You are currently browsing the category archive for the 'וויסקי' category.
לקח לי כמעט שבוע מהחוויה. אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא.
יצאתי מהבית כבר בארבע וחצי.
לפני כמעט שלוש שעות נסיעה + ספייר לפקקים של יום חמישי.
כבר ביציאה מ"קצה העולם" עוד בכביש הצר המתפתל בין הכפרים אני מזהה את הפקק בירידה לכיוון כרמיאל. בלי לחשוב אני מסתובב בצומת הראשונה ונוסע מהכיוון השני.
הנה התחלנו עוברת לי המחשבה, איזה נסיעה סיוט מצפה לי…
שעתיים וחצי אח"כ אני כבר חונה בבלומפילד. אין דברים כאלה! מעולם לא הייתה לי נסיעה כ"כ חלקה. ואני נשבע שלא נסעתי מהר. ידעתי שמצפה לי נסיעה ארוכה מלאה בפקקים לקחתי מספיק זמן ספייר אז נסעתי לי בנחת ובשלווה.
טוב, מה עכשיו?
המשחק בעוד שעתיים, אין פה עוד אף אחד…
כשהבנתי שאני הולך להקדים, דאגתי להודיע למהפכן מהדרך שיפגוש אותי מוקדם יותר (הכרטיסים אצלו), הוא יגיע בסביבות שבע וחצי (עוד 45 דקות).
המשחק בתשע (עוד שעתיים ורבע).
קבענו להפגש בנורמה גין, 5 דקות הליכה מבלומפילד.
ביצאה מהחניון ילד קטן שוכב ליד עגלת סופר ריקה שעוד מעט תתמלא בטרופיות וביגלה, "מתי המשחק" הוא שואל, תשע אני עונה ואני שומע את אנחת הייאוש שלו מלווה אותי עד היציאה מהחניון.
אחרי שבע דקות אני יושב על הבר.
מצד אחד, לבד. מצד שני סביבי עוד כמה בודדים בחולצות אדומות, אז כמה לבד אני כבר יכול להיות?
תפריט אוכל, תפריט בירה ותפריט וויסקי – מה צריך יותר?
די ריק עדיין ולברמן יש המון זמן לייעץ לי…
מתפריט האוכל נבחרו נקניקיות הבית. היה טוב מאוד.
מתפריט הבירה שניידר אורגינל – בירת חיטה כהה שלא הכרתי, מזכירה קצת את הפאולנר אבל לא ממש וטובה הרבה יותר.
מתפריט הוויסקי בחרתי לבד גלנפרקלאס 105. על הגלנפרקלאס שמעתי בהתלהבות אצל Islay. בתפריט יש שלושה, 10, 17 ו-105. התמחור המוזר (10 ו-105 עולים אותו דבר- 65 שקל וה 17 עולה 105 שקל) דחף אותי לזה שלקחתי. Glenfarclas 105
גלנפרקלאס 105, וויסקי מספייסיד, חוזק חבית 60%.
למרות אחוז האלכוהול מרגישים את ספייסיד בוויסקי, המון פירות וטעמים מגוונים. אבל הם מייד טובעים במליחות ים ודברים נוספים שעוטפים אותם.
במילה אחת – doubleWood למתקדמים. טעים מאוד ופירותי מאוד אבל עם ערך מוסף. עם משהו אחר, משהו מיוחד ומצויין שמתלווה אליו.
בכמה מילים – פשוט מעולה. כמה טעים ככה חזק ועדיין ניתן לשתייה בקלות מדהימה.
ואז הגיעו המהפכן וזוגתו – עוד בירה אחת ושני צייסרים ומצב הרוח מתרומם. הליכה מעופפת במקצת חזרה לבלומפילד.
וזה נגמר 5 – 1 אחרי הצגת כדורגל נהדרת.
יום חלום.
שנים שלא כתבתי, או לפחות זו ההרגשה.
במקום להסביר להתנצל לפרט ולנסח אני פשוט אתקדם…
פאב הבית שלי שאני נוהג לקטר עליו מדי פעם החליט להפתיע ולשדרג את תצוגת הוויסקי שלו.
לאט לאט המדפים התמלאו ונכון להיום יש לו 161 בקבוקים שונים ומשונים.
בזמנו לפני שנטשנו אותו, התחלנו אוקונור ואני בסשן של ניסיונות וטעימות וויסקי.
ניצלנו את ההזדמנות וחזרנו הביתה. לבית המוכר והמשודרג.
אז נכון, זה לא זול ומנת וויסקי ממוצעת של משהו לא מוכר מסתובבת באזור ה 70 שקל מה שמקפיץ את העלות של ערב בילוי. (בירה + 2 מנות וויסקי שונות).
בכל אופן, חזרנו לפני כמה שבועות ומאז דגמנו כמה דברים שכמובן כהרגלי לא זוכר פרטים מדויקים עליהם, מה גם שעבר זמן.
Famous Grouse Vintage
סוג של בלנד, לא יודע מה בדיוק ההבדל בין גרסת הוינטאג' לגרסא הרגילה. בוויסקי מגזין נימצאים שני וינטאגים אחד מ 1987 והשני מ 1989. לא יודע מה היה ההוא שטעמנו, אבל מצאתי תמונה של בקבוק 1992 שנראה דומה לזה שטעמנו.
היה סבבה. הדבר היחיד שאני זוכר ממנו זה שהסיכום היה חיובי.
Yamazaki 12yo
מהשם אפשר מיד להבין שמוצאו מיפן. אני לא סגור בדיוק על איזה שתינו האם זה היה 10 שנים או 12 אבל לפי התמונות זה ככל הנראה היה ה 12. 43%.
אם אני זוכר נכון הריח היה חזק במיוחד. הטעם היה מחוספס מאוד אבל בכלל לא באופן שלילי מעין הרגשה שזה מתאים, שזו הצורה המתאימה לטעם. גם ממנו הרושם היה חיובי ואפילו יותר.
וויסקי יפני ראשון שלי ובתוך שכזה עשה רושם טוב מאוד.
Glengoyne 10yo
הדבר הטוב ביותר ששתינו במהלך הטעימות האחרונות. חלק במידה, מגוון במידה, די פירותי אבל לא מדי. וזו בדיוק ההרגשה שהייתה לי ממנו, שהוא מדויק מאוד, הכול בדיוק בכמות ובעוצמה שזה אמור להיות. בהחלט משהו ששווה לחזור אליו שוב.
Tobermory 10yo
וויסקי מהאי מול. מסתבר שהמזקקה מוציאה שני מותגים, הכבולי נקרא Ledaig והמותג הלא כבולי נקרא Tobermory.
