You are currently browsing the category archive for the 'כדורגל' category.
לקח לי כמעט שבוע מהחוויה. אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא.
יצאתי מהבית כבר בארבע וחצי.
לפני כמעט שלוש שעות נסיעה + ספייר לפקקים של יום חמישי.
כבר ביציאה מ"קצה העולם" עוד בכביש הצר המתפתל בין הכפרים אני מזהה את הפקק בירידה לכיוון כרמיאל. בלי לחשוב אני מסתובב בצומת הראשונה ונוסע מהכיוון השני.
הנה התחלנו עוברת לי המחשבה, איזה נסיעה סיוט מצפה לי…
שעתיים וחצי אח"כ אני כבר חונה בבלומפילד. אין דברים כאלה! מעולם לא הייתה לי נסיעה כ"כ חלקה. ואני נשבע שלא נסעתי מהר. ידעתי שמצפה לי נסיעה ארוכה מלאה בפקקים לקחתי מספיק זמן ספייר אז נסעתי לי בנחת ובשלווה.
טוב, מה עכשיו?
המשחק בעוד שעתיים, אין פה עוד אף אחד…
כשהבנתי שאני הולך להקדים, דאגתי להודיע למהפכן מהדרך שיפגוש אותי מוקדם יותר (הכרטיסים אצלו), הוא יגיע בסביבות שבע וחצי (עוד 45 דקות).
המשחק בתשע (עוד שעתיים ורבע).
קבענו להפגש בנורמה גין, 5 דקות הליכה מבלומפילד.
ביצאה מהחניון ילד קטן שוכב ליד עגלת סופר ריקה שעוד מעט תתמלא בטרופיות וביגלה, "מתי המשחק" הוא שואל, תשע אני עונה ואני שומע את אנחת הייאוש שלו מלווה אותי עד היציאה מהחניון.
אחרי שבע דקות אני יושב על הבר.
מצד אחד, לבד. מצד שני סביבי עוד כמה בודדים בחולצות אדומות, אז כמה לבד אני כבר יכול להיות?
תפריט אוכל, תפריט בירה ותפריט וויסקי – מה צריך יותר?
די ריק עדיין ולברמן יש המון זמן לייעץ לי…
מתפריט האוכל נבחרו נקניקיות הבית. היה טוב מאוד.
מתפריט הבירה שניידר אורגינל – בירת חיטה כהה שלא הכרתי, מזכירה קצת את הפאולנר אבל לא ממש וטובה הרבה יותר.
מתפריט הוויסקי בחרתי לבד גלנפרקלאס 105. על הגלנפרקלאס שמעתי בהתלהבות אצל Islay. בתפריט יש שלושה, 10, 17 ו-105. התמחור המוזר (10 ו-105 עולים אותו דבר- 65 שקל וה 17 עולה 105 שקל) דחף אותי לזה שלקחתי. Glenfarclas 105
גלנפרקלאס 105, וויסקי מספייסיד, חוזק חבית 60%.
למרות אחוז האלכוהול מרגישים את ספייסיד בוויסקי, המון פירות וטעמים מגוונים. אבל הם מייד טובעים במליחות ים ודברים נוספים שעוטפים אותם.
במילה אחת – doubleWood למתקדמים. טעים מאוד ופירותי מאוד אבל עם ערך מוסף. עם משהו אחר, משהו מיוחד ומצויין שמתלווה אליו.
בכמה מילים – פשוט מעולה. כמה טעים ככה חזק ועדיין ניתן לשתייה בקלות מדהימה.
ואז הגיעו המהפכן וזוגתו – עוד בירה אחת ושני צייסרים ומצב הרוח מתרומם. הליכה מעופפת במקצת חזרה לבלומפילד.
וזה נגמר 5 – 1 אחרי הצגת כדורגל נהדרת.
יום חלום.
ואחרי הפוסט הקודם וכל המהומה שמתוארת בו אתמול היה יום של שקט.
זה היום היחידי השבוע שלא היו לי משימות של אחרי עבודה אז החלטתי לעשות לנפשי – הלכתי לשחות. לא שחיתי במשך כחודשיים (חגים ובלגן) ושבוע שעבר חזרתי לשחייה מקוצרת וקשה.
הפעם הייתה אופרה אחרת, ההתחלה הייתה קשה אבל בסופו של דבר שיצאתי מהמים החלטתי שזה היה המקצה הטוב ביותר שלי מעולם.
30 בריכות וכולם חתירה ואני עדיין בחיים כדי לספר על זה.
