יום חלום

לקח לי כמעט שבוע מהחוויה. אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא.

יצאתי מהבית כבר בארבע וחצי.
לפני כמעט שלוש שעות נסיעה + ספייר לפקקים של יום חמישי.

כבר ביציאה מ"קצה העולם" עוד בכביש הצר המתפתל בין הכפרים אני מזהה את הפקק בירידה לכיוון כרמיאל. בלי לחשוב אני מסתובב בצומת הראשונה ונוסע מהכיוון השני.
הנה התחלנו עוברת לי המחשבה, איזה נסיעה סיוט מצפה לי…

שעתיים וחצי אח"כ אני כבר חונה בבלומפילד. אין דברים כאלה! מעולם לא הייתה לי נסיעה כ"כ חלקה. ואני נשבע שלא נסעתי מהר. ידעתי שמצפה לי נסיעה ארוכה מלאה בפקקים לקחתי מספיק זמן ספייר אז נסעתי לי בנחת ובשלווה.

טוב, מה עכשיו?
המשחק בעוד שעתיים, אין פה עוד אף אחד…

כשהבנתי שאני הולך להקדים, דאגתי להודיע למהפכן מהדרך שיפגוש אותי מוקדם יותר (הכרטיסים אצלו), הוא יגיע בסביבות שבע וחצי (עוד 45 דקות).
המשחק בתשע (עוד שעתיים ורבע).

קבענו להפגש בנורמה גין, 5 דקות הליכה מבלומפילד.
ביצאה מהחניון ילד קטן שוכב ליד עגלת סופר ריקה שעוד מעט תתמלא בטרופיות וביגלה, "מתי המשחק" הוא שואל, תשע אני עונה ואני שומע את אנחת הייאוש שלו מלווה אותי עד היציאה מהחניון.

אחרי שבע דקות אני יושב על הבר.
מצד אחד, לבד. מצד שני סביבי עוד כמה בודדים בחולצות אדומות, אז כמה לבד אני כבר יכול להיות?

תפריט אוכל, תפריט בירה ותפריט וויסקי – מה צריך יותר?
די ריק עדיין ולברמן יש המון זמן לייעץ לי…

מתפריט האוכל נבחרו נקניקיות הבית. היה טוב מאוד.
מתפריט הבירה שניידר אורגינל – בירת חיטה כהה שלא הכרתי, מזכירה קצת את הפאולנר אבל לא ממש וטובה הרבה יותר.
מתפריט הוויסקי בחרתי לבד גלנפרקלאס 105. על הגלנפרקלאס שמעתי בהתלהבות אצל Islay. בתפריט יש שלושה, 10, 17 ו-105. התמחור המוזר (10 ו-105 עולים אותו דבר- 65 שקל וה 17 עולה 105 שקל) דחף אותי לזה שלקחתי. Glenfarclas 105

גלנפרקלאס 105, וויסקי מספייסיד, חוזק חבית 60%.
למרות אחוז האלכוהול מרגישים את ספייסיד בוויסקי, המון פירות וטעמים מגוונים. אבל הם מייד טובעים במליחות ים ודברים נוספים שעוטפים אותם.
במילה אחת – doubleWood למתקדמים. טעים מאוד ופירותי מאוד אבל עם ערך מוסף. עם משהו אחר, משהו מיוחד ומצויין שמתלווה אליו.
בכמה מילים – פשוט מעולה. כמה טעים ככה חזק ועדיין ניתן לשתייה בקלות מדהימה.

ואז הגיעו המהפכן וזוגתו – עוד בירה אחת ושני צייסרים ומצב הרוח מתרומם. הליכה מעופפת במקצת חזרה לבלומפילד.

וזה נגמר 5 – 1 אחרי הצגת כדורגל נהדרת.

יום חלום.

ימים אפורים

אתמול אני מוצא את עצמי באחת עשרה בלילה בוהה בטלויזיה.
אני כבר לא עוקב אחרי הדיווחים שנשמעים לי כאילו זה בדיוק אותו דיווח שמועבר כבר עשרה ימים.
אין לי חשק לקום וללכת לארון לחפש לי סרט. אין לי חשק לראות סרט.
לא בא לשחק משהו במחשב, לא לקרוא ספר.
והכי גרוע – לא בא לי ללכת לישון, כי אז יגיע מחר.

בעבודה הקודמת שלי בתקופות עומס הייתה לי את התופעה הזו של חוסר רצון ללכת לישון.
אז זה נבע (או ככה לפחות פירשתי את זה) מתוך רצון לעשות משהו נוסף במהלך היממה שלא לסמן לעצמי יום של "קמתי – עבדתי – הלכתי לישון" אז נשארתי ער עד לשעות הקטנות רק כדי להרגיע את עצמי שעשיתי משהו נוסף.
אבל עכשיו, שימים כאלו כבר לא קורים יותר, אז למה? מאיפה נפל עליי פתאום הדיכאון הזה?

