You are currently browsing the category archive for the 'ילדים' category.
בסדרה הזו מתמודד זוג אחד בלבד, להלן זוגתי (אשת החייל) ואנוכי
מטרת המירוץ היא להגיע למיטה בסוף היום כשאנחנו עדיין שפויים ואחרי ביצוע מושלם של 100% מהמשימות.
המירוץ מתחיל בשעה ארבע בבוקר כשעל אחד מבני הזוג להתנדנד על הכורסא בקצב מדוייק של שלושה נידנודים כל 14 שניות, תוך שהוא אוחז בתינוקת בזוית של 37 מעלות. שלב א' של המשימה ייגמר כשהתינוקת תירדם, עד אז בשביל להקשות עליו אותה תינוקת תעשה ככל יכולתה כדי לתלוש למתמודד את השפתיים או האף בהם תנעץ בחוזקה את ציפורניה.
לאחר שהתינוקת נרדמת מתחיל שלב הסיבולת.
על המתמודד להמשיך במשך שעתיים באותו קצב התנדנדות מדוייק ואותה זוית מדויקת של אחיזת התינוקת.
בסוף התחרות יינתן למתחרה 10 דקות למקלחת ולמזיגת קפה (מזיגה בלבד – לא לשתות)
התחרות השנייה קצובה בזמן.
במשך כשעה יש להעיר/להלביש/לצחצח שיניים/למזוג קורנפלקס/להכין שוקו
לשני ילדים תוך הקפדה על חוק ברזל אחד – אין שום פעולה שמישהו משני הילדים מבצע לפני השני!
כל פעולה מלווה במשא ומתן של מי ראשון, מי היה ראשון אתמול ומי יהיה מחר.
בתום הזמן החוקי יש להקפיד שהבונבונירה עולה להסעה לבית הספר, הבונבנון מאופסן בגן והבונבונת עם אמא לפעוטון.
בשלב הזה תנתן למתמודדים מנוחת חובה בצורת עבודה במשרה מלאה.
סיבוב שני.
סבתא אוספת את הבונבונירה מההסעה ברבע לשתיים.
- אבא אוסף את הבונבון מהגן בשלוש וחצי.
- אבא משאיר את הבונבון אצל סבתא ולוקח את הבונבונירה מסבתא.
- אבא ובונבונירה נוסעים הביתה לקחת בוסטר.
- אבא מסיע את בונבונירה לקיבוץ סמוך לפעוטון של בונבונת.
- אמא אוספת את הבונבונת מהפעוטון בארבע.
- בארבע אבא מעביר את הבונבונירה לאמא של חברה של בונבונירה (שגם לה יש בת באותו פעוטון)
- אבא ממהר הביתה שם מחכה לו האינסטלטור שהגיע בעשרה לארבע
- אמא משאירה גם את בונבונה אצל סבתא וממהרת גם היא הביתה לפגוש את האינסטלטור.
- בארבע וחצי אמא רושמת צ'ק לאינסטלטור על סך 3000 שקל.
- בנתיים סבתא מגיעה הביתה עם בונבון ובונבונה.
- אמא לוקחת אחריות על בונבונה, אבא לוקח בונבון ונוסע לעיר הגדולה לעשות קניות.
- חמש ורבע בסופר.
- שש בקופה (אבא, אם אתה מסכים בבקשה רק את מטבעות השוקולד האלו)
- שש וחצי אצל החברה של הבונבונירה (עם הבונבון והקניות. אבא, עוד לא. תחזור עוד חצי שעה)
- שבע כולם חזרה בבית.
- אמא מניקה.
- אבא שם ביצים על האש (גאון ההוא שהמציא את הביצים הקשות) לחם עם גבינצ בטוסטר
- שבע ועשרה שני ילדים באמבטיה (כולל חפיפת שיער)
- שבע ועשרים ארוחת ערב + שיניים (אבא בנתיים מסדר את הקניות במקום, אמא מרדימה בונבונת)
- שבע ארבעים סיפור לבונבונירה (אבא רק עוד דף אחד)
- חמישה לשמונה בונבון נרדם אחרי שני משפטים מהסיפור שלו.
- שמונה אבא מתחיל לארוז תיק. (מסתבר שזה מאוד מסובך לארוז תיק ליחיד)
- אמא עולה על בגד ים ונוסעת לבריכה (60 בריכות חתירה פעמיים בשבוע)
.אבא, תן לי סטטוס
השעה תשע וחצי, הכביסה סיימה להסתובב והיא כבר בסל בסלון ליד החבלים.
אני כותב פוסט במקום לתלות אותה.
אחרי הכביסה בעשר ורבע שאשת החייל תחזור אני מוזמן ללורי לראות ליגת אלופות
בארבע בבוקר מחכה לי דייט עם הבונבונה על הכורסא המתנדנדת.
מחר אני אחראי על פיזור כל הילדים למקומותיהם.
בשמונה בבוקר אחרי שכולם במוסדות החינוך שלהם אני מניע ונוסע (לבד!!!!!) לאילת.
איך זה קרה זה סיפור ארוך שיסופר בפעם אחרת.
העיקר שאחרי כל הלוז הזה, אף ילד לא נשכח בשום מקום כל המשימות בוצעו (למעט הכביסה שעדיין מחכה לי)
ונראה לי שהפרס שלי כבר ממש קרוב….