כשנכנסתי הביתה (שש וחצי בערב) קיבל את פני שקט מפתיע. הבונבון אצל חבר, הבונבונה עם חברה משחקות בחדר והפשושית משחקת לעצמה באוניברסיטה על השטיח.
תענוג. מה עוד שהבונבונה זינקה מהחדר נתנה לי חיבוק והודיעה לי שהיא הולכת לישון אצל אותה חברה.
בשבע אמא הסיעה אותה לחברה וחזרה עם הבונבון. גם הוא החליט ליישר קו עם הערב המופלא הזה והוא כבר אכל ארוחת ערב אצל החבר, כלומר מכל הבלגן של התארגנות ללילה, הדבר היחידי שנשאר לעשות זה אמבטיה לילד אחד.
אין כמו סיפור העז. זה כל כך נכון.
ברגע שאני נשאר רק עם שני ילדים, פתאום זה נראה כ"כ פשוט, כ"כ קל לניהול, כ"כ כיף.
פתאום אף אחד לא לחוץ, לא כועס, יש זמן להכל, אפשר לשחק וליהנות.
אחרי האמבטיה שיחקנו קצת, ראינו טלוויזיה והוא נרדם בשניות על הספה כשהוא מחזיק את השלט חזק חזק.
חילצתי ממנו את השלט התנדנדתי קצת על הכורסא עם הפשושה מול WPT
איזו תוכנית, איזה משחק מרתק, כשאתה רואה בדיוק מה יש לכל אחד ביד ואתה רואה איך הם משחקים יחסית ליד הזו, מעניין מאוד. זה ממש משחק פסיכולוגי והוא מוגש ע"י שני שדרנים רהוטים בקיאים בחומר ומשעשעים – אני אוהב. (חייב לנסות לשחק)
בקיצור תוך 10 דקות גם היא ישנה, פיזרתי כל ילד לפינה שלו.
הספקתי בדיוק להיפרד מהאישה שהולכת גם היא לשחות היום.
רק בשביל הפרופורציה, אשת החייל שלי שוחה 60 בריכות חתירה ב 40 דקות פעמיים בשבוע.
ואז, שקט.
דממה בבית.
אני לבד.
מזגתי לי כוס Highland Park 12, הוויסקי החדש שלי שיזכה בקרוב לפוסט משל עצמו (בעצם יחד עם שאר הרכישות החדשות) ארגנתי לי שקית גרעינים והתיישבתי בנחת לצפות במשחק כדורגל.
אח, החיים הטובים. מי היה מאמין שככה אני יושב לי, רגל על רגל בבית שלי.
בית עמוס בילדים, בית שהמשימות בו לא נגמרות לעולם, בית רועש, בית חי.
ופתאום זה רק אני, הוויסקי והפועל ת"א.
על המרקע, הפועל ת"א – ביתר ירושלים. האמת לא ציפיתי. באמת שלא ציפיתי למשחק טוב.
למחרת כבר קבענו להיפגש כל החברה לראות את ליברפול – אתלטיקו מדריד אז ידעתי שיש בעתידי משחק טוב והיום יהיה משחק אמוציונאלי יותר.
הייתי מוכן נפשית לבונקר, ל 0-0 משמים כמו לפני שבועיים בנתניה.
הפתעה.
איזה משחק. איזה קצב. איזה כיף לראות. משחק כזה בליגה הישראלית לא ראיתי כבר הרבה זמן. הזדמנויות לשני הצדדים, משקופים, החמצות מסמרות שיער, ריצה, מהירות, תענוג.
לא משנה איך היה המשחק נגמר היה פשוט תענוג לראות אותו.
אשתי חזרה והלכה למיטה.
ואני מול סיום המשחק.
אני רוצה לחשוב שאני אדם רציונאלי. חושב לעניין ולא מתפתה לשטויות ולעסקאות ברחוב.
ובכל זאת את חולצת המזל שלי לבשתי מהבוקר.
ובלי לנאחס, אשת החייל חזרה הביתה התוצאה הייתה 0-0.
היא לבשה חולצת לילה אדומה ונכנסה למיטה.
חמש דקות אח"כ התוצאה כבר הייתה 2-0.
אז אם כל הכבוד לקריסה המנטאלית של ביתר, לטקטיקה של גוטמן או לניצול ההזדמנויות של יבואה, אני יודע שהניצחון היה בעיקר בזכותה.
אז מה היה לי היום?
מקצה שחייה לגוף.
שקט, מנוחה, וויסקי ומשחק מרגש לנפש.
צברתי כמויות של אנרגיה ואני מוכן לכל מה שיגיע בהמשך השבוע.
ואם ככה נהנתי מכמה שעות של שקט מה יקרה בסוף החודש???