בסדר. לא יותר ולא פחות. שתינו אותו אחרי Glengoyne אז יכול להיות שההשוואה עושה לו עוול, אבל לא התרשמנו ממנו כלל.
Glen Foyle 10yo
חלש. מאוד מחוספס ולא ברור, סיומת ארוכה שהתיאור הכי טוב שמצאתי לה זה שחור (כן הצבע) לא יודע למה אבל זו האסוציאציה שעלתה לי שכמעין כדור מלוח ולא ברור התיישב לי על קצה הגרון אחרי שהוויסקי עבר בו.
את זה שתינו אתמול, ואם האחרים היו לפי המלצה של הבעלבית את זה בחרנו סתם מהדיספליי.
כל בוקר אחרי טעימה אני ניגש לאינטרנט ומחפש מה שתיתי. מנסה להשוואת טעמים (בדרך כלל ללא קשר למה שאני דמיינתי שאני מרגיש).
בקיצור, אין. לא מצאתי מידע באתרים שבד"כ מלאים במידע על וויסקי. אין דבר כזה גלן פוייל, לא קיים.
בירור מעמיק יותר גילה לי שזו מזקקה שנסגרה כבר ב 1923. ותאגיד שקנה את זכויות השם מוכר היום וויסקי תחת השם שלה כשבעצם לא ידוע מה באמת יש בתוך הבקבוק.
באסה.
ובתמונה ככל הנראה הבקבוק המקורי זה כמובן לא דומה לזה ששתינו.
ואחרי הפוסט הקודם וכל המהומה שמתוארת בו אתמול היה יום של שקט.
זה היום היחידי השבוע שלא היו לי משימות של אחרי עבודה אז החלטתי לעשות לנפשי – הלכתי לשחות. לא שחיתי במשך כחודשיים (חגים ובלגן) ושבוע שעבר חזרתי לשחייה מקוצרת וקשה.
הפעם הייתה אופרה אחרת, ההתחלה הייתה קשה אבל בסופו של דבר שיצאתי מהמים החלטתי שזה היה המקצה הטוב ביותר שלי מעולם.
30 בריכות וכולם חתירה ואני עדיין בחיים כדי לספר על זה.
כשנכנסתי הביתה (שש וחצי בערב) קיבל את פני שקט מפתיע. הבונבון אצל חבר, הבונבונה עם חברה משחקות בחדר והפשושית משחקת לעצמה באוניברסיטה על השטיח.
תענוג. מה עוד שהבונבונה זינקה מהחדר נתנה לי חיבוק והודיעה לי שהיא הולכת לישון אצל אותה חברה.
בשבע אמא הסיעה אותה לחברה וחזרה עם הבונבון. גם הוא החליט ליישר קו עם הערב המופלא הזה והוא כבר אכל ארוחת ערב אצל החבר, כלומר מכל הבלגן של התארגנות ללילה, הדבר היחידי שנשאר לעשות זה אמבטיה לילד אחד.
אין כמו סיפור העז. זה כל כך נכון.
ברגע שאני נשאר רק עם שני ילדים, פתאום זה נראה כ"כ פשוט, כ"כ קל לניהול, כ"כ כיף.
פתאום אף אחד לא לחוץ, לא כועס, יש זמן להכל, אפשר לשחק וליהנות.
אחרי האמבטיה שיחקנו קצת, ראינו טלוויזיה והוא נרדם בשניות על הספה כשהוא מחזיק את השלט חזק חזק.
חילצתי ממנו את השלט התנדנדתי קצת על הכורסא עם הפשושה מול WPT
איזו תוכנית, איזה משחק מרתק, כשאתה רואה בדיוק מה יש לכל אחד ביד ואתה רואה איך הם משחקים יחסית ליד הזו, מעניין מאוד. זה ממש משחק פסיכולוגי והוא מוגש ע"י שני שדרנים רהוטים בקיאים בחומר ומשעשעים – אני אוהב. (חייב לנסות לשחק)
בקיצור תוך 10 דקות גם היא ישנה, פיזרתי כל ילד לפינה שלו.
הספקתי בדיוק להיפרד מהאישה שהולכת גם היא לשחות היום.
רק בשביל הפרופורציה, אשת החייל שלי שוחה 60 בריכות חתירה ב 40 דקות פעמיים בשבוע.
ואז, שקט.
דממה בבית.
אני לבד.
מזגתי לי כוס Highland Park 12, הוויסקי החדש שלי שיזכה בקרוב לפוסט משל עצמו (בעצם יחד עם שאר הרכישות החדשות) ארגנתי לי שקית גרעינים והתיישבתי בנחת לצפות במשחק כדורגל.
אח, החיים הטובים. מי היה מאמין שככה אני יושב לי, רגל על רגל בבית שלי.
בית עמוס בילדים, בית שהמשימות בו לא נגמרות לעולם, בית רועש, בית חי.
ופתאום זה רק אני, הוויסקי והפועל ת"א.
על המרקע, הפועל ת"א – ביתר ירושלים. האמת לא ציפיתי. באמת שלא ציפיתי למשחק טוב.
למחרת כבר קבענו להיפגש כל החברה לראות את ליברפול – אתלטיקו מדריד אז ידעתי שיש בעתידי משחק טוב והיום יהיה משחק אמוציונאלי יותר.
הייתי מוכן נפשית לבונקר, ל 0-0 משמים כמו לפני שבועיים בנתניה.
הפתעה.
איזה משחק. איזה קצב. איזה כיף לראות. משחק כזה בליגה הישראלית לא ראיתי כבר הרבה זמן. הזדמנויות לשני הצדדים, משקופים, החמצות מסמרות שיער, ריצה, מהירות, תענוג.
לא משנה איך היה המשחק נגמר היה פשוט תענוג לראות אותו.
אשתי חזרה והלכה למיטה.
ואני מול סיום המשחק.
אני רוצה לחשוב שאני אדם רציונאלי. חושב לעניין ולא מתפתה לשטויות ולעסקאות ברחוב.
ובכל זאת את חולצת המזל שלי לבשתי מהבוקר.
ובלי לנאחס, אשת החייל חזרה הביתה התוצאה הייתה 0-0.
היא לבשה חולצת לילה אדומה ונכנסה למיטה.
חמש דקות אח"כ התוצאה כבר הייתה 2-0.
אז אם כל הכבוד לקריסה המנטאלית של ביתר, לטקטיקה של גוטמן או לניצול ההזדמנויות של יבואה, אני יודע שהניצחון היה בעיקר בזכותה.
אז מה היה לי היום?
מקצה שחייה לגוף.
שקט, מנוחה, וויסקי ומשחק מרגש לנפש.
