינה מההגדרות הדיפולטיות של הוורדפרס, אני חייב לשדרג את החשבון שלי (כלומר לרכוש מנוי משופר)?
נתראה בשמחות.
עריכה מאוחרת יותר: החלפתי תבנית. היה די קשה להחליט, אחרי מחשבה מעמיקה צימצמתי לשתי תבניות זו והשנייה שחורה וכהה ממש לא דומות אחת לשנייה אבל שתיהן מצאו חן בעיני.
ניתן לזו כמה ימים ואז אולי אבדוק את השנייה.
מה דעתכם על השינוי?
אז מסתבר שהיום זה BlogDay וככל הנראה אני אמור לחגוג את היום הזה בהמלצות על בלוגים שאני קורא.
ככה לפחות הבנתי מגיא.
לא ברור לי למה, שהרי אין פה הרבה קוראים אבל בכל זאת, מי אני שיהרוס את החגיגה.
אז היום כמעט נגמר, אבל יש לי עוד 45 דקות בערך, אז הנה.
אז דבר ראשון אני חייב להמליץ על גיא.
ולא, זה לא בגלל שהוא הקורא הראשון והעיקרי שלי, אלה בגלל שהוא אדם מרשים.
(או לפחות ככה אני קורא אותו) אדם שנלחם בכל מיני תלאות שונות ובכל זאת שומר על אופטימיות ושמחת חיים.
אני נהנה לקרוא אותו בכל פעם, הוא חד וקולע לראש שלי.
"הגעתי בגלל הוויסקי והטיול ונשארתי בגלל האדם"
הבלוג השני, זה בלוג שהגעתי אליו ביום של שיעמום וברגע של ייאוש לחצתי על בלוג ראנדומלי בישראבלוג ונפלתי על מרגי.
סיפורה של נערה בת 15 שגדלה אצל סבא וסבתא, ואחרי מותם חזרה לידיה אימה, שלא ממש רצתה בה.
מהרגע הראשון היו לי ספק אם מדובר בסיפור אמיתי, או שמישהו ממציא דמות וסיפור, אבל למען האמת לא ממש היה לי משנה מאחר והסיפור מסופר כ"כ טוב שהוא בהחלט שווה קריאה.
ככל שהתקדמתי בשנים ובתאריכים הספק התחיל מכרסם בי והיום אני כבר לא כ"כ בטוח שמדובר בבלוג מפוברק.
התחלתי מההתחלה וכבר קראתי כשנתיים.
הבלוג היום די נטוש וכבר לא מתעדכן, אבל אני נהנה ממנו כמו מסיפור טוב.
הבלוג השלישי הוא צפניה.
את צפניה פגשתי לראשונה כשעקב אחרי השרדות הישראלית.
הוא התחיל בסיכומים חדים, צינים ומדוייקים של הפרקים והגיע משם למקורות מאחורי הקלעים והביא את כל הליכלוך והאמת על הסדרה.
זה הגיע לאבסורד כזה שהיה מהנה הרבה יותר לקרוא אותו מאשר לראות את הסדרה.
והסיבה היחידה לצפייה הייתה כדי להבין על מה הוא מדבר.
היום הוא מפרסם בלוג של סדרות, טלויזיה וכל מה שקשור למסך הקטן.
השניים הבאים באים ביחד.
שני בלוגים מקצועיים שאני קורא בהם כמו בספר לימוד.
Isly בנושאי הוויסקי. ודרינקינג בכל הקשור ליין.
שני אנשים שמסוגלים לפרק משקה לגורמים ולזהות כל מרכיב קטן בנוסחה.
אני קורא את שניהם ומתמלא בקנאה אל מול הכישרון הזה.
אז זהו, אלו המומלצים שלי, כשאני נתקל בבלוג חדש שמעניין אותי אני קורא אותו מההתחלה ועד ימינו, כלומר, כל הוספה של בלוג חדש לרשימה שלי דורש השקעה של כמה שבועות בו.
ולכן כשאני פוגש אחד כזה, אני מסמן אותו וממתין שיהיה לי זמן להתחיל לחקור אותו.
כרגע יש לי ארבעה שמסומנים כמעניינים, אבל עדיין לא התחלתי לקרוא בהם לעומק, אז אני לא ממש יכול להמליץ עליהם.
(עדיין)
תגובות אחרונות