והדבר העצוב בכל הבלאגן הזה, שפרט לעניין של אילת, מדובר ביום שיגרתי לחלוטין בבית משפחת סופר-על
משהו שכתבתי כתגובה אצל ואן דר גארף אבל החלטת שהוא מספיק משעשע כדי לקבל פוסט משל עצמו.
הבונבונה (כיתה א) חזרה מבית ספר והודיעה שביום שני חייבים לבוא בחולצה לבנה. כל הילדים בכל הבתי ספר בארץ יבואו ביום שני בחולצות לבנות.
ולמה? היא מתארת ומסבירה ומכירה את כל השתלשלות האירועים (כמעט) והכל מהמורה בבית ספר. יגאל עמיר, שלוש יריות, מקרוב, עצרת, שיר הרעות הכל היא יודעת (כמעט) ואז היא מסכמת
הרוצח לא ידע שרבין רוצה שלום, כי אם היה יודע לא היה יורה בו…
את כל הפרטים הטכניים היא יודעת ושום דבר מהמהות.
ואז אני מסביר והיא לא מבינה, אז למה הוא הרג אותו אם רבין רצה שלום? לא כולם רוצים שלום?
והקטן יושב ומקשיב לאחותו הגדולה בהערצה ואז שואל אותי בשקט (אחרי שהיא מספרת שוב שיגאל עמיר ירה ברבין שלוש יריות) רבין הוא ילד מהכיתה שלה?
כבר כתבתי בעבר על כמות המנהלות שדורשת תחזוקה של שלושה ילדים, אבל זה נהייה פשוט מוגזם, כ"כ מוגזם שזה בהחלט דורש פוסט חדש ואחרון (כולי תקווה) על הנושא הזה.
אתמול נשברתי בניסיון לעקוב אחרי השגרה והשינויים והתפניות שלה וביקשתי מזוגתי שתעזור לי להכין רשימה. מתי אני אמור לעשות מה.
מה כבר הבעיה, אתם שואלים? מה יכול להיות כ"כ מסובך?
ובכן, בשבוע שעבר פעמיים אחרי העבודה חזרתי הביתה בהסעה שלי כדי להיכנס מייד לאוטו ולנסוע חזרה לעיר הגדולה.
חוג ריקוד לילדה הגדולה אני יורד מהמונית והיא כבר עומדת בדלת "אבא, נו כבר, אנחנו נאחר"
זוגתי שזוכרת כנראה את עברה כקצינת חמל שולטת בהתרחשויות ביד מדויקת.
10 דקות אחרי שנכנסתי הביתה אני כבר באוטו אחרי שהועמס בשני ילדים. כן, זו לא טעות, שניים. אחת יורדת מהאוטו בזינוק תוך צעקה "ביי אבא" השני בא איתי לחנות הצעצועים לקנות מתנות ליום הולדת כפול שאליו הוזמנה הגדולה. יום הולדת, שני ילדים, שניהם בנים, אחד אוהב יצירות וצביעה והשני ספיידרמן, באטמן וכאלו… ציטוט של ההנחיה שקיבלתי מהגדולה בדרך.
יומיים מאוחר יותר, אני יורד מהמונית והיא כבר עומדת בדלת "אבא, נו כבר, אנחנו נאחר" הפעם היא לבושה חגיגית ואנחנו בדרך לאותו יום ההולדת מדובר. שני בנים ב"עולם המבולגן להפליא" או משהו דומה. למי שלא מכיר (אלו שאין להם ילדים) מדובר בסוג מיוחד של עינוי שאפילו הסינים לא חשבו עליו.
מבנה תעשייה די גדול, מלא במתנפחים וכל מיני הפעלות אחרות לילדים. האקוסטיקה היא כאילו אנחנו נמצאים בתוך תיבת התהודה של גיטרה גדולה במיוחד ורצוי כזו שלא מכוונת וצורמת בעוצמה. לזה צריך להוסיף שירי ילדים שנשמעים כאילו מישהו ישב עם טייפ 8 ערוצים ישן בהופעה של יובל המבולבל או הדצים או של איירון מיידן. באמת שאי אפשר להבחין מה מתנגן מאחורי החריקות. כמעט שכחתי להוסיף כמה עשרות ילדים צורחים שנשמעים בדיוק כמו אלפיים ילדים באותה הופעה מדוברת. עמדתי 20 ס"מ מהמתוקה שלי וניסיתי להגיד לה שאני אחזור לקחת אותה בסוף. אין לי ספק שהיא לא שמעה אותי כי אני לא הצלחתי לשמוע את התשובה שלה, אבל היא לא התעכבה לברר את הסוגיה הזו ומיהרה לקפוץ על איזה מתנפח עמוס בדרדקים.
מיהרתי החוצה כשאני מסוחרר וממשיך לשמוע צלצולים באוזניים.
הדבר היחיד ששימח אותי באירוע הזה היא השנייה בא נכנסנו. אחרי ההלם של הרעש, קלטתי מכל עבר ילדים שקוראים בשמה של הנסיכה ומסמנים לה לבוא ולהצטרף אליהם.
איזה כיף לקבל אימות על מה שידעתי תמיד – יש לה מיליון חברים וכולם אוהבים את המתוקה שלי.