צברתי כמויות של אנרגיה ואני מוכן לכל מה שיגיע בהמשך השבוע.
ואם ככה נהנתי מכמה שעות של שקט מה יקרה בסוף החודש???
אני לא רוצה להרוס את ההפתעה, אבל מצפה לי חופש אמיתי – סופ"ש של רווקים.
פרטים יבואו….
והתמונה, מהאתר הרישמי של הפועל ת"א וצולמה ע"י גבע תלם
עונת החגים בפתח.
מה צופן לנו העתיד בעונה הדביקה הזו?
לא יודע מה איתכם, אני הולך להנות השנה מחגי ישראל כשאני מסוחרר קמעה.
למה? כובע! בעצם לא כובע, אלה כוס, כוס וויסקי.
בכל חג אני הולך להתחדש בבקבוק.
מעשה שהיה כך היה…
בבית אין מבחר גדול במיוחד של וויסקי.
יש לי גלןפידיך12 שאני לא מתחבר אליו, קשה לי להגדיר את הבעיה שלי איתו. אני קורא לזה חלול. הוא חלול מדי, חסר ייחוד וטעמים. הוא שטוח ומשעמם.
יש לי בערך שלושה שלוקים של בושמילס רגיל.
יש עוד בערך ארבע מנות של בושמילס מאלט 10.
וחצי בקבוק ג'וני שחור.
אה שכחתי יש עוד בקבוק טולמור דיו שמתחבא כמעט מלא לגמרי.
אני לא שותה הרבה בבית, וכשאני כן שותה אני רוצה משהו מעניין ואיכותי יותר מוויסקי שמקובל להזריק בצייסר בפאב. ולכן הבקבוק הראשון שנגמר אצלי היה הבלווני דאבל ווד. עכשיו אני בעיקר לוגם מהג'וני שהוא מצוין ללא ספק, אבל אני רוצה לגוון.
אני משתדל (ולרוב לא מצליח) לצאת לטעימות מדי פעם בפאב הבית. ככה נדגמו glenlivet, glenmorangie, Old Pulteney, Isle of Jura. וגם קלונטרף, גק, שיבס וגים בים ועוד שאני לא זוכר..
הבעיה העיקרית שלי שגם בפאב הבית אין דברים איכותיים מדי וכשהגעתי למסקנה שהגיע הזמן להתקדם לכיוון המעושן והכבולי יותר לא מצאתי לי שום דבר לטעום.
ואז התגבשה ההחלטה לקנות על עיוור בדיוטי.
חבר טוב נוסע בסוכות לחול וכבר הכנתי אותו שיאלץ להביא לי בקבוק. יש לי עוד כמה שבועות להתארגן על עצמי ולהחליט מה זה יהיה.
בשבוע שעבר שהתברר בפתאומיות שאנחנו לא יכולים לנסוע להורים לשבת יען כי הם יהיו בחו"ל
הבנתי שנפל הפול וחייבים להחליט מיידית על וויסקי.
נכנסתי למרתון של התייעצויות עם גיא ועירא ובפורום אלכוהול בתפוז.
מעושן עדין או ישר משהו חזק ואיכותי. כבולי או פירותי ברמה גבוהה.
ובסופו של דבר ההורים נסעו עם הרשימה הבאה
Lagavulin 16 Years Old
Ardbeg 10 Years Old
Highland Park 12 Years Old
The Macallan Elegancia
Bowmore Darkest
Bowmore 12 Years Old
The Glenlivet 12 Years Old
Caol Ila 12 Years Old
התוכנית הייתה שיביאו בקבוק אחד מהרשימה שהיוותה סדר עדיפות. בפועל, קנו לי שני בקבוקים, את הלאגוולין ואת ההיילנד פארק ועוד קיבלו מתנה איזו וודקה "מאוד מיוחדת" (כהגדרת ההורים) לא ברור איזו בדיוק אני אחכה בסבלנות שיחזרו ונראה מה זה בדיוק.
את ההורים אני לא אראה עד ראש השנה. שאז אקבל את הוויסקים החדשים שלי.
החבר שיטוס בסוכות יקבל רשימה אחרת.
משהו פירותי ואיכותי. גלןליבט או מקאלן או משהו אחר שאותו אקבל מיד אחרי סוכות.
מישהו טס ביום כיפור?
וויסקי, מזמן לא כתבתי על הנושא, מזמן לא בחנתי את הנושא ובעיקר מזמן לא טעמתי את הנושא.
עקב איזו שהיא בעיה רפואית התבקשתי לשמור על תקופת יובש שנמשכה כמעט חצי שנה.
כשעברו החודשים האלו, התברר לי לתומי שאיבדתי את הרצון והחשק לחזור לפאב הבית, במזל בדיוק נפלנו על לורי והעברנו את עצמנו אליו למרות שוויסקי איין.
הוויסקי אצלי בבית כמעט ונגמר לחלוטין וכך מצאתי את עצמי בחודשיים מאז נגמרה תקופת היובש מתנדנד בין השניים הנותרים, בושמילס מאלט 10 וגוני שחור.
אבל לאורך כל הזמן בוער לי בעצמות הרצון לחזור ולטעום ולנסות וללמוד ולהרחיב את אופקיי ואת כלי הדם שלי…
אז בשעה טובה, ביום חמישי חזרנו אוקונור ואנוכי לפאב הבית הישן, לבעל הבית הקמצן, למחירים הגבוהים ולמקום שכעת אני עוד פחות מסמפת. מצד שני חזרנו למבחר (קצת) יותר גדול של וויסקי ופגשנו את עוקצנית שחזרה לעבוד שם. כאילו הזמן עמד מלכת, להערכתי לא הייתי שם כשנה ודבר לא השתנה.
החלפנו חוויות ושיחות חולין על מרפי שחור עם עוקצנית והבעלבית. לאט לאט המקום התמלא בחיילים בחופשה וצעירים למיניהם שגרמו לי להרגיש זקן.
"הגיע הזמן אומרת אמא…"
ניסינו לתפוס בעינינו את הדיספליי הקטן ולחפש לנו את הקורבן שלנו. אוקונור ניסה למשוך לכיוון הגלן ליווט. לא התפתתי, כבר עברנו עליו בעבר, אני מחפש משהו חדש.
בעל הבית שלף לנו מפינה בלתי נראית משהו שלא הכרנו. לא רק שלא טעמתי מעולם אפילו מעולם לא שמעתי עליו.
Old Pulteney 12 Years Old. לקח ראשון שעולה במוחי כרגע מהטעימה שלו – זה לא לחכות שלושה ימים. אני פשוט לא זוכר.
