You are currently browsing the category archive for the 'טלויזיה' category.
אתמול אני מוצא את עצמי באחת עשרה בלילה בוהה בטלויזיה.
אני כבר לא עוקב אחרי הדיווחים שנשמעים לי כאילו זה בדיוק אותו דיווח שמועבר כבר עשרה ימים.
אין לי חשק לקום וללכת לארון לחפש לי סרט. אין לי חשק לראות סרט.
לא בא לשחק משהו במחשב, לא לקרוא ספר.
והכי גרוע – לא בא לי ללכת לישון, כי אז יגיע מחר.
בעבודה הקודמת שלי בתקופות עומס הייתה לי את התופעה הזו של חוסר רצון ללכת לישון.
אז זה נבע (או ככה לפחות פירשתי את זה) מתוך רצון לעשות משהו נוסף במהלך היממה שלא לסמן לעצמי יום של "קמתי – עבדתי – הלכתי לישון" אז נשארתי ער עד לשעות הקטנות רק כדי להרגיע את עצמי שעשיתי משהו נוסף.
אבל עכשיו, שימים כאלו כבר לא קורים יותר, אז למה? מאיפה נפל עליי פתאום הדיכאון הזה?
כבר כמה ימים שאני מסתובב בהרגשה מחורבנת. אני עייף כל הזמן אין לי כח לכלום.
ויותר גרוע שאין לי חשק לכלום.
אז ישבתי לי אתמול בלילה, לבד, בלי חשק לעשות שום דבר.
בסוף ראיתי את הפרק הראשון של העונה השנייה של צ'אק – סדרה שלא דורשת ממני שום דבר. ניתן לצפות בה בלי שתתעורר ולו מחשבה בודדת.
בסוף נשברתי והלכתי לישון.
והבוקר קטיושות בצפון.
מאז שכתבתי את הפוסט של שבעת העובדות ובמיוחד את הסעיף השני אני חושב על התקופה ההיא. המלחמה שהחלה שבוע שעבר רק מחמירה את העניין.
אני מסתכל על התמונות משדרות ומשאר ישובי הדרום המופצץ. אני קורא מאמרים על הילדים שם, שסובלים מחרדות, מהפרעות בדיבור ובהתפתחות ומעוד כל מני דברים שילוו אותם לאורך כל חייהם.
וככל שאני מנסה להזכר בשנים של ילדות בצל קטיושות וחדירות מחבלים, אני פשוט לא מצליח למצוא חרדה והיסטריה. אני זוכר פחד. אני זוכר דאגה. אני לא זוכר איבוד עשתונות. אני לא זוכר צרחות ובכי.
אז נכון, זה לא נמשך כ"כ הרבה שנים. אבל אני זוכר את זה כמצב נתון, ככה זה. אלו החיים וצריך להתמודד ולהתגבר.
וזה מה שעשינו.
כשאני מסתכל אחורה, אני זוכר ילדות מאושרת.
האם זה ייתכן דבר שכזה? או שבעצם אני פשוט מדחיק את כל מה שהיה אז ושם? או שהיום במבט לאחור הכל נראה וורוד ויפה יותר ממה שהיה באמת? האם זה בכלל אפשרי ילדות מאושרת במקלט?
ואולי זה היה היתרון שלנו. זה מה שהכרנו. לא היו לנו חיים אחרים לפני כן. זה לא היה משהו שפתאום נפל עלינו כמו בשדרות, זה משהו שתמיד היה לנו בתודעה, גם בתקופות שקטות ידענו תמיד שהשקט הוא זמני.
(בתמונה משגר קטיושות)
ואולי ההבדל שאנחנו כילדים היינו בטוחים שיש מי ששומר עלינו.
ידענו שיש חיילים 24 שעות ביממה בשער המושב ודקות אחדות לאחר תחילת אירוע (קרקעי) יגיע גם הנגמ"ש עם חיילי החי"ר.
גרנו שני קילומטר מהגבול הפרוץ להפליא (באותם ימים) וזה לא הטריד אותנו.
אין לי מסקנות ולא תובנות בנושא.
סתם משהו שטורד את מנוחתי, האם זו הייתה תקופה אחרת? האם היינו אנשים אחרים? או שאולי אני פשוט לא זוכר, וגם אני הייתי כזה, כמו הילדים בתמונות משדרות?
בעצם יש לי מסקנה אחת – לרוץ ולברר עם אמא אם אני זוכר נכון.
ואם כבר מלחמה, אז עוד משהו.
אתמול בשמונה ראיתי חדשות, אחרי שלושים שניות היה לי ברור שקרא משהו נורא אבל לא אמרו לי מה. עד שהלכתי לישון באחת עשרה לא ידעתי עדיין מה קורה, אם היה לי ילד בעזה הייתי משתגע.
ברור לי מאיפה זה מגיע, הרצון שלא לדווח על נפגעים עד שאפשר להצמיד את המשפט האלמותי "הודעות נמסרו למשפחות" שבא להרגיע, אם לא הגענו אליכם אז יקירכם בסדר.
ברור לי שההורים באים לפני הרצון שלי לדעת.
אבל היום כאשר כולם כבר יודעים לזהות את הניואנסים הקטנים שמגלים לנו שיש הרוגים גם בלי שיגידו לנו את זה במפורש זה מאבד מהאפקט ואולי עושה את זה גרוע יותר עבורם כי בפועל בעצם אומרים – "יש הרוגים – הודעות עדיין לא נמסרו למשפחות."
גם במקרה הזה אין לי תובנות איך לעשות את זה אחרת חוץ מאשר להוריד את הרמזים והטיפים הקטנים שכולנו כבר מכירים.