אחרי שנפטרתי מהרעש הזה חזרתי בריצה לאוטו (חנייה לרוחב שחוסמת שלוש מכוניות בחניון של הסופר הסמוך) ונסעתי לדרכי. עצירה קצרה אצל הנגר ששוב לא הצליח לעשות עבודה מושלמת. כלומר הכיסאות שהתנדנדו ונשברו תוקנו, רק לרגל אחת של אחד הכיסאות חסרה התחתית כך שהוא מתנדנד ולא יציב. "תבוא בשבוע הבא אני אתן לך פלסטיק כזה שתחבר לבד"
למה אנשי מקצוע בימינו הם בדיוק ההפך מכל מה שאני חושב שאיש מקצוע אמור להיות?
ניצלתי את השעה שהייתה לי בעיר הגדולה עד שהאירוע נגמר כדי לעשות משהו שלא עשיתי כבר חודשיים. הלכתי לשחות! הבריכות הראשונות הלכו בקלות. בשלישית כבר חרקתי ובעשירית התחלתי לחשב את האפשרויות שלי הן נעו בין להפסיק עכשיו וללכת להתקלח ועד לטבוע פה עכשיו ומייד. בסופו של דבר הצלחתי די בקושי להשלים 20 בריכות.
אני מתקדם יפה ב"עשיית כושר" רק בכיוון ההפוך. לפני ההפסקה הכפויה שלי כבר עשיתי מעל 30 והפעם בקושי 20.
חזרתי לאסוף את הילדה. הפעם אין להקות הבי מטאל ברקע. הפעם יש ליצנית, שנראית כאילו חזרה הרגע מהופעה של קיסס. גם אותה אני שומע בעוצמה שבטוח מפירה כמה וכמה חוקי עזר עירוניים. לילדה לא אכפת מכלום, נראה שהיא נהנתה מאוד. כשאני כבר מצליח להגיע אליה ולאסוף אותה היא רוצה לשתות מים. מסתבר שאין להשיג במקום הזה את המצרך הנדיר הזה (מים) בטח צריך להודות במשהו כדי לקבל שלוק. יש רק מיצים זוהרים שנראים כמו סרטן בבקבוק. הרמתי כוס חד פעמית וברז איתרתי בשירותים.
השבוע מצפה לי יום אחד של קניות אחרי העבודה,
יום אחד של השארות מאוחר (קצת לחץ בעבודה)
יום אחד של פיזור ילדים בבוקר,
יום אחד של יציאה מוקדמת מהעבודה כדי לאסוף שלושה ילדים משלושה מוסדות חינוך שונים,
יום אחד של לאסוף ילדה מחוג ריקוד,
חוץ מזה אסור לשכוח ביקור חוזר אצל הנגר, פגישה בבנק, אני כבר ממש חייב להסתפר…
ואני משוכנע ששכחתי לפחות שלושה דברים…
אני חייב לבדוק שוב עם קצינת המבצעים של המשפחה הזו…
הבונבונה הקטנה חולה (שוב), הפעם גם יש אבחנה רשמית – דלקת עיניים. וכמו תמיד היא מנצלת כל הזדמנות שעולה על דרכה כדי לסרב בכל תוקף לישון במיטה. רק על הידיים.
תינוק חולה זה אולי הדבר האומלל ביותר בעולם וכל פעם כשהיא כבר ישנה על הידיים ומניחים אותה בעדינות במיטה היא מייד פורצת בבכי קורע לב, אם נוסיף בכי בגוון צרוד בכלל הלב נקרע ואתה מוכן לבלות שנים על הכורסא איתה על הידיים רק לא לגרום לה שוב את הסבל הנוראי הזה.
וכך כבר כמה לילות רצוף אני וזוגתי עושים עליית משמר מדי ערב.
אני מנצל את העובדה שאני וותיק יותר וזוגתי עייפה יותר ולוקח לעצמי את המשמרת הראשונה.
בשמונה וחצי הבונבונים הגדולים ישנים. (באותו חדר, הבונבון נזרק מהחדר שלו וישן בחדר של אחותו הגדולה כי אנחנו מצפים לרעש ובכי בחדר שלו בכל פעם שננסה להניח את הקטנטנה במיטה).
בתשע מתחילה המשמרת הראשונה וזוגתי ממהרת לנצל את שעות השינה המעטות שעומדות לרשותה. אני מחשיך את הבית, נכנס לעמדת הכתף שק (תינוקת על הכתף) ומתמקם בעמדה על כורסת הטלוויזיה. כורסת טלוויזיה זה מסוג הדברים שאני שואל את עצמי שוב ושוב, איך גידלנו שני ילדים בלעדיה. לא משנה השעה או המצב, אני מתיישב עליה עם תינוקת בוכה מתנדנד כמה דקות והופ, היא ישנה. הבעיה שבלתי אפשרי אח"כ להעביר אותה למיטה.
השעות חולפות לאיטן, אין שום דבר בטלוויזיה, התשישות והעייפות גוברות עלי ואין לי כוח אפילו לקום לשים דיסק. ופתאום טלפון מחריד את השקט. הילדה מתעוררת ואני מזנק ומנתק אותו מהקיר. איזו חוצפה, מי זה שמעיז להתקשר באמצע הליל… המשפט נקטע באמצע כשאני מעיף מבט אל השעון ורואה שהשעה תשע ועשרים.