אז ככה, דבר ראשון הבקבוק כבר הצחיק אותנו. מלפנים ציור גדול של ספינה ומאחור טקסט שבא לפאר את הוויסקי. אני לא זוכר בדיוק את גיבוב השטויות שהיה כתוב שם, משהו על רוח ים וחוויה בלתי נשכחת. הבעיה שאני רוצה הרבה דברים מהוויסקי שלי, שיצחיק אותי זה בפירוש לא אחד מהם.
כסנילי מתקדם ביותר, אני זוכר שהסיכום היה שהוא לא מוצלח במיוחד אבל אני לא זוכר למה…
נדמה לי שהוא היה עדין מאוד. בכל אופן 45 שקל לכוס של וויסקי די בינוני.
(יתכן שהסיבה העיקרית להדחקת הוויסקי הזה היא מה שבא אחריו)
אחרי הכישלון הזה חיפשנו משהו אחר. ראיתי מהקצה את המילה Jura וסימנתי לבעלבית. הוא שלף (שוב ממקום מסתור) גרסא אחרת את ה – Isle of Jura – Superstition.
הוא לא בדיוק ידע להסביר מה ההבדל מהגרסא הרגילה, רק שזה קצת שונה.
למחרת בדקתי וגיליתי שזו גרסא חזקה יותר (46%).
ובכן, כבר הצבע היה מיוחד, מעין גוון אדמדם חי, לעומת זאת הריח היה לא מעניין, מזכיר קצת את מוצרי האלכוהול הישנים והזולים, את מיני האקונומיקה שהייתי שותה בצעירותי.
המשקה ממלא את הפה במעין משהו, מאוד לא מזוהה, אבל מאוד מוכר. משהו טוב שמשתלט על הכול ודורס את מה שסביבו. אוקונור הגדיר את זה כמשהו "עתיק", זה נראה לי באותו רגע תיאור מוצלח מאוד. אחרי שההתקפה הזו שוככת אז ניתן להרגיש במעט טעמים מתוקים (קרמל?) מאחוריו. אבל כל שלוק ממלא את הפה באותה התקפה שממלאת הכול במשהו הזה.
ועדיין אני לא מצליח להגדיר לעצמי מה זה המשהו הזה. ולא, לא נראה לי שזה היותר אלכוהול, למרות שטיפה מים מאוד ריככה את אותו משהו.
לסיכום, וויסקי טוב, חזק יותר ממה שאני רגיל, מעניין למדי ודי מיוחד. לא משהו לשתייה יום יומית אבל בהחלט וויסקי ששווה להחזיק על המדף ליום חורף קר.
57 שקל לכוס שהלכו למטרה טובה.
אני אתחיל מהשורה התחתונה. אני חסר אחריות. אחרי הפוסטים שהיו פה על כך שיש הורים חסרי אחריות, אז אני חבר חסר אחריות. לזכותי, לא נתקלתי במצב כזה ולא הייתי מוכן לקראתו, אבל זה לא פותר את העניין שבסופו של דבר לא טיפלתי באירוע הזה כמו שהייתי אמור.
נתחיל מההתחלה.
יום חמישי, פורטוגל-גרמניה.
לורי הזמין אליו ל”פאב” שלו. למען הדיוק מדובר בפאב/בית קפה/אולם הופעות/גן אירועים (כל האפשרויות נכונות). הפאב נמצא במושב שצמוד למושב שלנו אבל בדרך מפותלת וצרה בתוך יער על דופן ההר.
הגעתי בדיוק בזמן (עשרים לעשר) ובתזמון מופלא ביחד עם אוקונור.
המקום היה ריק (כרגיל). לורי חיכה לנו ויענק’לה היה שם במשמרת. הטלוויזיה על קצה הבר, בדיוק שריקת הפתיחה. ישבנו לאורך הבר שלושתנו, גולדסטאר ובושמילס (שהתחלף אח”כ בגיימסון). במהלך הערב הגיעו והלכו עוד כמה לקוחות שיענק’לה טיפל בהם במסירות. היה נחמד מאוד. אנשים מעניינים ונחמדים, מקום מוצלח, משחק לא רע (למרות שהייתה שם רק קבוצה אחת ולא הנכונה).
בתום המשחק שחררתי לאוויר את התיאוריה שלי – גרמניה לוקחת את היורו הזה.
וככה זה יקרה – לא משנה מי תנצח קרואטיה או טורקיה היא תפסיד לגרמניה בחצי הגמר.
רוסיה תנצח את הולנד (ואת זה אמרתי כבר ביום חמישי) אבל תפסיד לאיטליה בחצי הגמר.
ובגמר ישן נושן של גרמניה – איטליה. גרמניה תנצח ותזכה בתואר.
אוקנור הסכים להתערב איתי כשהוא טוען כשקרואטיה תזכה… (ההימור שלו החזיק מעמד בקושי יום אחד)
בסוף המשחק יצאנו למרפסת. אויר טוב, נוף מדהים, אנשי שיחה. היה ממש נחמד ובלי לשים לב השעה כבר שתיים וחצי. יענק’לה היה הראשון לעזוב. נכנסנו חזרה פנימה והמשכנו לדבר. תוך כדי אוקונור הזמין עוד חצי בירה ועוד אחד וצייסר גיימסון ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.
מתישהו באמצע גם הדליק ג’וינט ועוד שליש בירה כדי להוריד אותו.
בשלב הזה הוא כבר לא הלך ישר, דיבר שטויות חזר על עצמו שוב ושוב ובכלל עזב את המציאות לזמן מה.
מביך. ממש לא נעים. מה אני אמור לעשות? בן אדם בן 45. הבת שלו בגן עם הבת שלי. איש מבוגר.
כבר יצאתי עם אוקונור כמה פעמים ואני רגיל שבזמן שאני שותה בירה הוא שותה חמש. על כל צייסר שלי הוא מוריד שלושה. ובדרך כלל הוא מתמודד יפה עם הכמויות האלה.
הפעם הוא לא התמודד יפה. ממש לא.
במשך כחצי שעה ניסינו לשכנע אותו בטוב לוותר על המפתחות לאוטו – ללא הצלחה.
אז מה לעשות? לקחת לו בכוח? להתקשר לאשתו?
בדיעבד, כן! בהחלט זה מה שהיינו אמורים לעשות, לורי ואני.
אבל כאמור גם אנחנו שתינו (ברמת הסביר) השעה כבר הייתה כמעט ארבע בבוקר והיינו עייפים, ושנינו לא נתקלנו במצב כזה ושנינו ריחמנו והיינו נבוכים מהסיטואציה כך שבסוף נכנענו לו. שינהג הביתה.
עשינו עוד ניסיון כשהוא הסתבך עם הקודן. אבל לשווא.
נפרדנו מלורי ויצאנו לדרך.