אז אם אסור לך לספר לי מה היו תוצאות הקרב, אז הכי טוב, אל תספר לי בכלל שהוא התרחש. ספר לי מחר בבוקר, לא יקרה כלום.
אז בבקשה בלי "קרבות קשים" בלי "ידענו שגם נספוג" בלי מבטים מפוחדים ולחוצים ובלי רוני דניאל בטלפון "מצטער אני לא יכול לעדכן עדיין"…
נראה לי שהצלחה של סידרה יכולה להוות בעייה עבור היוצרים שלה.
למה סידרה מצליחה? כנראה שהיא הצליחה להביא משהו אחר, משהו מיוחד, משהו שתופס את הקהל.
אז מה הבעייה? איך שומרים על אותו משהו? איך לא משעממים את הצופה?
ככל שחולפות השנים והעונות מתקדמות היוצרים צריכים להעיז יותר.
מה שעבד בעונה הראשונה והשנייה לא מספיק טוב לשלישית ומה שתפס בשלישית וודאי שלא טוב מספיק לרביעית. חייבים לחדש, להפתיע, לשנות או לחילופין להקצין, ללכת רחוק יותר.
אם בתחילת הסדרה הייתה אמא שרק רצתה לפרנס את משפחתה ע"י סחר מקומי בחשיש, אמא עם גבולות ברורים, עם הבחנה בין טוב, נסבל ומקובל לבין מה שנמצא מעבר לקו האדום. אמא שקונה חשיש מאיזו "מאמא" סבתא חביבה שסוחרת תוך כדי גידול הבת והנכדה. מאמא שגם כשהיא מאיימת זה נראה חביב ולא מסוכן. אח"כ פגשנו במקומה את "יו-טרן" מעין פרודיה לגנגסטר בעצמו.
זו הייתה ההתחלה של סידרה שניסתה להראות משהו לא שיגרתי. מעין קומדיה משפחתית חביבה ושמעשעת, אם מוסיפים את העובדה של פרקים של 25 דקות בלבד וקיבלנו סידרה שאני וזוגתי נהנו לצפות בה.
אבל אז חלפו השנים והעונות התקדמו והיוצרים היו חייבים להקצין, לדאוג שלא נשתעמם.
כך האמא התקדמה לסחר בכמויות גדולות ומשם להברחות של סמים (גם כבדים) נשק ונשים.
אותו גנגסטר חביב התחלף במקסיקני שלא בוחל ברצח ועינויים.
בשביל שגם הצופה הפשוט יבין שאנחנו לא מתעסקים בשטויות וזו סידרה שהולכת עד הקצה הופיעו בעונה השלישית סצנות סקס שהתקדמו ברביעית לסצנות בוטות יותר הכוללות אפילו (ישמרנו האל) חזה חשוף.
המשפחה החביבה שלנו, זו שמסתירה סוד הפכה למקרה סעד בהקף מלא תוך שהם נמלטים מביתם מאימת המשטרה הרודפת אחרי האם.
על הדרך ראינו גם ילד שמאונן מול תמונות עירום של אימו, המתת חסד של הסבתא, נער שמנהל רומן עם אמא אחרת מהשכונה ומשכנע אותה לעזור לו לגדל, גבר שדואג לגרש מקסיקנית לא חוקית שמסרבת לשכב איתו, ואני כבר לא זוכר מה עוד היו עוד כל מיני שכאלו
אז למה בעצם לראות סדרה שאיבדה את החן שלה? אז המשהו הרענן והחדשני שהיה לה בהתחלה?
כי לפעמים מופיעות סצנות כמו זו שהייתה בפרק הסיום שאחריה אישתי הביטה בי כעל משוגע
וניסתה להבין מה כ"כ מצחיק אותי.
וזה מה שהצחיק ואפילו הצליח להפתיע אותי
ברקע שומעים את דאג מקריא מכתב ורואים אותו עולה על כסא עם חבל ביד הוא קושר את החבל לקורה בתקרה וכורך סביב ראשו
והטקסט הוא זה
"Dear dana…
I can't believe how different
Ren-mar is than Agrestic,
how fast things move down by the ocean.
I saw a surfer once when I was a kid,but now they're everywhere.
Beach went and got itself in a big damn hurry.
Found myself a crappy studio
apartment off the boardwalk.
It's nothing fancy,
but it does the job.
I have trouble sleeping.
The bed's too short.
I have bad dreams like I'm falling
or I live in africa with the monkeys.
I wake up scared.
sotimes it akes me while
to remember where I am.
Since losing you, I've lost
all sense of joy and pleasure."
Only one thing left to do."
Oh, yeah. Yeah, yeah, yeah. Oh, god.
Legendary!
So fuck you and your lawyers.
Come get me if you want.
I don't give a shit, because I'm broke.
And when you got nothing,
you got nothing to lose."
Take care. Doug."
ולמי שלא הבין/זיהה/זוכר את המקור לטקסט הזה אז הנה המונולוג של ברוקס מ"חומות של תקווה" אחרי השיחרור שלו מהכלא ושניות לפני ההתאבדות שלו.
(אפשר להתעלם מהקטעים שמחקתי משני המונולוגים כדי להבליט את הדמיון)
וכמובן שאפשר ורצוי להתעלם מהעובדה שדאג כורך את טבעת החנק סביב ראשו כדי להגיע לשיא חדש באוננות ולא כדי להתאבד.
Dear fellas,
I can't believe how fast things move on the outside.
I saw an automobile once when I was a kid but now they're everywhere.
The world went and got itself in a big damn hurry.
The parole board got me into this halfway house called "The Brewer". And a job bagging groceries at the Foodway. It's hard work and I try to keep up but my hands hurt most of the time. I don't think the store manager likes me very much. Sometimes after work I go to the park and feed the birds. I keep thinking Jake might just show up and say hello. But he never does. I hope wherever he is he's okay and makin' new friends.