אני חוזר לעמדה. האח הגדול מתיש אותי (איזה תוכנית נוראית) משחק כדורסל מהליגה הישראלית מכבי "לא של המדינה" ת"א מול גלבוע "גנבו לי את הקבוצה" גליל. ממש לא מרגש אותי. בסוף אני מוצא את עצמי מול סרט אמריקאי חביב על גולשות בהוואי Blue Crash האמת, למרות שהוא צפוי הוא די מוצלח בתור סרט להעביר לילה בנעיצת מבטים לא ממוקדים. גולשת מקומית שחולמת על ניצחון בתחרות גלישה כאפשרות לצאת מהחיים הקשים שלה. החברה שמנסה לעודד ולאמן נראתה לי מוכרת והעייפות והטישטוש מנעו ממני לזהות את אנה-לוסיה מאבודים
מדי פעם אני קם ומפטרל. הבית שלנו קצר מדי. סיבוב בכל החדרים שלא ישנים בהם לוקח חצי דקה. אני מעיף מבט אל השעון (עשר וחצי) והתחושה שממלאת אותי היא בדיוק זו שכל טירון מכיר כשהוא מנסה להעביר את שעות השמירה בלילה והדבר היחידי שמעניין הוא מתי כבר לעזאזל נגמרת המשמרת שלי והמחליף יגיע.
אני מנקר ומסתובב ומתנדנד ומדי פעם מנסה שוב את מזלי להניח את התינוקת הישנה במיטה. פעמיים אפילו הצלחתי להשאיר אותה במיטה ולצאת מהחדר, באחת מהפעמים היא אפילו ישנה במיטה 10 דקות שלמות.
באחת אני מעיר את זוגתי שלא תתפור אותי בשמירה, אחרי שביליתי את רבע השעה האחרונה בעמידה בסלון ובהייה בשעון שעל הקיר. האישה שאיתי קמה ומתארגנת ואני כבר חולם על המיטה כשלפתע בכי מכיוון חדר הילדים. היא ממהרת לשם ואני עם הקטנה על הידיים מאחר למיטה כבר בדקה וחצי, אלוהים הצילו, תופרים אותי.
ברגעים כאלה מנסים להיזכר באותיות הקטנות בחוזה. מה היה בדיוק כתוב שם? מה מדיניות ההחזרה של הילדים האלו?
בחמש אני כבר שוב בסלון, שוב על הכורסא. הפעם אני אפילו לא עושה כאילו. אני מנקר את עצמי למוות עד שהשעון מצלצל שש וחצי. כשאני תשוש ובהכרה מעורפלת מתקלח מתלבש ונוסע לעבודה.
אחרי שלושה לילות כאלו אני כבר מתורגל. רק עוד 10 שעות עבודה, שני ילדים גדולים שצריך להפעיל בערב, עבודות בית ואז משמרת נוספת מתשע עד אחת…
בצבא לפחות יוצאים שבת מדי פעם…
עד מתי מרץ 08
מזמן לא כתבתי כאן. אולי הפוסט הזה יצליח להעביר קצת מתחושת המרוץ המטורף שאני חי בו בשבועות האחרונים.
יום שבת שמונה וחצי בבוקר, אני צועד לי ברחבי המושב שלנו דוחף לפני עגלה עם תינוקת.
השמש כבר קופחת אבל לא חם מדי. הכלבה רצה לפני מראה את הדרך (ומדי פעם חוזרת לוודא שאני עדיין הולך אחריה) באוויר דממה מוחלטת. שקט.
אפילו הציפורים שקטות.
תמיד אהבתי לישון עד מאוחר בבוקר. לפני הילדים אשתי הייתה מתפלאת כל סופ"ש מחדש, איך אני יכול בקלות כזו לדלג על כל הבוקר ולהתעורר בצהרים.
אז איך אדם כמוני שאוהב לישון מאוחר, שכמעט לא ישן בכלל בלילה הזה (שוב), איך אני מוצא את עצמי בשעה מוקדמת שכזו מסתובב בחוץ?
ילדים. זו הסיבה לזה שאני מסתובב בכאלו שעות. זו הסיבה שקמתי הבוקר בחמש וחצי. זו הסיבה שזינקתי מהמיטה פעמיים במהלך שעות ה"שינה" שלי. זו הסיבה לכל השינויים המהותיים שעברתי. זו הסיבה שאני כבר לא אותו אדם שהייתי לפני שבע שנים.
רעש מנוע של אופנועים מנסר איפה שהוא במרחקים ומזכיר לי שאני רוצה לעשות רישיון לאופנוע. כמו כל דבר אני מונע מתוך פנטזיות מוזרות, אפילו לא הייתי קורא לזה חלום או רצון, זו פנטזייה במיטבה. טיול על גבי אופנוע בהרים אי שם. זו הסיבה העיקרית שאני רוצה לעשות רישיון. כמובן שאני עוטף את זה בשיקולים הגיוניים ומעשיים, אבל בשקט לעצמי בלבד אני מוכן להודות שאני רוצה רישיון אופנוע רק בגלל הפנטזיה הזו של הטיול הזה.
מעולם לא נהגתי על אופנוע, אפילו לא על טוסטוס, אין לי מושג אם זה מעניין אותי, אם יהיה לי כיף, אם אני אוהב את זה. אני לא אתן לעובדות לבלבל אותי. אני חולם על טיול אופנועים וזהו!
טיול כזה עם עגלה בשקט של הבוקר מוביל אותי להרהורים פילוסופיים.
משום מה תוך שנייה אני חוזר ל"מנהלות", ליום יום, לעשייה.
ילדים זה שמחה – ילדים זה המון מנהלות ובירוקרטיה.