כאמור הדרך צרה מפותלת ובדופן ההר. יש מספר מקומות שירידה מהכביש שם יכולה לגלגל את האוטו לתהום…
איזו טעות. איזה חוסר אחריות.
נסעתי ראשון. שני מטר לפניו על 10 קמ”ש הוא מאחורי לא תמיד נשאר ישר על הכביש. הוא מתקדם אחרי אבל בסלאלום.
אחרי סיבוב אחד הוא משתפשף על הגדר בצד הכביש ולי נופל האסימון שלא חסר הרבה וגם הוא נופל אחרי האסימון.
הדרך ארכה כשנה. (לא זו לא טעות, ככה הרגשתי) למרות שהשעון הראה שלקח לנו חצי שעה.
כל הדרך אני עם עין אחת על הכביש עין שנייה בראי והמח מנסה לחשב זוויות התנגשות וחישובי תנע כדי שבכל רגע שאני רואה שהוא מפספס סיבוב או משהו כזה יהיה לי פתרון מוכן, איפה אני אמור לעמוד ולאן להתקדם כדי לחסום את הנפילה שלו עם האוטו שלי.
באמצע הדרך הוא נעצר. עצרתי גם, יצאתי מהאוטו ומיהרתי אליו. “הכול בסדר, אני רק מדליק סיגריה.” הובלתי אותו ככה כל הדרך עד לביתו.
הגענו. עצרתי מעבר לחנייה שלו. הוא חנה אחורה לתוך השיחים. ניגשתי פתחתי את הדלת ליד הנהג, מה קורה? שאלתי. הוא נעץ מבט בוהה בדלת הפתוחה, מי זה? שאל. ואז זיהה. מה אתה עושה כאן? שאל בהפתעה.
עזרתי לו לרדת הביתה תוך שהוא ממלמל מיני תודות על היותי ג’נטלמן אמיתי.
מיהרתי הביתה כשאני עדיין רועד מזיכרונות הנסיעה הזו. בארבע ורבע נכנסתי למיטה.
אתמול, יום שבת נפגשנו שוב שלושתנו באותו מקום.
הודעתי לו שזה היה חוסר אחריות מצדי ואני לא מוכן שזה יחזור על עצמו.
הוא הודה ששתה יותר מדי, ואכן היה אמור לוותר על המפתחות אבל משום מה לא עשה זאת. והתנצל על כל האירוע, ועל חוסר הנעימות וסגרנו את הנושא.
חוץ מזה רוסיה ניצחה את הולנד במשחק מצוין, כשלמעשה (שוב) הייתה רק קבוצה אחת על המגרש.
בסוף המשחק התפזרנו כשכולם פיכחים.
רק בכניסה למושב שלנו כשאני פניתי ראיתי שהוא ממשיך ישר ולא נוסע אחרי, כשההימור שלי שנסע לפאב הבית שלנו. (להשלים את המכסה?)
למדתי לקח!
זה באמת לא יקרה יותר. דבר ראשון נחתוך לו את השתייה הרבה יותר מוקדם כדי למנוע ממנו להגיע למצב הזה.
דבר שני אם נגיע שוב למצב כזה, אז גם בכוח אם צריך, אבל המפתחות לא יהיו אצלו ביד ומישהו יסיע אותו הביתה.
ואחרי שהבנתי עם עצמי שנסיעה כזו לא תקרה שוב, מה לעשות אם חבר אלכוהוליסט? בתור היותו אירופאי הוא שותה כמויות כאלו, שרק לראות אותו יכול לשכר אדם בוגר. ואני מודה שבד”כ הוא יודע מתי להפסיק ולא מגיע למצב כזה. אבל מסתבר שלא תמיד…
אולי אני צריך לדבר עם אשתו על הנושא. זה כבר לא במצב של שתייה חברתית, הבן אדם פשוט אלכוהוליסט.
היום ניפגש שוב באותו מקום ואולי גם הברון, הפרופסור ועזרא יגיעו.
עוד משחק טוב ב”פאב” הנטוש. וכנגד ההערכות איטליה תנצח היום.
ואני אתייעץ עם לורי, מה לעשות עם אוקונור…
לפני כמה חודשיים קניתי לי בדיוטי שני בקבוקים במבצע של שניים ב 80$ בושמילס מאלט 10 וג'וני ווקר שחור. הם הצטרפו אחר כבוד למדף שלי עליו כבר חיכו להם בושמילס רגיל וגלןפידיך.
זו הייתה הקנייה הרצינית הראשונה שלי, הפעם הראשונה שידעתי מראש מה אני קונה. לא בקבוקים לניסיון, אלה דברים שכבר ידעתי מה לצפות מהם. ולכן החלטתי שאני פותח (עוד באותו ערב) את הבושמילס מאלט אבל משאיר בנתיים את הג'וני השחור סגור, ככה חשבתי אוכל להתרכז יותר במאלט.
ככה חייתי לי בשלום. אני מתרגל יותר ויותר לטעם הוויסקי, נהנה ממנו יותר ויותר. מנסה בפאב דברים נוספים והימים עוברים להם. בנתיים גם ג'וחא מתחיל לשתות וויסקי (בזכותי) והוא ועוקצנית מתחילים להגיע ולהצטרף אלי למוצ"שים על המרפסת.
לאט לאט מפלס הבקבוקים מתחיל לרדת. וכל פעם שאני מושיט יד אל המדף, שנייה לפני שאני מוריד את הבושמילס מאלט או את הגלןפידיך הג'וני שנמצא בניהם מסתכל עלי במבט מזמין ואני מסתכל עליו חזרה ואומר לעצמי שאת הגוני בנתיים אני משאיר סגור.
אבל למה?
למה? מה לעזאזל חשבתי?
הבושמילס מאלט כבר חבר וותיק שלי, אז למה אני מקפיד לשכנע את עצמי לשמור על הבקבוק סגור? אני משוכנע שהייתה לזה סיבה טובה בזמנו, אבל היום זה נראה לי סתם קטנוני.
מה גם שבקבוק של בלווני דאבל ווד אמור להיות בדרך אלי ברגעים אלו ממש, ואין לי ספק שהוא ייפתח ברגע שיעבור את הדלת. מה יהיה אז? להשאיר את הג'וני סגור כדי להתרכז בבלווני? ומה אח"כ? תמיד יהיה משהו חדש.
כבר שבוע שכל פעם שאני מושיט יד אל המדף, שנייה לפני שאני מוריד את הבושמילס מאלט או את הגלןפידיך הג'וני שנמצא בניהם מסתכל עלי במבט מזמין ואני מסתכל עליו חזרה ושואל את עצמי למה בעצם אני לא פותח אותו? מה הבעיה? למה התכוון המשורר כשהחליט לא לפתוח אותו?