I have trouble sleepin' at night. I have bad dreams like I'm falling.
I wake up scared. Sometimes it takes me a while to remember where I am.
Maybe I should get me a gun, an, an rob the Foodway so they'd send me home. I could shoot the manager while I was at it, sort of like a bonus. I guess I'm too old for that sort of nonsense anymore. I don't like it here. I'm tired of being afraid all the time. I've decided not to stay. I doubt they'll kick up any fuss. Not for an old crook like me.
לסיכום עונה די בינונית שנסתה לשמור אותי כצופה ע"י הליכה לקיצוניות ופרט למקרים בודדים בהם הבליחה פתאום אותה רעננות שאיפיינה את הסדרה בעונות הראשונות הייתה די מעייפת לצפייה.
עונה חמישית בקרוב – לא בטוח שאני אהייה שם.
יש סרטים שברור לי שהם לא מה שאני חושב. וברור לי שהדעה שלי עליהם בנויה בעיקר על הסיטואציה והחברה שראיתי אותם ולא לפי רמת הסרט עצמו. היום שאחרי מחר ששודר אתמול באחד מערוצי הסרטים של yes הוא בדיוק כזה.
על פניו עוד סרט לא רע על סוף העולם. לא רע, ואפילו טיפה אחת לא יותר טוב מזה.
אבל מצד שני, הוא התאים לי מאוד וחוויית הצפייה שלי הייתה מעולה.
תשע וחצי, הילדים ישנים, עבודות הבית הסתיימו, אשת החייל שלי פרשה למיטה, ואני לבד בסלון. מחזור ליגת האלופות יתחיל בעוד כחצי שעה, אבל אני עייף ואין לי חשק לנקר מול משחק, מה גם שאין משהו שעל פניו מסתמן כמשחק שווה. (בדיעבד, צדקתי. לא היו משחקים גדולים אתמול) האח גדול בערוץ 2 לא עושה לי את זה ואני אולי היחידי בעולם שלא רואה את זה.
בזיפזופ הגעתי לסרט הזה שלוש דקות מההתחלה כך שהחלטתי להישאר קצת.
בגלל הבעיה שמדווחת בפוסט הקודם נשארתי מולו כמובן עד הסוף הקיטשי המאושר.
הסרט עצמו די פשוט. העלילה לא רצינית ולמרות היסטריית ההתחממות הגלובלית היא לא משכנעת אותי שיש בה אפילו שמץ של אמינות. העולם מקפיא את עצמו למוות והגיבור יוצא לצעדה ברגל מפילדלפיה לניו יורק תוך לחימה עיקשת בסופה שמאיימת להשמיד את האנושות. וכל זה כדי למצוא את הבן האובד, זה שסגור בספרייה ציבורית ושורף ספרים למחייתו.
כמובן שדואגים להסביר לי היטב שלא אפספס שהספרים מייצגים את הציוויליזציה וחשוב שאבין שהאדם חוזר לתקופה שלפני המילה הכתובה הדפוס והטכנולוגיה.
אבל נהניתי.
אני שונא את המזגן שמנסה לחמם את הסלון ואת היובש שמתלווה אליו, ולכן ברגע שאשת החייל פורשת, אני מכבה אותו. את החולצה הארוכה הורדתי כשעשיתי אמבטיות לילדים.
וכך אני מוצא את עצמי, לילה, חושך, המזגן כבוי, אני שוכב על הספה בחולצה קצרה, בטלביזיה מתחיל עידן קרח חדש, ניו יורק קופאת ואני רועד מקור על הספה.
זה הרגיש כל כך נכון, כל כך מתאים, כל כך העצים את החוויה של הסרט שאפילו לרגע לא חשבתי להביא לי שמיכה או לפחות ללבוש חולצה עבה יותר. למעשה, כן חשבתי על זה אבל ההתאמה לסרט ובעיקר העצלנות שכנעו אותי לוותר על הרעיון. וטוב שכך כי פתאום מסרט די בינוני נוצרה לי אווירה של שיתוף של חלק מחוויה גדולה יותר. כשההוריקן עומד מעל הגיבור הרוחות שככו סביבו והדממה אופפת אותו, אותו ואותי, שקט מופתי בבית ובחוץ שהעפתי מבט דרך החלון לראות שהקירות העננים לא עוטפים גם אותי.
היום שאחרי מחר – סרט סביר על סוף העולם ולא יותר מזה שבאופן סובייקטיבי לחלוטין בגלל ההרגשה של ה"מסביב" בצורה שברור לי שלא תחזור מקבל 8 בסולם סורטר.
ואין לי ספק שאם אראה אותו שוב אשאל את עצמי איך יש לי זיכרון כ"כ טוב מסרט כ"כ בינוני.
יש לי בעיה וזו לא סיבה לצחוק עלי. ובכל זאת וונדרן וומן נוהגת לרדת עלי מדי פעם בגינה. אני לא מסוגל להפסיק סרט באמצע. לא משנה כמה גרוע הסרט או כמה אני עייף.
בימי כבר מצאתי את עצמי יושב שעות מול סרטים נוראיים ומחכה לסופם.
ובכן, בשעה טובה הבראתי. מצאתי את הסרט שגרם לי להפסיק אותו באמצע.
אולי ציפיתי ממנו ליותר מדי. אחרי הכול את המשחק "מקס פיין" טחנתי בפלייסטשין 2 בהנאה רבה. המשחק היה מעולה. הוא היה מהפכני, הוא הביא משהו חדש שעדיין לא היה לפניו.