כבר כמה ימים שאני מסתובב בהרגשה מחורבנת. אני עייף כל הזמן אין לי כח לכלום.
ויותר גרוע שאין לי חשק לכלום.

אז ישבתי לי אתמול בלילה, לבד, בלי חשק לעשות שום דבר.
בסוף ראיתי את הפרק הראשון של העונה השנייה של צ'אק – סדרה שלא דורשת ממני שום דבר. ניתן לצפות בה בלי שתתעורר ולו מחשבה בודדת.

בסוף נשברתי והלכתי לישון.

והבוקר קטיושות בצפון.

זכרונות מלחמה

מאז שכתבתי את הפוסט של שבעת העובדות ובמיוחד את הסעיף השני אני חושב על התקופה ההיא. המלחמה שהחלה שבוע שעבר רק מחמירה את העניין.

אני מסתכל על התמונות משדרות ומשאר ישובי הדרום המופצץ. אני קורא מאמרים על הילדים שם, שסובלים מחרדות, מהפרעות בדיבור ובהתפתחות ומעוד כל מני דברים שילוו אותם לאורך כל חייהם.

וככל שאני מנסה להזכר בשנים של ילדות בצל קטיושות וחדירות מחבלים, אני פשוט לא מצליח למצוא חרדה והיסטריה. אני זוכר פחד. אני זוכר דאגה. אני לא זוכר איבוד עשתונות. אני לא זוכר צרחות ובכי.

אז נכון, זה לא נמשך כ"כ הרבה שנים. אבל אני זוכר את זה כמצב נתון, ככה זה. אלו החיים וצריך להתמודד ולהתגבר.
וזה מה שעשינו.

כשאני מסתכל אחורה, אני זוכר ילדות מאושרת.
האם זה ייתכן דבר שכזה? או שבעצם אני פשוט מדחיק את כל מה שהיה אז ושם? או שהיום במבט לאחור הכל נראה וורוד ויפה יותר ממה שהיה באמת? האם זה בכלל אפשרי ילדות מאושרת במקלט?
ואולי זה היה היתרון שלנו. זה מה שהכרנו. לא היו לנו חיים אחרים לפני כן. זה לא היה משהו שפתאום נפל עלינו כמו בשדרות, זה משהו שתמיד היה לנו בתודעה, גם בתקופות שקטות ידענו תמיד שהשקט הוא זמני.

(בתמונה משגר קטיושות)

ואולי ההבדל שאנחנו כילדים היינו בטוחים שיש מי ששומר עלינו.
ידענו שיש חיילים 24 שעות ביממה בשער המושב ודקות אחדות לאחר תחילת אירוע (קרקעי) יגיע גם הנגמ"ש עם חיילי החי"ר.
גרנו שני קילומטר מהגבול הפרוץ להפליא (באותם ימים) וזה לא הטריד אותנו.

אין לי מסקנות ולא תובנות בנושא.
סתם משהו שטורד את מנוחתי, האם זו הייתה תקופה אחרת? האם היינו אנשים אחרים? או שאולי אני פשוט לא זוכר, וגם אני הייתי כזה, כמו הילדים בתמונות משדרות?

בעצם יש לי מסקנה אחת – לרוץ ולברר עם אמא אם אני זוכר נכון.

ואם כבר מלחמה, אז עוד משהו.

אתמול בשמונה ראיתי חדשות, אחרי שלושים שניות היה לי ברור שקרא משהו נורא אבל לא אמרו לי מה. עד שהלכתי לישון באחת עשרה לא ידעתי עדיין מה קורה, אם היה לי ילד בעזה הייתי משתגע.
ברור לי מאיפה זה מגיע, הרצון שלא לדווח על נפגעים עד שאפשר להצמיד את המשפט האלמותי "הודעות נמסרו למשפחות" שבא להרגיע, אם לא הגענו אליכם אז יקירכם בסדר.
ברור לי שההורים באים לפני הרצון שלי לדעת.
אבל היום כאשר כולם כבר יודעים לזהות את הניואנסים הקטנים שמגלים לנו שיש הרוגים גם בלי שיגידו לנו את זה במפורש זה מאבד מהאפקט ואולי עושה את זה גרוע יותר עבורם כי בפועל בעצם אומרים – "יש הרוגים – הודעות עדיין לא נמסרו למשפחות."