זהו, נפל דבר, שבוע כשהושטתי יד אל המדף, שנייה לפני שהורדתי את הבושמילס מאלט או את הגלןפידיך הג'וני שנמצא בניהם מסתכל עלי במבט מזמין, והפעם החלטתי שאני פותח אותו.
אבל אז ילד התעורר בצעקות אבא אבא ועזבתי הכל ורצתי לחדר, כשחזרתי כבר עבר המומנטום וכבר לא פתחתי כלום. אחר כך הייתי חולה ואני כבר יודע שזה מעוות את חוש הטעם.
וככה חלף השבוע, אני כבר נהנה מההחלטה לפתוח אותו אבל לא הייתה הזדמנות מתאימה.
במוצ"ש ג'וחא ועוקצנית הגיעו לדרינק השבועי. ואז גם הודעתי להם חגיגית שאני פותח סוףסוף את הג'וני. עוקצנית מייד הצטרפה אלי לכוסית בזמן שג'וחא המרובע נשאר עם הבושמילס מאלט.
איזה כיף. יצאנו למרפסת (היה קר) כבר המון זמן לא יצא לי לשתות ג'וני שחור. הוא לא נכלל בנסיונות הטעימות שלי ושל אוקונור כי אנחנו מכירים אותו, אבל, מצד שני יקר מדי בשביל סתם וויסקי ליד הבירה בימי חמישי ככה שיוצא שהוא נופל בין הכסאות.
אז עכשיו יש לי אותו בבית והוא פתוח ואפשר לשתות ממנו.
הוא מעושן קלות, יש בו מעין בלאגן שמתרוצץ בפה בזמן השלוק מאחורי הכבדות של העישון.
אומנם הוא בלנד ולא סינגל מאלט אבל הג'וני השחור פשוט מצויין. לא לחינם הוא נחשב הבאנקר של הוויסקי – הוויסקי שכולם אוהבים.
וגם אני.
ביום שלישי פאב הבית שלי חגג יום הולדת. 3 שנים להיווסדו.
3 שנים? זה הכול? נראה כאילו הוא היה שם מאז ומעולם…
אני נוהג לקטר די הרבה עליו. הבעלבית קמצן במיוחד, נגזר מזה המחירים הגבוהים, זה שאין אוכל נורמאלי בפאב, החיסרון של הנשנושים על הבר והעובדה שיש רק ברמנית אחת במשמרת. זה מספיק ביום רגוע אבל בזמן עומס היא גם הברמנית גם המלצרית וגם אמורה להספיק לשטוף כלים. אומנם טיפטיפ ועוקצנית (זה אולי הדבר שלוקח לי הכי הרבה זמן פה – למצוא שמות קוד לכל האנשים שמתוארים פה) שתיהן נשות חייל, אבל בכל זאת זה טיפה מוגזם…
ולמרות כל הקיטורים שלי עליו אני שם כל יום חמישי כמו שעון. יושב על הבר עם ג'וחא ואוקונור.
ולמה? "כי השכנים טובים בעיני". האנשים שמגיעים לשם הם האנשים שלי, אנשים כמוני, מהסוג שלי. זה כמעט מועדון חברים קטן וסגור שכולם מכירים את כולם. ככה תמיד יהיה על מה לדבר ועם מי. וכשמגיעים אנשים מבחוץ אז או שהם בסדר או שהם לא מפריעים. אם הם לא מתאימים הבעלבית (אדם לא נחמד – כבר אמרתי) יודע להיות מגעיל במיוחד כך שהם לא נשארים הרבה ולבטח לא חוזרים שוב.
אחרי הפתיחה הארוכה הזאת, אפשר לחזור לעניין.
חרגתי מהרגלי והגעתי ביום שלישי כדי להשתתף בשמחה.
מחוץ לדלת שלט שמכריז על מסיבת ריקודים לכבוד היום הולדת. (אף אחד לא רקד, היו כמה שהתנדנדו קלות אבל זה פאב אז ייתכן שמדובר בכאלו ששתו קצת יותר מדי)
גוחא ואוקונור כבר היו בפנים, מה שדי הצחיק אותי כי ג'וחא אמור להיות בקורס במרכז הארץ ולכן פספס את שלושת הימי חמישי האחרונים, אבל ליום הולדת הוא הגיע.
היה dj במקום שבדרך כלל עומדת הטלוויזיה. הייתה עוגה שטיפטיפ ועוקצנית טענו כל אחת שהשנייה אפתה. היה תפריט חדש מפורט ועם מחירים זולים טיפה יותר (לא במיוחד ליום הזה אלה בכלל) והכי חשוב, היה חצי מחיר על כל הוויסקי (בצייסרים).
אני (שכזכור החלטתי לפני כמה חודשים שאני צריך להרחיב את הניסיון וויסקי שלי ולכן צריך לטעום ולנסות מדי פעם דברים נוספים וחדשים) ואוקונור (שלפעמים נראה לי שהוא ינק וויסקי במקום חלב וששמח מאוד להצטרף אלי בטעימות) מאוד שמחנו לשמוע את העניין הזה וחיפשנו מה נשתה היום.
לקחתי לידי את התפריט החדש וחיפשתי מה עוד לא טעמתי.
אומנם התפריט מפורט והמחירים נעימים יותר ממה שזכרתי, אבל המגוון לא גדל. והוא לא גדול במיוחד. החלטתי ללכת על הגלןמורנגי 10 שעדיין לא טעמתי והומלץ לי כמה פעמים כוויסקי טוב למתחילים כזה שלא אמור להיות כבד מאוד.
אומנם וויסקי אני מעדיף לשתות בכוס ולא בצייסר,
בכוס אפשר (וצריך) להוסיף טיפה מים.
בכוס אפשר (וצריך) להתענג יותר על הריח.
אבל זה מה יש… שאפתי ריח די חלול, כלומר כאילו הוא לא עשוי מכלום, הזכיר לי את הריח של הגלןפידיך. האמת שגם הטעם די מזכיר. מאוד קל, טעמים עדינים מאוד (היחידי שהתאים לי למשהו שאולי זיהיתי זה שקדים, יכול להיות?) שכמעט ולא נשארים בפה.
גילגתי את הוויסקי מסביב ללשון לפני שנעלם, אבל הארומה שלו נעלמה כמעט יחד איתו.
כמה שניות וכאילו לא בא אל קירבו.