במשחק הזה נולד המונח "זמן קליע" והכוונה שהזמן מאט עד כדי שאתה יכול לראות את הקליעים בזמן מעופם, כמובן שגם הדמות שלך נעה באותה מהירות איטית, אבל כל התגובות האחרות בזמן מלא. כך אתה יכול לזנק לתוך חדר להאט את הזמן ועד שאתה נוגע ברצפה כבר לסרוק את כל החדר במבט לזהות את ההוא שמתחבא מאחורי הדלת ואת ההוא שמתרומם מאחורי הדלפק, לראות אותם מרימים את היד האוחזת בנשק ולכוון לכיוונם את צמד העוזים שלך. נשמע קצת פאטתי כשמסבירים את זה, אני יודע, אבל כשמשחקים את זה עם האיכויות של ה PS2 זה פשוט מעולה.
העניין הזה גרם לי לחכות לסרט מלא באפקטים שיהיו חדשנים ומרהיבים לפחות כמו במשחק. במקום זה קיבלתי סרט מתח אפילו לא סרט אקשן. איך לוקחים משחק יריות משחק מצוין קצבי וחדשני והופכים אותו לסרט בלשי? ועוד לסרט גרוע?
דווקא מהדקות הראשונות מאוד התרשמתי. מה שכנראה הגביה את הציפיות בעוד כמה מטרים.
הדבר השני שאפיין את המשחק היה אווירה מאוד קודרת. שלג, רוח, מזג אוויר סוער. ואת הכול מלווה דיבור חרישי של הגיבור שמתאר את האירועים. סיוטים והזיות מדי פעם שמכניסים לעניין גם שמיים אדומים, להבות ואווירת גיהנום.
ככה בדיוק התחיל הסרט בדיוק באותו רקע. אותה אווירה קודרת ומאיימת. אותה הרגשה של כלו כל הקיצים, תמות נפשי עם פלשתים, אפוקליפסה עכשיו.
הבעיה שהסרט לא מתרומם לשום מקום.
סרט מתח שלא מותח. סרט בלשי שלא מפתיע עם עלילה כמותה כבר ראינו מיליון פעמים.
סרט אקשן ללא אקשן (כמעט). סרט אימה שלא מאיים.
5 בדירוג סורטר, וגם זה רק בגלל האווירה שמרככת קצת את האכזבה.
אז חיסלו את אלפרון.
צפוי? לא יודע, לא מבין בזה. נראה לי שאדם שכבר ניסו לחסל אותו ארבע או חמש פעמים מודע לזה שכנראה תהייה פעם נוספת. אבל לא על זה רציתי לכתוב.
אני יושב ורואה את אשתו, אהובה אלפרון בוכה בטלוויזיה. ובאמת, מי לא הייתה בוכה במקומה, עבריין או לא, רצחו לה את הבעל. אני מסתכל עליה אבל רואה מישהי אחרת.
בעונה השלישית (אם אני לא טועה) של החיים עפ"י Y/פעם בחיים (סדרה שמציבה מפורסמים במקומות לא טבעיים להם) הציבו דוגמנית אחת אצל אלפרון בבית.
הצטרפות מקרים מעניינת שבדיוק בימים אלו הסדרה משודרת בשידור חוזר ב yes.
אז יצא לי לראות אותה גם שם בימים האחרונים האלו ושוב אני מסתכל עליה ורואה את האחרת.
והיא מספרת איך היא נאבקת להחזיק משפחה ולגדל ילדים נורמלים ונורמטיבים עד כמה שאפשר. ועל הסכנות שבחיים לצידו, ולמרות זאת היא לא מפחדת…
ופתאום זה פוגע, כמו ברק, זה כ"כ ברור. כ"כ מדויק ואיך יכול להיות שאף אחד לא רואה את זה?
כולם מדברים על איך עבריין, רוצח, איש אלים ומסוכן שכזה הפך אצלנו לסלברטי. איך קרה שכל המשפחות האחרות נשארו משפחות פשע, והוא כבר כ"כ מעבר לזה.
איך הוא נכנס לכל בית בישראל? איך קידשנו אותו? איך ומתי הפושע הזה הפך להיות הגיבור? האיש הטוב? ושוב קופצות לי המחשבות אל ההוא, הבעל של האחרת. עוד פושע שהפך להיות האיש הטוב, הגיבור, הנערץ.
ומי הייתה קודם? מי מעתיקה ממי? ואולי פשוט ככה זה באמת? אולי גם גברת שירזי, וגברת אבוטבול ואשת קוקו האינדיאני ובת זוגתו של אל קאפונה כולם נראות ומתנהגות אותו דבר?
אבל זה לא רק ההתנהגות והדיבור והסגנון, הן פשוט נראות כאילו הופרדו בלידתן…
ואולי פשוט שכחו לכתוב בתחילת כל פרק "מבוסס על סיפור אמיתי"
ואחרי הפוסט הקודם וכל המהומה שמתוארת בו אתמול היה יום של שקט.
זה היום היחידי השבוע שלא היו לי משימות של אחרי עבודה אז החלטתי לעשות לנפשי – הלכתי לשחות. לא שחיתי במשך כחודשיים (חגים ובלגן) ושבוע שעבר חזרתי לשחייה מקוצרת וקשה.
הפעם הייתה אופרה אחרת, ההתחלה הייתה קשה אבל בסופו של דבר שיצאתי מהמים החלטתי שזה היה המקצה הטוב ביותר שלי מעולם.
30 בריכות וכולם חתירה ואני עדיין בחיים כדי לספר על זה.
כשנכנסתי הביתה (שש וחצי בערב) קיבל את פני שקט מפתיע. הבונבון אצל חבר, הבונבונה עם חברה משחקות בחדר והפשושית משחקת לעצמה באוניברסיטה על השטיח.
תענוג. מה עוד שהבונבונה זינקה מהחדר נתנה לי חיבוק והודיעה לי שהיא הולכת לישון אצל אותה חברה.