אני לא רוצה להרוס את ההפתעה, אבל מצפה לי חופש אמיתי – סופ"ש של רווקים.
פרטים יבואו….
והתמונה, מהאתר הרישמי של הפועל ת"א וצולמה ע"י גבע תלם
במילה אחת, היה מעולה. היה ממש כיף, מזמן כבר לא נהניתי ככה במשחק.
היה שווה את הטרחה, והייתה המון טרחה.
זה התחיל בכמעט שלוש שעות נסיעה לבלומפילד (פקקים בוואדי ערה).
אבל הפעם בגלל שיצאתי מספיק מוקדם גם הגעתי בזמן.
המהפכן הגיע איזה עשרים דקות אחרי וניגשנו לאסוף את הכרטיסים.
עכשיו, אם אתם חברת כרטיסים ("לאן") ואתם צריכים למכור כרטיסים למשחק שאין כניסה חינם למנויים (צפי לששת אלפים צופים) אז האינטרס שלכם יהיה למכור מראש כמה שיותר כדי לחסוך לחץ ביום המשחק בקופה, נכון?
אז זהו, שלא.
דבר ראשון, קחו תוספת עמלה מכל מי שמזמין מראש בטלפון או באינטרנט ותדרשו ממנו להגיע לאסוף את הכרטיסים בקופה ביום המשחק. איך נמנעים מתשלום הקנס הזה? ע"י קניה בקופה ביום המשחק או ע"י הגעה אישית למשרדי לאן בת"א. זה הרי בדיוק האינטרס של אנשי לאן, 6000 אוהדי כדורגל שיעמדו בתור ביום המשחק או שיגיעו להידחף עם עוד 15 אלף אחרים שמנסים לקנות כרטיס לפול מקרטני.
אז עמדנו בתור ביום המשחק, כמו כולם. ששת אלפים שעמדו בתור ליד הקופה ביום המשחק או לקנות כרטיס או לאסוף אותו, זה לא משנה, גם זה וגם זה לקח שעה מהרגע שנעמדת בתור עד הכניסה למגרש. מעניין מה היה קורה אם היו אלה אוהדי בית"ר ולא אוהדי הפועל שעמדו בסבלנות שעה בתור ב 150% לחות.
בלומפילד, כאמור בשיפוצים. נכנסנו לשער 7 המשופץ.
מה עשו? החליפו את הכיסאות בכיסאות מתקפלים קטנטנים. ידוע שבשערים המעודדים לא יושבים אלה עומדים. הרגל היסטורי הוא שעומדים על הכיסאות. מיד למדנו שני דברים חשובים על הכיסאות החדשים, בעת שירת "מי שלא קופץ – צהוב" התברר שהכיסאות האלה אלסטיים יותר ועוזרים לקיפצוץ. דבר שני, הם שבירים מאוד. בשורה שלפני ילד מצא את עצמו תוך 3 דקות על הבטונדה. ואיש מבוגר שעמד לידי עף שתי שורות קדימה כשהוא לוקח איתו את שני הילדים שעמדו לפניו וכולם ביחד התגלגלו עוד שתי שורות. אצלו הכסא לא נשבר הוא פשוט נשלף מהבטון. מעניין כמה מיליוני שקלים הושקעו בזה וכמה כסאות יוחלפו מדי משחק…
(וזה עוד לפני אוהדי בית"ר)
אז אחרי כל זה, הגעתי למקומי (מזל שהיה את זה ששמר מקום מראש) בדיוק עם שריקת הפתיחה. היה מעולה. מקום מצוין (שער 7 על קו האמצע של המגרש). אווירה טובה ביציע (הפעם ישהו ב 7 ותיקי שער 5 שעדיין סגור לשיפוצים) ומשחק טוב על הדשא (ניצחנו 3-0 במשחק התקפי וכייפי לצפייה). כאמור מזמן לא נהניתי ככה ממשחק. היה פשוט כיף. חוויה. משחק מהסוג שכיף לזכור אותו. כיף להיות חלק ממנו.
זה מסוג הדברים שיהיה לי קשה מאוד להסביר, יש משהו מאוד מיוחד באווירת איצטדיון, במיוחד כשהאווירה היא טובה כ"כ. במיוחד כשהקהל עסוק בלעודד ללא הפסקה ולא בלקלל את אנטבי.
אפילו כמתעקשים לקלל שוב את שמעון גרשון (מה הקשר שלו? הוא היה מת להיות פה עכשיו?) שזה מסוג הדברים שאני פחות אוהב. וביום שכזה גם השירה "בית"ר לא באירופה" כ"כ מתאימה לאווירה השמחה כ"כ.