סה"כ חוות הדעת שלי שמדובר בוויסקי טוב, שמאוד מאוד מתאים למתחילים, חלק מאוד, אבל עכשיו שאני עושה את הצעד קדימה אחרי האירים אני מחפש את המשהו השונה, המיוחד, הטוב יותר מהם, והגלןמורנגי לא עשה לי רושם כמהו שטוב יותר מהבושמילס מאלט 10 האהוב והטוב שלי.
יפה, מה יבוא עכשיו? אוקונור החליט לעשות מעשה והלך ללטוש עיניים בדיספלי לראות מה מתחבא שם. הוא חזר עם חיוך ולא רצה להגיד מה מצא שם, אז ביקשתי מטיפטיפ את הבקבוק.
גלןליבט 12 (שלא היה רשום בתפריט)
בריחות אני חלש מאוד ואני מודע לזה אבל בכל זאת מנסה, לא ריחרחתי משהו מיוחד. וזה דווקא מה שהפתיע אותי כי השלוק הראשון ממלא את הפה בעץ שמגיע ללא הכנה (להבדיל מהבלווני דאבל ווד שמריח כמו נגרייה) אבל זה בדיוק מה שאני מחפש בסינגל מאלט, שירגש אותי.
שיהיה בו איזה ערך מוסף. לגלןליבט יש ערך מוסף. הוא טוב מאוד. הוא נשאר לאורך זמן לא רק בפה אלה גם מעקצץ בשפתיים. הפעם היו טעמים רבים שכמובן לא זיהיתי דבר מהם. אבל זה לא מפריע לי להנות מהמגוון הזה. יחסית לגלןמורנגי שנשתה לפניו הוא אחר. הוא מיוחד יותר, עמוק יותר, מגוון יותר. הוא נכנס לקטגוריה שהגדרתי לעצמי שאני רוצהמשהו אחר מהאיריים.
בכל אופן יום שלישי מחר יש עבודה, אז לא נשארתי עד מאוחר. ביקשתי מטיפטיפ עוד גלןליבט אחד וחשבון. בנתיים פיטפטתי עוד עם ג'וחא ועם עוקצנית שהייתה תלוייה עליו באותו זמן וניסתה לשכנע אותו לרקוד איתה (כן, הם זוג). בנתיים אוקונור הזמין אותי לעוד גלןליבט אחד.
ואחרי הצייסר הרביעי העקצוץ בשפתיים התחיל להתפשט טיפה מעבר לשפה העליונה לכיוון האף. כמו אחרי טיפול שיניים כשההרדמה עוברת.
גלןליבט 12, חבר חדש ברשימת הוויסקים שאני אוהב.
טוב, אז אחרי ההחלטה שאני מוכן להכנס לעולם המאלטים הגיע הזמן לממש אותה. כמדי יום חמישי ירדתי עם ג'וחה לפאב הבית. אחרי שתי בירות הגיע הזמן לנסות משהו… עוד לפני כן התייעצתי בפורום אלכוהול בתפוז עם מיטב המומחים בתחום הוויסקי וקיבלתי המלצות להתחלה.
(ניסיתי להוסיף פה קישור ונכשלתי אז הנה הוא:)
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=104&msgid=108808
זיהיתי בקצה המדף בפאב את הגלןמורנגי. ביקשתי מדבורה הברמנית למזוג לי כוס, אבל במקום וויסקי היא חזרה עם מבט עקום ולחשה לי… "הגלןמורנגי 10 עולה 70 שקל" נראה לי מופרך ובלתי הגיוני בעליל, זה בקבוק של 50-60$ לליטר אז 70 שקל למנה? זה יוצא הכנסה של 1200 שקל לבקבוק שעולה 250 שקל?????? אני עוד יקדיש פוסט מיוחד לפאב הבית שלי ולמחירים שלו, אבל אין ברירה הוא היחידי באיזור והוא מתנהג כמו כל מונופול דורסני. בקיצור, די נבהלתי מהמחיר. מרפי שישב איתנו כמידי יום חמישי מאוד התלהב מהרעיון שלי של לנסות משהו חדש כל פעם, הפייבוריט שלו הוא המקאלן. אבל כבר נכנסנו לשיחה על סוגים שונים וכיוונים שונים והוא ביקש מדבורה בלווני.
דבורה הביאה את הבלווני 12 דאבל ווד, אבל לא מצאה אותו בתפריט ולא ידעה כמה לגבות עליו.
היא התקשרה מיד לבעלהבית ושאלה כמה עולה כוס בלווני בשביל מרפי. לאחר התלבטות קטנה קיבלה תשובה שעבור מרפי זה 50 שקל.
מרפי כטוב ליבו בוויסקי הזמין מיד שלוש כוסות לו, לי ולג'וחא.
לקחתי את הכוס בשתי ידים, דבר ראשון הסתכלתי, גוון אדמוני ממש.שונה מאוד מהוויסקים שהכרתי.
הריח, פשוט וקל ריח של עץ. שום דבר אחר לא מצליח לפרוץ את הריח החזק כ"כ של העץ.
הוויסקי הזה מתיישן בשתי חביות ולכן סופג פעמיים את הריח והטעם של העץ (מכאן כנראה גם מגיע השם שלו)
למרות שגם על הבושמילס מאלט שיש לי בבית כתוב שהוא מתיישן בשתי חביות והוא אפילו לא קרוב לריח הזה.
שלוק ראשון, טעם של עץ, כמו הריח אי אפשר להתחמק מהעץ. אבל זה לא עץ אקליפטוס או אורן או משהו מוכר, לא יודע להסביר את זה אבל זה עץ אדיר, ענק מאלו שבני מאות שנים. ישן. יבש. מדהים.
השלוק הראשון נעלם לי. פתאום אני קולט שהנוזל כבר מזמן איננו ואני עדיין מתלבט עם טעמי העץ.
עוד שלוק מגלגל אותו בפה, על הלשון מסביב. הפעם כבר מסביב לעץ יש כל מיני דברים אחרים שלא הצלחתי לתת להם שמות אבל הם שם. (כמה חבל שקראתי את ההמלצה של Islay רק אח"כ לנסות לדמיין טעמים באותו זמן ולמצוא התאמות)
אח"כ מרפי סיפר על טעמי קרמל מאחורי העץ, אני, כאמור לא זיהיתי את הטעמים.
בקיצור, עד כמה שאני אוהב את הבוש מאלט שלי ואני חושב שהוא טוב, התברר לי שבעצם הוא בכלל לא בקטגוריה של הגדולים. הדאבל ווד הזה, טוב בעשרות מונים ממנו. זה בכלל לא באותה סקלה, בכלל לא בר השוואה.
עברו כבר יומיים וחצי מאז ועדיין לא נרגעתי מהעניין הזה.
הוויסקי הזה כ"כ טוב, כ"כ מתאים, כ"כ נכון שזה פשוט לא יאמן, הוויסקי הזה תפס אותי לא מוכן.