בשבע אמא הסיעה אותה לחברה וחזרה עם הבונבון. גם הוא החליט ליישר קו עם הערב המופלא הזה והוא כבר אכל ארוחת ערב אצל החבר, כלומר מכל הבלגן של התארגנות ללילה, הדבר היחידי שנשאר לעשות זה אמבטיה לילד אחד.
אין כמו סיפור העז. זה כל כך נכון.
ברגע שאני נשאר רק עם שני ילדים, פתאום זה נראה כ"כ פשוט, כ"כ קל לניהול, כ"כ כיף.
פתאום אף אחד לא לחוץ, לא כועס, יש זמן להכל, אפשר לשחק וליהנות.
אחרי האמבטיה שיחקנו קצת, ראינו טלוויזיה והוא נרדם בשניות על הספה כשהוא מחזיק את השלט חזק חזק.
חילצתי ממנו את השלט התנדנדתי קצת על הכורסא עם הפשושה מול WPT
איזו תוכנית, איזה משחק מרתק, כשאתה רואה בדיוק מה יש לכל אחד ביד ואתה רואה איך הם משחקים יחסית ליד הזו, מעניין מאוד. זה ממש משחק פסיכולוגי והוא מוגש ע"י שני שדרנים רהוטים בקיאים בחומר ומשעשעים – אני אוהב. (חייב לנסות לשחק)
בקיצור תוך 10 דקות גם היא ישנה, פיזרתי כל ילד לפינה שלו.
הספקתי בדיוק להיפרד מהאישה שהולכת גם היא לשחות היום.
רק בשביל הפרופורציה, אשת החייל שלי שוחה 60 בריכות חתירה ב 40 דקות פעמיים בשבוע.
ואז, שקט.
דממה בבית.
אני לבד.
מזגתי לי כוס Highland Park 12, הוויסקי החדש שלי שיזכה בקרוב לפוסט משל עצמו (בעצם יחד עם שאר הרכישות החדשות) ארגנתי לי שקית גרעינים והתיישבתי בנחת לצפות במשחק כדורגל.
אח, החיים הטובים. מי היה מאמין שככה אני יושב לי, רגל על רגל בבית שלי.
בית עמוס בילדים, בית שהמשימות בו לא נגמרות לעולם, בית רועש, בית חי.
ופתאום זה רק אני, הוויסקי והפועל ת"א.
על המרקע, הפועל ת"א – ביתר ירושלים. האמת לא ציפיתי. באמת שלא ציפיתי למשחק טוב.
למחרת כבר קבענו להיפגש כל החברה לראות את ליברפול – אתלטיקו מדריד אז ידעתי שיש בעתידי משחק טוב והיום יהיה משחק אמוציונאלי יותר.
הייתי מוכן נפשית לבונקר, ל 0-0 משמים כמו לפני שבועיים בנתניה.
הפתעה.
איזה משחק. איזה קצב. איזה כיף לראות. משחק כזה בליגה הישראלית לא ראיתי כבר הרבה זמן. הזדמנויות לשני הצדדים, משקופים, החמצות מסמרות שיער, ריצה, מהירות, תענוג.
לא משנה איך היה המשחק נגמר היה פשוט תענוג לראות אותו.
אשתי חזרה והלכה למיטה.
ואני מול סיום המשחק.
אני רוצה לחשוב שאני אדם רציונאלי. חושב לעניין ולא מתפתה לשטויות ולעסקאות ברחוב.
ובכל זאת את חולצת המזל שלי לבשתי מהבוקר.
ובלי לנאחס, אשת החייל חזרה הביתה התוצאה הייתה 0-0.
היא לבשה חולצת לילה אדומה ונכנסה למיטה.
חמש דקות אח"כ התוצאה כבר הייתה 2-0.
אז אם כל הכבוד לקריסה המנטאלית של ביתר, לטקטיקה של גוטמן או לניצול ההזדמנויות של יבואה, אני יודע שהניצחון היה בעיקר בזכותה.
אז מה היה לי היום?
מקצה שחייה לגוף.
שקט, מנוחה, וויסקי ומשחק מרגש לנפש.
צברתי כמויות של אנרגיה ואני מוכן לכל מה שיגיע בהמשך השבוע.
ואם ככה נהנתי מכמה שעות של שקט מה יקרה בסוף החודש???
אני לא רוצה להרוס את ההפתעה, אבל מצפה לי חופש אמיתי – סופ"ש של רווקים.
פרטים יבואו….
והתמונה, מהאתר הרישמי של הפועל ת"א וצולמה ע"י גבע תלם
כבר לפני זמן מה הורדתי את הפרק הראשון של הסדרה הזו. אני מוריד די הרבה סדרות, הרבה יותר מאשר הזמן הפנוי שיש לי לצפות בהם, כך קורה שבדר"כ אני לא מתחיל סדרה חדשה עד שאין לי חלק ניכר מהפרקים שלה כבר מוכנים.
משום מה, ראיתי אתמול את הפרק הראשון של Flashpoint. סדרה על יחידת ימ"מ, בפרק הראשון יש לנו אדם לא מזוהה שגם לא מספרים לנו כלום עליו שלוקח בת ערובה, הוא מדבר קרואטית או שפה אחרת וכמובן שאין מתורגמן באיזור כך שהאדם הזה והסיפור שלו שגרם לו למשעה הזה לא ידוע לצופים והוא למעשה לא משמעותי לעלילת הפרק. הפרק הזה הוא בעיקר על הצלף שהורג את אותו אדם בסופו של דבר. צלף שבשנייה שלוחץ על ההדק לפני שהרובה קופץ הוא מספיק לראות חולצה של אדם אחר נכנסת לכוונת. השניות של השוק שהוא מנסה לברר במי פגע. והבדידות שלו אח"כ כשבמקום לחגוג הוא נלקח מיד לחקירה לבדיקת האירוע.