שלושה ילדים – שלושה מוסדות חינוך שונים – הפעוטון נגמר בארבע. הגן בשלוש וחצי חוץ מימים שבהם אין יום ארוך ואז זה באחת וחצי. הבית ספר באחת חוץ מימים שבהם יש יום ארוך ואז זה ברבע לשלוש. ברור לי שהשאלה היא לא אם נשכח מישהו איפהשהוא אלה מתי זה יקרה.
תחילת השנה אומנם שולחת את הילדים חזרה למוסדות החינוך ומביאה תקווה לקצת שקט ושלווה, אבל זו אשליה אופטית בלבד.
עם תחילת השנה חוזרים החוגים, ההסעות, ה"אני רוצה ללכת לחבר".
עם תחילת השנה מגיעים מיליון תשלומים מפוצלים לבית הספר, לגן, לפעוטון, למושב למועצה.
עם תחילת השנה נסגרת הבריכה וצריך להתחיל לגוון ולארגן ולעניין את הטף בשעות אחה"צ.
בשביל להצליח לצאת מהבית בשבע, השעון מצלצל בחמש וחצי. בדר"כ בשעה הזו אני מול הטלוויזיה מתנדנד על הכורסא עם תינוקת על הכתף. ספק בוהה ספק מנקר בלי להבין אפילו מה אני רואה.
עם טיפת מזל בשמונה וחצי בערב שלושתם ישנים, ואז מתחילים סבב של עבודות הבית.
בסביבות עשר גם זה מאחורינו. בעשר ועשרה אנחנו במיטה. בעשר ועשרים אני כבר מדווח "מוקי" על הכורסא ב"הכתף שק".
ילדים זו שמחה, על זה אני חותם בשתי ידיים. אבל ילדים זה המון בירוקרטיה וסידורים ומנהלות. ובעיקר ילדים זה הורים עייפים.
ילד ראשון זה הדבר הכי קשה בעולם.
בשני אתה מבין כמה קל היה רק עם אחד.
בשלישי זה כבר פשוט לא כוחות.
היחס הנכון לטעמי הוא שנים וחצי הורים לילד.
יש דברים שנופלים עליך בבום, ככה פתאום משום מקום ותופסים אותך לא מוכן.
יש דברים שמתכוננים אליהם שנים ובכל זאת תופסים אותך לא מוכן.
התחלנו כיתה א'.
איך זה קרה? שנים אני יודע שהרגע הזה יגיע.
כבר חודשים שמתכוננים אליו עם ביקורים בבית הספר ופעילויות לבוגרים בגן.
כבר שבועות שמתארגנים אליו עם קניות של תיק וקלמר ומחברות.
כבר ימים שמתרגשים ומדברים וחושבים ומחכים.
והבוקר פתאום הגיע ולא הייתי מוכן לקראתו.
כלומר, הייתי מוכן, התרגשתי איתה אתמול והבוקר, ולקחתי אותה לבית הספר עם החולצה הלבנה ועם הילקוט הענק.
וליוויתי אותה כשקיבלה פרח וסוכריה בכניסה לבית הספר.
ונכנסנו לכיתה שלה ומצאנו את הפתק עם השם על השולחן והחברים הגיעו.
ואז הלכתי ללוח למרכז הכיתה לצלם ועמדתי שם וראיתי אותה יושבת מולי על הכסא הקטן (כן, כסאות כמו בגן) מול השולחן הקטן והיא כ"כ גאה בעצמה, יושבת זקופה עם חצי חיוך.
קצת נבוכה, קצת שמחה, קצת סקרנית וכ"כ בטוחה בעצמה שזה בדיוק המקום שהיא צריכה להיות בו.
ואני עומד ממול ולא מבין מה קרה, איך זה המקום שהיא צריכה להיות בו? היא צריכה להיות עלי. היא התינוקת שלי. איך היא הגיעה לשם? אני לא מוכן לזה עדיין. אפשר לקבל הארכה?
אז ישבנו בכיתה ואח"כ במרחב המשחקים וצפינו בילדים כשהם מנהלים את האינטרקציה הכיתתית הראשונה שלהם עם המורה (איזהשהוא משחק הכרות) ואני מנסה לנחש מי יהיו החברות החדשות שלה, אם מי היא תתחבר מיד, מי יציק לה, מי יפריע, מי ימשוך לה בצמות.
וכל ההורים מסביב מפריעים יותר מהילדים ומתרגשים הרבה יותר מהילדים.
ואז היה גם טקס בחוץ. ילדי כיתה ה' יצרו קשתות מענפים ועלים.
ואז עברו זוגות זוגות ילדי כיתה א' כשהם נותנים ידיים לילדי כיתה ו' הגדולים.
השיירה התקשתה לפלס את דרכה בינות להורים המצלמים.
ואז היה טקס שכולו דיבורים מעל לראשי הילדים, הכל כוון אלינו להורים.
ותודה למפקחת ולמנהלת ולמורה למוזיקה על המוזיקה ולמורה למלאכה שעשתה את התפאורה למפקח האיזורי לפסיכולוג המחוזי למפקחת המיוחדת שנמצאת כאן היום לאחראי החינוך במועצה ולראש המועצה ולגזבר ולזה שניגן ולזה שצבע ולזה שבנה ולזה ששתל את העץ שמתחתיו אנחנו עומדים ולאמא ואבא שהביאנו עד הלום…
ואני רק חושב איזה מסכנים הילדים, הם כ"כ מתרגשים הם כ"כ רוצים לראות מה עושים בבית ספר הזה, מה עושים בכיתה, בהפסקה. ובגללנו מעסיקים אותם בשטויות האלו.