גם במקרה הזה אין לי תובנות איך לעשות את זה אחרת חוץ מאשר להוריד את הרמזים והטיפים הקטנים שכולנו כבר מכירים.
אז אם אסור לך לספר לי מה היו תוצאות הקרב, אז הכי טוב, אל תספר לי בכלל שהוא התרחש. ספר לי מחר בבוקר, לא יקרה כלום.
אז בבקשה בלי "קרבות קשים" בלי "ידענו שגם נספוג" בלי מבטים מפוחדים ולחוצים ובלי רוני דניאל בטלפון "מצטער אני לא יכול לעדכן עדיין"…

סילבסטר או למה לאכול מצות שנאפו בדם יהודי?

אז אתמול נגמרה שנה. חרגתי ממנהגי ונפגשתי עם כמה חברים (אנחנו רק מחפשים תירוץ להפגש) ישבנו כרגיל על גולדסטאר ובושמילס והרמנו כוסית לכבוד השנה החדשה.
לא משהו מיוחד, לא משהו לספר עליו.
סיימנו בשעה סבירה ובבוקר התייצבתי לעבודה בזמן.

וזהו, עבר. עוד לילה.
ככה לפחות חשבתי לתומי.

לא חלף זמן רב עד שהגיע אלי הנודניק התורן.
איך אתה חוגג את חגו של האפיפיור של היטלר? סילבסטר היה מאוד אנטישמי? הוא היה מורח ילדים יהודים על מצה לארוחת בוקר. ועוד כאלו…

מה הקשר לסילבסטר? ניסיתי לשאול בשקט. הרי ראיתי את כל סדרת רוקי ורמבו.
חוגגים את השנה החדשה.
זה חג נוצרי הודיע לי הטרחן, והם חוגגים סילבסטר!
והוא היה ממש נוראי… הוא האכיל יהודים בכח בחזירים שפוטמו בשרימפסים.

מצטער, אמרתי. אני לא חגגתי סילבסטר.
אני חי לפי הלוח הלועזי, קובע פגישות ב 15 בנובמבר, סופ"ש ב 20 למרץ, משחק כדורגל ב 28 לאוגוסט. וכשמתחלפת שנה בלוח הזה, באופן מעשי זה חשוב לי יותר משנה עברית חדשה.
אין לי ספק שלא יקרה מצב שהבנק יחזיר לי צק כי בטעות כתבתי שנת תשל"ג.

הטרחן לא השתכנע והמשיך לטרוח.
זה חג נוצרי והנוצרים חוגגים סילבסטר והוא היה אדם רע מאוד…
הוא היה גונב קניידלך מתינוקות של בית רבן.

לא נכון. אמרתי. יצא לי להסתובב בעולם פעם או פעמיים. ומעולם לא פגשתי חגיגות סילבסטר פגשתי רק חגיגות New year's eve
וגם אם כן. אז שיחגגו הנוצרים מה שבא להם – אני חוגג שנה חדשה, ואם במקרה זה נופל על אותו תאריך – יופי להם.

לא נכון. הוא אמר. החג הוא הסלבסטר. והוא היה ממש רע. כמעט כמו גרגמל, הוא דרך על יהודים ולא עזר לזקנות לחצות את הכביש.

לא ידעתי שאתה חוגג את עיד-אל-אדחה, ניסיתי כיוון אחר.
זה בדיוק באותו זמן שאתה חוגג את חנוכה, אז אפשר להגיד שבפועל אתה חוגג חג מוסלמי?
והרי אדחה היה אנטישמי ידוע…

כל השיחה הזו לא השפיעה על הטרחן וגם כשהתרחקי מהמקום מובס ומוטש הוא המשיך לגלגל אחרי את החג הנוצרי… סילבסטר… אפיפיור… אנטישמי… מהגרועים ביותר…

הרגשתי ממש שהשחתתי את מילותי לריק (איזה יופי של פתגם) באותה מידה יכולתי לדבר עם הקיר – ובעצם אולי זה מה שעשיתי…

ואז מצאתי את זה

מידע פנימי

השבוע פרצו לבית ההורים שלי.
בין הדברים שנגנבו היה אקדח, מה שגרם לשירות VIP ממשטרת ישראל.
שוטר הגיע מיידית למקום כדי לקחת את התלונה ולמחרת הגיע זיהוי פלילי לחפש טביעות אצבעות.

בעוד איש המז"פ מפזר אבקה בכל מקום אפשרי בבית (הוא לא מצא כלום – הגנבים עבדו עם כפפות) מצלצל הפלאפון שלו – אישתו על הקו.
היא מדווחת לו שפרצו לה לאוטו.

"דברי עם אבא שלי שיבוא לתקן את האוטו" הוא מנחה אותה.
"לא, לא צריך להתקשר למשטרה, בשביל מה?" אומר השוטר לאישתו.
ואם הוא אומר – הוא בטח יודע.