חוות הדעת שלי הייתה שזו סדרה חביבה, לא יותר. ואם כל הכבוד לאנושיות של אותו צלף אני מצפה למשהו נוסף, זה לא יחזיק אותי לאורך העונה.
הערב נשארתי לבד עם שלושה ילדים, אחרי שכולם נרדמו והתברר לי ששוב אין מה לראות בטלביזיה. החלטתי לנצל את הערב הפנוי לראות משהו שאין סיכוי שזוגתי תראה איתי וסדרה על שוטרים זה בדיוק זה. ככה שכנעתי את עצמי, למרות שיש לי רק שלושה פרקים מוכנים, ככה אחליט אם לתת לה הזדמנות או לגנוז את הסדרה ולחסוך ברוחב פס.
אז ראיתי את הפרק השני.
אישתי מדי פעם מקטרת לי שהיא מעולם לא ראתה אותי בוכה. אני לא אגיד שאני אף פעם לא בוכה. אבל זה באמת קורה לעיתים מאוד מאוד נדירות. וכמעט תמיד זה קשור לילדים.
הערב ישבתי על הספה עם כוס קפה שהתקררה על השולחן בלי שנגעתי בה עם דמעות בעיניים.
מול סדרה? זה עוד מעולם לא קרה לי.
הפעם להבדיל מהפרק הראשון, הסיפור האישי של החוטף מסופר לנו. אדם שאישתו נהרגה בתאונת דרכים (הוא נהג) בתו חולת לב וזקוקה להשתלה, אחרי יותר משנה שלא נמצא לב הוא לוקח אותה הביתה כדי להעביר את ימיה האחרונים. ואז מגיעה ההודעה שיש לב, עד שהוא מגיע לבית החולים ואז מתברר שהייתה טעות ויש שם אחר ברשימה לפניה. (בגלל שהיא נסעה הביתה). הוא נשבר ומנסה לאלץ את הצוות להשתיל את הלב לבתו.
אני זוכר את הסרט הראשון שבכיתי. אדם ששילם כל חייו ביטוח רפואי מגלה שהבוס שלו לא העביר את חלקו והביטוח לא מוכן לשלם על השתלת לב לבנו. הוא חוטף את הצוות הרפואי כדי להכניס את בנו לרשימת הממתינים, ואז הוא מתכנן להתאבד כדי לאפשר לצוות להעביר את הלב שלו לבנו.
בשני הסרטים האדם מסיים את הסרט/תוכנית בכלא, אבל הבן/בת שלו ניצלים ומקבלים לב חדש. והזדמנות לחיים.
תמיד במקרים כאלו אני שואל את עצמי מה אני מוכן לעשות בשביל הילדים שלי. והתשובה גם אם היא לא פרטנית ומדויקת לרמה של דברים מסויימים היא הכל.
הכל.
אני מוכן לתת הכל עבור האנשים הקטנים האלה, הבונבונירות שלי.
כשנגמר הפרק עשיתי מיד סיבוב לראות שכולם ישנים, שכולם שלווים, שכולם בונבונים.
סדרה שיכולה לגרום לי לכזו סערת רגשות בטח עושה משהו כמו שצריך.
FlashPoint סדרה שאני בהחלט מתכוון להמשיך לעקוב אחריה.
ולא זה לא בגלל אותה שוטרת
כאמור מזמן לא ראיתי סרט באורך מלא.
אבל בגלל השתלשלות אירועים די מוזרה, מצאתי את עצמי מול הטלויזיה מחפש משהו לראות.
לא התחשק לי להמשיך באחת הסדרות שאני עוקב אחריהן וזיפזפתי לי שוב ושוב בין הערוצים.
באחד מערוצי הסרטים של YES בדיוק התחיל סרט.
איזה יופי שיש תקציר של הסרט על המסך. בחורה עם בעיית שכחה, היא לא זוכרת דברים חדשים.
כבר ראיתי כל מיני וורסיות של הדבר הזה.
ממנטו שהיה מצויין וערוך אחורה בזמן כך שבדיוק כמו הגיבור גם הצופה לא "זוכר" (יודע) מה קרה קודם.
"לקום אתמול בבוקר" על אדם שחי שוב ושוב את אותו יום, שהיה חביב.
ועכשיו מצטרף לרשימה הסרט הזה.
אדם סנדלר ודרו בארימור מייד נתנו לי את ההרגשה שזה הולך להיות סרט קליל, קומדיה חביבה רומנטית וקיטשית להפליא, כזו שאני אוכל להפרד ממנה בקלות באמצע וללכת לישון.
זה לא.
הסרט התעקש ללכת בכיוונים לא צפויים.
זה מתחיל מאבא ואח שלה שיוצרים עבורה כל יום את אותו יום מושלם שחוותה לפני שנה.
כל יום זהו יום ההולדת של האב. ובסוף כל יום כשהיא הולכת לישון הם זורקים את שאריות העוגה, עוטפים מחדש את המתנה שקנתה, וצובעים את הגארז בלבן כדי שמחר תוכל שוב לצבוע עליו.
האב מודה שהדבר שהכי מפחיד אותו שיום אחד היא תגלה שמשקרים לה כבר שנים, וזמן רב נעלם לה.
סנדלר מתאהב בה ממבט ראשון ומבלה זמן רב בנסיונות לפגוש אותה.