והנה סיימנו, אה שנייה, רק ריקוד של בנות כיתה ו' ודיקלום של כיתה ב' ושיר והנה ראש המועצה רוצה להגיד כמה מילים…
בסוף זה נגמר והם חזרו לכיתה שלהם, אכלו את הסנדוויץ, שיחקו בהפסקה וחזרו הביתה בהסעה.
"נו אבא, אין כח לספר הכל מהתחלה" אבל אני מת לשמוע את כל הפרטים הקטנים, עם מי שיחקת? עם מי דיברת? האם השתתפת? הצבעת? היה לך מעניין? היה כיף? הכל אני צריך לדעת.
הכל. אני צריך לדעת שטוב לה.
נראה שהיה לה טוב. היא חזרה עם חיוך ועם חויות ועם סיפורים של ילדה גדולה.
הילדה הגדולה שלי.
ואיפה אני הייתי?
איך לא ראיתי שהיא גדלה?
איך הרגע הזה תפס אותי לא מוכן?
מה כבר אפשר להגיד?
אפשר רק לקרוא את כל העדויות שהעיתון מלא בהם ופשוט לא להאמין שזה באמת קורה הדברים האלו.
לבלוע את הדמעות, לחשוב חזק חזק על שלושת הבונבונים הקטנים שלי ולהיאנח.
לגלות שוב שהמקום הכי מסוכן לילדים קטנים זה בבית מאחורי דלת סגורה.
עולה לי בראש סצנה מהנוסע השמיני, הילדה הקטנה שואלת את סיגורני וויבר למה המבוגרים משקרים ואומרים שאין מפלצות בעולם? אז הנה מסתבר שיש מפלצות בעולם והם פשוט נראים כמו בני אדם.
והקטע הכי קורע לב (מבחינתי) זה לא הצורה שבה הסיפור הזה הסתיים, לא הרצח לא הצורה שבה נפטרו ממנה, שהרי היא כבר לא חלק מהעניין הזה.
אותי קורעים התיאורים של הארבע שנים האחרונות. ילדה שגדלה בבית ללא אהבה, שמהרגע שהיא מבינה משהו, היא מבינה שלא רוצים אותה. ששתי האחריות החורגות שלה באות קודם והיא רק מטרד. ילדה שחווה התעללות רגשית יום יום (ואנחנו לא יודעים מה עוד קרה שם מאחורי הדלתות). בכל התמונות שפורסמו רואים ילדה עצובה, עיניים מדהימות מהפנטות אבל ריקות. אומללות לשמה.
ילדה שגדלה בשנים הראשונות עם אבא ואז האימא נלחמה עליה בבתי משפט כדי לקבל אותה חזרה, למה? בשביל שהיא תפריע לך בחיים? בשביל שתוכלי להרוג אותה?
משהו דפוק פה לגמרי. אנשים מטורללים לחלוטין עושים ילדים ואין מי שיגן עליהם אח"כ.
אז הם מכים אותם עם מגהץ בהשראת איזה רב תימהוני או מטביעים אותם באמבטיה או נועלים אותם במרתף לעשרים שנה…
אז נכון, כל ילד מעצבן לפעמים ולכל הורה (כן, גם לי) עולה המחשבה של "די כבר". אבל מה עם ההרגשה של ההורות, של האחריות על הילד, של הדאגה לשלומו ומעל לכל האהבה אליו.
אהבה מוחלטת, מעל לכל הגיון, סיבה או רגש אחר. אהבה שגורמת לך להעמיד אותו לפניך, הוא מספר אחד. "ואהבת לרעך כמוך" כי את עצמך אתה אוהב הכי הרבה? לא מסכים, אני אוהב יותר את הילדים שלי.
ילד בן ארבע זה אולי הדבר הכי מדהים בעולם. הוא עדין תינוקי ורך ומתוק, הוא כבר ילד גדול שיודע וחושב ומרגיש, הוא כבר ממש בןאדם אמיתי, והוא רואה את עצמו ככל יכול – אני הכי גדול בעולם. ולראות ילדה שכזו שדרכו עליה מהיותה תינוקת…
ילדה שאף אחד לא אהב בחייה, ילדה שלא תחסר לבני משפחתה, ילדה שבמותה נעטפת באהבה וברחמים מכל מי שלא הכיר אותה, ועכשיו כבר מאוחר מדי.
אחרי הפוסט של אתמול בלילה שהתחיל כפוסט על סדרת טלביזיה ונגמר בכמה חשובים הילדים, הבוקר אני רואה את הדבר הזה.
ואני מנסה להבין, באמת מנסה להבין איך לעזאזל דבר כזה יכול לקרות?
פעם לפני איזה מיליון שנה כשהבונבונה הגדולה רק נולדה, ביליתי די הרבה בפורומי הורים, ומשהו שנתקע לי בזיכרון (כן, כזה אני, זוכר המון דברים חסרי חשיבות, לדוגמא, אני יכול עד היום לדקלם פרקים שלמים של זהו זה) שמישהי כתבה על השארת ילד קטן לבד למשך שניות (כשהאמא נכנסת למדוד בגד והוא נשאר ליד התא הלבשה מבחוץ, או מחכה עם העגלה בסופר ליד הקופה כשהאמא רצה להביא משהו ששכחה) שצריך להתייחס לילד כמו למיליון דולר, כשהיא טוענת, מיליון דולר לא היית משאירה על הכסא לבד לשנייה מהפחד שמישהו ייקח אותו, אותו דבר ילד.