הייתי מוכן לוויסקי שיהיה לי קשה לשתות, הייתי מוכן לוויסקי חזק, הייתי מוכן לכל מיני דברים. לכזו רמה מעולה לא הייתי מוכן, לא חשבתי שזה עד כדי כך.
לסיכום, אם עד היום היו לי שני טעמים שידעתי להבדיל בינהם. "אוהב" ו"לא אוהב" עכשיו הוספתי טעם חדש "מדהים"
מיד אחרי שנגמרה הכוס (איך כ"כ מהר? למרות שלקחתי את הזמן ושיחקתי עם כל שלוק) כבא דמיינתי את הבקבוק עומד אצלי בבית על המדף/בר שלי.
אני כ"כ התלהבתי מהוויסקי הזה שעכשיו נשאר לי לראות אם זה הוויסקי הזה שהוא כ"כ מעולה, או שכל סינגל מאלט שאני ינסה יטריף אותי לשיאים חדשים…
איזה כיף.
(פורסם במקור ב 13/11/07)
וויסקי, עוד משהו חדש יחסית בחיי.
הכל התחיל ביום ההולדת האחרון שלי, כמדי שנה אמא שלי מתקשרת מאחלת מזל טוב ושואלת מה אני רוצה ליום הולדת.
שאלה שהתשובה עליה ממש לא פשוטה, בשנים שעברו קניתי לעצמי בשמם G.T.A חדש ל PS2 כל שנה. אבל די מיציתי. גם את הצשחק וגם את הקונסולה, ומזמן לא הערתי אותה משנת החורףף הארוכה שלה.
ככה עבר לו איזה חודש שבו כל פעם שדיברנו נשאלתי שוב, "מה תרצה ליום הולדת?"
פתאום, וממש לא ברור לי מאיפה זה הגיע, נפלה עלי החלטה שאני רוצה ליום הולדת בקבוק וויסקי.
למה לא ברור? כי מעולם לא הייתי מחובבי הוויסקי, האמת שלא נתתי לו יותר מדי הזדמנויות…
כשגדלתי אז האלכוהול בקיבוץ נקנה בכסף של מונופול.
מין תלושים מצחיקים שעלו לנו פרוטות, ותמורתם קיבלנו במועדון של הקיבוץ אלכוהול.
החיסרון העיקרי ביחסי הגומלין האלו היו שתמורת התלושים המגוחכים קיבלנו וודקה מגוחכת לא פחות.
עד היום לא הצלחתי לגלות איזו וודקה זו הייתה, אני רק זוכר שהיה לה טעם של אקונומיקה והיא הייתה עושה את העבודה…
רק בצבא גיליתי שבעצם לוודקה לא אמור להיות טעם נוראי שכזה. היינו בשיזפון בתרגיל גדול ונשארנו שם שבת כי במילא חייבים לחזור מוצ"ש והמרחקים הפכו את היציאה ללא כדאית. לעומת זאת כמה נגלות עם הרכבים הצבאיים הורידו את כולנו לאילת.
יום שישי בערב, סגל הסוללה יושב ביאכטפאב ואז להפתעתי גיליתי עולם חדש, אלכוהול חלק, נעים וטעים (עד כמה שאפשר להגיד טעים על וודקה).
מאז עברו כמה שנים אני כבר לא שותה כמויות כמו אז שהייתי צעיר, אבל מצד שני האיכות של מה שנכנס לכבד שלי היום זה משהו אחר.
אני שותה הכל, אוהב לנסות ולטעום אבל משום מה וויסקי נטעם כמה פעמים ירד בקושי וננטש, פתאום החלטתי שאני רוצה לנסות שוב.
התחלתי ללמוד מה, איך ולמה. קראתי עוד ועוד ומפה לשם גם עשיתי קורס ברמנים על הדרך (בשביל הכיף והידע ולא בשביל לחפש לי תעסוקה חדשה) הוויסקי עדיין היה לי קשה הרי וויסקי זה טעם נרכש. או כמו שטען גוחא, למה לסבול בשביל לרכוש משהו? זה לא טעים לי וזהו. למה טען, בלשון עבר? כי היום הוא כבר מגיע לרדת על בקבוקי הוויסקי שלי.
בקיצור החלטתי להתחיל עם כמה דברים בסיסים שאמורים להיות קלים למתחילים. בושמילס וגלןפידיך.
את שנהם טעמתי בפאב הבית שלי לפני הקנייה ושנהם היו טובים בעיני. הבושמילס נעים וחלק יותר והגלןפדיך אחר. (מאוד קשה לי עם עולם הדימויים עדיין, להבדיל מכמה אנשים שאני נוהג לקרוא קבוע שמתארים וויסקי על מרכיביו כמו שמתארים יין)
משום מה בבית הגלןפידיך נטעם לי אחרת לגמרי ודי קשה לשתייה. פה הבנתי לראשונה שהאווירה משפיעה מאוד על הטעם.
והטעם בפאב עם הרעש והאנשים מסביב יכול להיות שונה מהותית מהטעם בבית לבד על המרפסת.
מאז ניסיתי לא יותר מדי דברים.
עשיתי מבחן טעימה לעצמי בין שני דברים שמאוד אהבתי בפאב כדי להחליט מה יהיה הבקבוק הבא שלי בלאקבוש או בושמילס מאלט.
להפתעתי במבחן טעימה עיוור העדפתי את המאלט למרות שהייתי בטוח שהבלאקבוש טעים לי יותר.
ניסיתי טאליסקר 10 שהיה הניסיון הראשון במשהו מעושן והיה לי מאוד קשה לשתייה. קשה לי להגיד שום דבר על הטעם כי אני עדיין לא בטוח שהיה טעם מתחת לעשן, אבל כנראה שכמו שוויסקי זה טעם נרכש, ההתמודדות עם מעושנים גם היא לא פשוטה בהתחלה.
ניסיתי קצת בורבון (גק וגים בים ירוק) בשביל לגלות שאני לא כ"כ אוהב את הוויסקי האמריקאי יחסית לאירים.
הוא נטעם לי חלול יותר, כשאני מנסה לגייס את עולם האסוטיאציות שלי אני מצליח לגרד ברזל חלוד וגם זה בקושי.
הרחבתי את המבחר בבית עם בושמילס מאלט 10 (שהוא הפיבוריט שלי כרגע), טולמור דיו וגוני שחור (שעדיין סגור).
ועכשיו "הגיע הזמן אומרת אמא"
אני מרגיש מוכן.
עכשיו
אני מתכוון להכנס ברצינות יותר לעולם הסינגל מאלטים.
תגובות אחרונות