יום אחרי יום הוא ניפגש איתה לארוחת בוקר בנסיון לבלות איתה את היום, לעיתים הוא מצליח ולפעמים לא. מדי פעם היא מגלה שבעצם היום הוא לא היום, היום הוא שנה בעתיד ממה שהיא חושבת שהוא, ואז למשפחה כבר יש תרגולת של גילוי. יש חוברת נהלים מוכנה שמספרת לה על התאונה. ואז מחכים למחר בבוקר להתחיל מחדש.
סנדלר מכין לה קסטה שמספרת לה את האמת שבה היא צופה מדי בוקר. ככה אפשר לוותר על ההצגות והמשחקים ולהתחיל מיד לגרום לה להתאהב בו שוב ושוב ושוב…
פתאום מתברר לנו שאחרי שהיא צפתה בקלטת היא התחילה להכין לעצמה יומן שכל ערב לפני השכחה, היא מספרת לעצמה מה היה באותו יום. וכשהיא מבינה שכל הסובבים אותה שמו את חייהם בהמתנה כדי לגרום לה להרגיש טוב, היא נפרדת מכולם. עוברת לגור במוסד ומוחקת את אדם מתוך היומן שלה בידיעה שמחר לא תזכור אותו בכלל.
בסוף כמובן שהוא מחליט שחייו טובים יותר איתה גם אם היא לא זוכרת והוא חוזר אליה בריצה בשביל לגלות שהיא לא זוכרת אותו אבל חולמת עליו כל לילה.
לאורך כל הסרט אני מחכה לרגע שהיא תבריא. דן אקרויד בתור המומחה שאומר שהיא לא תבריא לעולם לא משכנע אותי. מו באמת, הוא נהג לרדוף אחרי רוחות והיה אחד מהבלוז ברודרז, הוא לא האדם הכי מומחה בנושאי רפואה. בהתחלה אני מחכה שהיא תקבל שוב מכה בראש ותבריא, או אולי אחרי ליל האהבה הראשון או אולי… כל פעם שהיא מתעוררת בבוקר אני מתאכזב שוב לגלות ששוב היא לא זוכרת.
ואז, בסוף בסוף אחרי שמחקה אותו מהזיכרון וחלמה עליו נפרדה וחזרה אליו שוב היא מתעוררת בבוקר ושוב קלטת ושב אני משוכנע שזו רק סצנה ועוד שנייה היא תחייך ותזכר אבל לא שוב היא נראית מבוהלת למול תמונות התאונה, והפעם תוספת תמונות מהחתונה ואז מתברר שיתאה איתו להפלגה, איתו ועם אבא שלה….
ועם הבת שלה ?!?!
איזה אומץ צריך בשביל לעשות לי סרט קיטש אמריקאי שבסופו לא רק שהיא לא מבריאה והם חיים באושר ואושר, אלה היא ממשיכה לקום כל בוקר בלי לזכור מה קרה קודם, כשהקודם הזה רק גדל וגדל וגדל. והבת שלה כבר נראית בת 6 בערך.
איזה אכזבה לחכות שעה וחצי למשהו שברור לי שיקרה בסוף והוא לא קורה.
איזה תענוג להיות מופתע מסרט קיטש אמריקאי שלא חשבתי שלעולם יצליח להפתיע אותי.
איזה מוזר זה להחניק דמעה מול סרט שכזה.
איך אני אוהב סרטים שלא הולכים בתלם…
אני אתחיל מהשורה התחתונה. אני חסר אחריות. אחרי הפוסטים שהיו פה על כך שיש הורים חסרי אחריות, אז אני חבר חסר אחריות. לזכותי, לא נתקלתי במצב כזה ולא הייתי מוכן לקראתו, אבל זה לא פותר את העניין שבסופו של דבר לא טיפלתי באירוע הזה כמו שהייתי אמור.
נתחיל מההתחלה.
יום חמישי, פורטוגל-גרמניה.
לורי הזמין אליו ל”פאב” שלו. למען הדיוק מדובר בפאב/בית קפה/אולם הופעות/גן אירועים (כל האפשרויות נכונות). הפאב נמצא במושב שצמוד למושב שלנו אבל בדרך מפותלת וצרה בתוך יער על דופן ההר.
הגעתי בדיוק בזמן (עשרים לעשר) ובתזמון מופלא ביחד עם אוקונור.
המקום היה ריק (כרגיל). לורי חיכה לנו ויענק’לה היה שם במשמרת. הטלוויזיה על קצה הבר, בדיוק שריקת הפתיחה. ישבנו לאורך הבר שלושתנו, גולדסטאר ובושמילס (שהתחלף אח”כ בגיימסון). במהלך הערב הגיעו והלכו עוד כמה לקוחות שיענק’לה טיפל בהם במסירות. היה נחמד מאוד. אנשים מעניינים ונחמדים, מקום מוצלח, משחק לא רע (למרות שהייתה שם רק קבוצה אחת ולא הנכונה).
בתום המשחק שחררתי לאוויר את התיאוריה שלי – גרמניה לוקחת את היורו הזה.
וככה זה יקרה – לא משנה מי תנצח קרואטיה או טורקיה היא תפסיד לגרמניה בחצי הגמר.
רוסיה תנצח את הולנד (ואת זה אמרתי כבר ביום חמישי) אבל תפסיד לאיטליה בחצי הגמר.
ובגמר ישן נושן של גרמניה – איטליה. גרמניה תנצח ותזכה בתואר.
אוקנור הסכים להתערב איתי כשהוא טוען כשקרואטיה תזכה… (ההימור שלו החזיק מעמד בקושי יום אחד)
בסוף המשחק יצאנו למרפסת. אויר טוב, נוף מדהים, אנשי שיחה. היה ממש נחמד ובלי לשים לב השעה כבר שתיים וחצי. יענק’לה היה הראשון לעזוב. נכנסנו חזרה פנימה והמשכנו לדבר. תוך כדי אוקונור הזמין עוד חצי בירה ועוד אחד וצייסר גיימסון ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.