ואני חשבתי אז שילד זה הרבה יותר, אין שום ספק שהייתי מוותר בשנייה על מיליון דולר אם הייתי צריך לבחור בין השניים.
ואז מגיע משהו כזה. האמת שזה קורה אצלנו די הרבה, ילדים שנשכחים במכוניות, בגן, בבית, בסופר ובכל מיני מקומות, אבל נראה לי שהמקרה הזה מוזר במיוחד.
משפחה עם חמישה ילדים טסה לפריז. נדחסים עם עוד מיליון איש בדיוטי ומאחרים לטיסה.
כשהם מבינים שקצת הגזימו (או שסיימו את הקניות) הם רצים לטיסה ועולים עליה בשנייה האחרונה, הורים שלושה ילדים רצים ותינוקת על הידיים. ילדה אחת בת שלוש לא עמדה בקצב ובהסתערות כמו בהסתערות, הפצועים נשארים מאחור.
זמן מה אח"כ שוטרת אוספת את הילדה הבוכה ובירור מגלה שההורים כבר בדרך לפריז.
שיא השיאים שהקברניט ניגש למשפחה ושואל אם ייתכן שהשאירו ילדה בנתב"ג.
המשפחה הייתה מופתעת לגלות שכן.
איך מופתעת? איך?
עליתם למטוס, ומה חשבתם? איזה יופי יש לידנו מקום פנוי, אפשר לשים רגליים…
איך אפשר לא לשים לב שהשארתם ילדה מאחור?
התלונות, כמובן על חברת התעופה שלא שמה לב שיש פחות אנשים מכרטיסים על המטוס.
ומה עם המשפחה? התלונות שלי הם קודם כל להורים.
ולמה המשפט הראשון בכתבה הוא שהסיוט של הילדה הסתיים כאשר התאחדה עם הוריה?
לדעתי דווקא השעות האלה שבילתה בארץ ללא המשפחה כשהיא במרכז העניינים, ואני משוכנע שכל שוטרות משטרת הגבולות התייחסו אליה טוב יותר ממה שהיא רגילה. או לפחות התייחסו אליה ולא התעלמו מקיומה כמו בני משפחתה.
ומה עם טענות לשירותי הרווחה ולמשטרה? למה שלחתם את הילדה אל משפחתה בטיסה הבאה?
לא עדיף להשאיר אותה פה, איפה שהשוטרים דוברים את אותה שפה? יהיה לילדה בת שלוש הרבה יותר קשה להסביר לשוטר צרפתי שההורים שלה שכחו אותה לבד בסאנז' אליזה…
ובלי להשמע גזעני, אני מוכן להתערב שמדובר במשפחה חרדית או ערבית.
איךשהוא זה תמיד קורה להם…
כבר לפני זמן מה הורדתי את הפרק הראשון של הסדרה הזו. אני מוריד די הרבה סדרות, הרבה יותר מאשר הזמן הפנוי שיש לי לצפות בהם, כך קורה שבדר"כ אני לא מתחיל סדרה חדשה עד שאין לי חלק ניכר מהפרקים שלה כבר מוכנים.
משום מה, ראיתי אתמול את הפרק הראשון של Flashpoint. סדרה על יחידת ימ"מ, בפרק הראשון יש לנו אדם לא מזוהה שגם לא מספרים לנו כלום עליו שלוקח בת ערובה, הוא מדבר קרואטית או שפה אחרת וכמובן שאין מתורגמן באיזור כך שהאדם הזה והסיפור שלו שגרם לו למשעה הזה לא ידוע לצופים והוא למעשה לא משמעותי לעלילת הפרק. הפרק הזה הוא בעיקר על הצלף שהורג את אותו אדם בסופו של דבר. צלף שבשנייה שלוחץ על ההדק לפני שהרובה קופץ הוא מספיק לראות חולצה של אדם אחר נכנסת לכוונת. השניות של השוק שהוא מנסה לברר במי פגע. והבדידות שלו אח"כ כשבמקום לחגוג הוא נלקח מיד לחקירה לבדיקת האירוע.
חוות הדעת שלי הייתה שזו סדרה חביבה, לא יותר. ואם כל הכבוד לאנושיות של אותו צלף אני מצפה למשהו נוסף, זה לא יחזיק אותי לאורך העונה.
הערב נשארתי לבד עם שלושה ילדים, אחרי שכולם נרדמו והתברר לי ששוב אין מה לראות בטלביזיה. החלטתי לנצל את הערב הפנוי לראות משהו שאין סיכוי שזוגתי תראה איתי וסדרה על שוטרים זה בדיוק זה. ככה שכנעתי את עצמי, למרות שיש לי רק שלושה פרקים מוכנים, ככה אחליט אם לתת לה הזדמנות או לגנוז את הסדרה ולחסוך ברוחב פס.
אז ראיתי את הפרק השני.
אישתי מדי פעם מקטרת לי שהיא מעולם לא ראתה אותי בוכה. אני לא אגיד שאני אף פעם לא בוכה. אבל זה באמת קורה לעיתים מאוד מאוד נדירות. וכמעט תמיד זה קשור לילדים.
הערב ישבתי על הספה עם כוס קפה שהתקררה על השולחן בלי שנגעתי בה עם דמעות בעיניים.
מול סדרה? זה עוד מעולם לא קרה לי.