מתישהו באמצע גם הדליק ג’וינט ועוד שליש בירה כדי להוריד אותו.
בשלב הזה הוא כבר לא הלך ישר, דיבר שטויות חזר על עצמו שוב ושוב ובכלל עזב את המציאות לזמן מה.
מביך. ממש לא נעים. מה אני אמור לעשות? בן אדם בן 45. הבת שלו בגן עם הבת שלי. איש מבוגר.
כבר יצאתי עם אוקונור כמה פעמים ואני רגיל שבזמן שאני שותה בירה הוא שותה חמש. על כל צייסר שלי הוא מוריד שלושה. ובדרך כלל הוא מתמודד יפה עם הכמויות האלה.
הפעם הוא לא התמודד יפה. ממש לא.
במשך כחצי שעה ניסינו לשכנע אותו בטוב לוותר על המפתחות לאוטו – ללא הצלחה.
אז מה לעשות? לקחת לו בכוח? להתקשר לאשתו?
בדיעבד, כן! בהחלט זה מה שהיינו אמורים לעשות, לורי ואני.
אבל כאמור גם אנחנו שתינו (ברמת הסביר) השעה כבר הייתה כמעט ארבע בבוקר והיינו עייפים, ושנינו לא נתקלנו במצב כזה ושנינו ריחמנו והיינו נבוכים מהסיטואציה כך שבסוף נכנענו לו. שינהג הביתה.
עשינו עוד ניסיון כשהוא הסתבך עם הקודן. אבל לשווא.
נפרדנו מלורי ויצאנו לדרך.
כאמור הדרך צרה מפותלת ובדופן ההר. יש מספר מקומות שירידה מהכביש שם יכולה לגלגל את האוטו לתהום…
איזו טעות. איזה חוסר אחריות.
נסעתי ראשון. שני מטר לפניו על 10 קמ”ש הוא מאחורי לא תמיד נשאר ישר על הכביש. הוא מתקדם אחרי אבל בסלאלום.
אחרי סיבוב אחד הוא משתפשף על הגדר בצד הכביש ולי נופל האסימון שלא חסר הרבה וגם הוא נופל אחרי האסימון.
הדרך ארכה כשנה. (לא זו לא טעות, ככה הרגשתי) למרות שהשעון הראה שלקח לנו חצי שעה.
כל הדרך אני עם עין אחת על הכביש עין שנייה בראי והמח מנסה לחשב זוויות התנגשות וחישובי תנע כדי שבכל רגע שאני רואה שהוא מפספס סיבוב או משהו כזה יהיה לי פתרון מוכן, איפה אני אמור לעמוד ולאן להתקדם כדי לחסום את הנפילה שלו עם האוטו שלי.
באמצע הדרך הוא נעצר. עצרתי גם, יצאתי מהאוטו ומיהרתי אליו. “הכול בסדר, אני רק מדליק סיגריה.” הובלתי אותו ככה כל הדרך עד לביתו.
הגענו. עצרתי מעבר לחנייה שלו. הוא חנה אחורה לתוך השיחים. ניגשתי פתחתי את הדלת ליד הנהג, מה קורה? שאלתי. הוא נעץ מבט בוהה בדלת הפתוחה, מי זה? שאל. ואז זיהה. מה אתה עושה כאן? שאל בהפתעה.
עזרתי לו לרדת הביתה תוך שהוא ממלמל מיני תודות על היותי ג’נטלמן אמיתי.
מיהרתי הביתה כשאני עדיין רועד מזיכרונות הנסיעה הזו. בארבע ורבע נכנסתי למיטה.
אתמול, יום שבת נפגשנו שוב שלושתנו באותו מקום.
הודעתי לו שזה היה חוסר אחריות מצדי ואני לא מוכן שזה יחזור על עצמו.
הוא הודה ששתה יותר מדי, ואכן היה אמור לוותר על המפתחות אבל משום מה לא עשה זאת. והתנצל על כל האירוע, ועל חוסר הנעימות וסגרנו את הנושא.
חוץ מזה רוסיה ניצחה את הולנד במשחק מצוין, כשלמעשה (שוב) הייתה רק קבוצה אחת על המגרש.
בסוף המשחק התפזרנו כשכולם פיכחים.
רק בכניסה למושב שלנו כשאני פניתי ראיתי שהוא ממשיך ישר ולא נוסע אחרי, כשההימור שלי שנסע לפאב הבית שלנו. (להשלים את המכסה?)
למדתי לקח!
זה באמת לא יקרה יותר. דבר ראשון נחתוך לו את השתייה הרבה יותר מוקדם כדי למנוע ממנו להגיע למצב הזה.
דבר שני אם נגיע שוב למצב כזה, אז גם בכוח אם צריך, אבל המפתחות לא יהיו אצלו ביד ומישהו יסיע אותו הביתה.
ואחרי שהבנתי עם עצמי שנסיעה כזו לא תקרה שוב, מה לעשות אם חבר אלכוהוליסט? בתור היותו אירופאי הוא שותה כמויות כאלו, שרק לראות אותו יכול לשכר אדם בוגר. ואני מודה שבד”כ הוא יודע מתי להפסיק ולא מגיע למצב כזה. אבל מסתבר שלא תמיד…
אולי אני צריך לדבר עם אשתו על הנושא. זה כבר לא במצב של שתייה חברתית, הבן אדם פשוט אלכוהוליסט.
היום ניפגש שוב באותו מקום ואולי גם הברון, הפרופסור ועזרא יגיעו.
עוד משחק טוב ב”פאב” הנטוש. וכנגד ההערכות איטליה תנצח היום.
ואני אתייעץ עם לורי, מה לעשות עם אוקונור…
תגובות אחרונות