הפעם להבדיל מהפרק הראשון, הסיפור האישי של החוטף מסופר לנו. אדם שאישתו נהרגה בתאונת דרכים (הוא נהג) בתו חולת לב וזקוקה להשתלה, אחרי יותר משנה שלא נמצא לב הוא לוקח אותה הביתה כדי להעביר את ימיה האחרונים. ואז מגיעה ההודעה שיש לב, עד שהוא מגיע לבית החולים ואז מתברר שהייתה טעות ויש שם אחר ברשימה לפניה. (בגלל שהיא נסעה הביתה). הוא נשבר ומנסה לאלץ את הצוות להשתיל את הלב לבתו.
אני זוכר את הסרט הראשון שבכיתי. אדם ששילם כל חייו ביטוח רפואי מגלה שהבוס שלו לא העביר את חלקו והביטוח לא מוכן לשלם על השתלת לב לבנו. הוא חוטף את הצוות הרפואי כדי להכניס את בנו לרשימת הממתינים, ואז הוא מתכנן להתאבד כדי לאפשר לצוות להעביר את הלב שלו לבנו.
בשני הסרטים האדם מסיים את הסרט/תוכנית בכלא, אבל הבן/בת שלו ניצלים ומקבלים לב חדש. והזדמנות לחיים.
תמיד במקרים כאלו אני שואל את עצמי מה אני מוכן לעשות בשביל הילדים שלי. והתשובה גם אם היא לא פרטנית ומדויקת לרמה של דברים מסויימים היא הכל.
הכל.
אני מוכן לתת הכל עבור האנשים הקטנים האלה, הבונבונירות שלי.
כשנגמר הפרק עשיתי מיד סיבוב לראות שכולם ישנים, שכולם שלווים, שכולם בונבונים.
סדרה שיכולה לגרום לי לכזו סערת רגשות בטח עושה משהו כמו שצריך.
FlashPoint סדרה שאני בהחלט מתכוון להמשיך לעקוב אחריה.
ולא זה לא בגלל אותה שוטרת
ולא אני לא מתכוון לתוכנית הריאלטי המצליחה (כנראה, באופן אישי לא ראיתי מעולם).
קודם כל, הקדמה.
במפגשי היורו נולדה התוכנית לצאת לקמפינג. איךשהוא זה עבר מסביב ובסופו של דבר למקום הגיעו שבע משפחות עם ממוצע של 2.7 ילדים למשפחה. (תעשו את החשבון)
זה לא היה הקמפינג הראשון שלנו, כבר יצאנו לבד או עם חברים (שלנו), הפעם יצאנו עם משפחות שהם קודם כל חברים של הילדים. כל הילדים מכירים אחד את השני והפעם לא היה יום של הפשרת הקרח. שנייה אחרי שהאוטו נעצר הילדים כבר התרוצצו עם האחרים.
אז עכשיו לעצם העניין, תופעת ה"אח הגדול".
העדר הזה שהתרוצץ על הדשא סיפק כמה תובנות מעניינות.
בעוד הבנות התקבצו לחבורה אחת ושיחקו כולם ביחד (בין הגילאים 6-10) הבנים הסתדרו בהיררכיה מאוד ברורה.
ה"פושע" (בן 3) הלך כמו מהופנט אחרי הבונבון שלי (בן 4) שממש מעריץ את ה"רע" (בן 5) שהולך בעיניים עצומות אחרי "ולנטינו" (בן 6) שעושה כל מה שה"מנהיג" (בן 8 ) אומר.
כבר מזמן עליתי על זה שהבונבון שלי מעריץ את הגדולים ממנו. הבוגרים בגן (גדולים ממנו בשנתיים) כאילו יצאו מסיפור אגדה, וגם אחותו הגדולה מקבלת ממנו יחס דומה. (כשהם לא רבים).
אצל הבונבונה הגדולה שלי לא ראיתי את זה כשהיא הייתה קטנה, אבל לה לא היה בבית אח/ות גדול/ה.
הפעם הייתה מולי קבוצה גדולה של בנים ובנות. הבנות אומנם היו גדולות יותר, אבל באופן גורף אפשר להגיד שהסדר ההיררכי אצל הבנים היה כ"כ ברור וכ"כ מסודר, שבשלב מסוים במשחק היה לעשות כל מה שה"מנהיג" אומר.
האם עליתי פה על משהו? אפשר להתחיל לכתוב ספרי פסיכולוגיה לילדים? לא נראה לי.
סתם נראה לי משהו משעשע ומעניין לתת עליו את הדעת.
חוץ מזה מאוד נהניתי לראות את המשחקים שהילדים מיד ארגנו לעצמם במים.
צריך תואר שלישי בפסיכולוגיה התנהגותית בשביל לעקוב אחרי החוקים. כ"כ מסובך כ"כ הרבה נהלים וחוקים והוראות ותקנות שלרגע טעיתי לחשוב שמדובר בפקיד במשרד ממשלתי שמנסה להסביר לי איך למלא הצהרת הון.
כש"ולנטינו" רצה לחזור למשחק הדיונים בנושא השאירו את וועדת וינוגרד מאחור. בסוף הוחלט שבגלל שהוא לא השתתף בסיבוב הקודם ובגלל ש"רותי" היא זו שמנחה את הסיבוב הזה ובגלל שקודם "ולטינו" היה ביחד עם "אפרו" ועקף את ה"רע" אז זה בסדר.
מבולבלים? גם אנחנו.
תגובות אחרונות