ולא, האווירה השמחה היא לאו דווקא בגלל המתרחש על המגרש. אצל אוהדי הפועל יכול להיות אווירה טובה ביציע גם כשמתחולל טבח על המגרש.
כל כך נהניתי שכבר התחלתי לחשוב על מנוי לעונה הקרובה, אבל אני עדיין לא בנוי למחויבות שכזו. ואני לא בטוח שאת אותו תענוג אני אקבל ממשחק בשבת בצהרים מול הפועל פ"ת.
אין ספק אבל שמשהו טוב קורה השנה בקבוצה שלי. שחקנים שכיף לאהוד אותם. אוהדים שכיף להיות חלק מהם – רק בטריבונה אני יכול להוריד כפה (בטעות) לערס ענק עם שרשר בגודל של טסה, להנהן לו סליחה והוא רק מחייך בפה חסר שיניים ונותן לי טפיחה ידידותית על הכתף "הכול טוב אחשלי".
בסוף המשחק התברר לי שהמצב בקנטים.
לפי גלגל"צ כביש החוף תקוע (אפרת תיזמנה שעה מגלילות לנתניה). הכביש הישן תקוע (רפי תזמן שעה ורבע מגשר תע"ש (רעננה) לצומת נתניה.
40 דקות לקח לי לצאת מת"א (דרומה) ועוד שעתיים לחזור דרך כביש 6 (צפונה).
בדיוק בחצות כשהכרכרה של סינדרלה הפכה חזרה לדלעת נכנסתי לפאב הבית החדש שלנו.
לורי, אוקונור, הפרופסור ועוד אחד שאין לי כח כרגע למצוא לו כינוי.
כוס בירה, שני צייסרים וויסקי, פיצה ובאחת וחצי הזדחלתי בשקט למיטה שלא להעיר את זוגתי.
בתשע בבוקר חמוש בטורייה כבר סחבתי דליי חול בגן הילדים…
(וכרגיל התמונות מהאתר הרשמי של הפועל ת"א וצולמו ע"י גבע)
Like a virgin
Touched for the very first time
ככה מדונה מנסה להסביר את ההרגשה.
גם אני אנסה…
אומנם זה לא הפעם ראשונה רק הפעם הראשונה השנה. אבל ההתרגשות של פעם ראשונה מרחפת באוויר.
הפעם הראשונה השנה לראות את הקבוצה שלי. מדי שנה זו קבוצה קצת שונה, כך שאת הקבוצה הזו ממש זו כן תהייה הפעם הראשונה.
אחרי חודשים ארוכים של עידור בערוגת המלפפונים הגיע הרגע לקטוף את המלפפונים ולראות את הסלט שייצא.
כן, אני יודע, ילדותי.
מה לעשות, כזה אני.
כשאני כבר עושה משהו זה עם כל הלב.
מאז שאני עם הקבוצה הזו – אני איתה עם כל הלב.
והיום אני אסע פעם ראשונה העונה לבלומפילד שכמו הקבוצה גם הוא עבר שינויים הקיץ.
ה"מהפכן" קנה כרטיסים לשער נימני (כן ככה אוהדי מכבי החליטו לקרוא לשער 8). ברגע האחרון הוחלט לפתוח לנו את השער שלנו, שער 7. החבר התל אביבי החליט שזה משחק מדי שולי בשביל להגיע.
ההתרגשות התחילה כבר אתמול, הרעד הקל, ההרגשה של חזרה למשהו טוב למשהו אהוב ומוכר.
ואני מחכה בקוצר רוח לצהרים שאז אצא מהעבודה ואפצח בנסיעה של שעות כדי להגיע לבלומפילד. בסה"כ מצפים לי היום כשש שעות נסיעה כדי לראות משחק שיימשך שעתיים וככל הנראה לא יתעלה לרמה גבוהה.
אבל כשאתה אוהב אתה מקבל גם את החסרונות, גם את הבינוניות וגם את הכישלונות.
אני כבר ממש מחכה לראות את הקבוצה המחודשת שלי. אז נכון שכבר ראיתי אותה העונה בטלוויזיה, אבל זה לא אותו דבר. היציע זה עולם אחר מהספה. בספה אתה רואה את המשחק טוב יותר ברור יותר מקרוב. ביציע אתה רואה פחות, אתה פחות עוקב אחרי מה שקורה על המגרש.
(תחילת המשחק תמיד מצחיקה אותי שהרי לא שומעים את שריקת השופט, אז הם עומדים ופתאום מתחילים בלי להודיע) אבל ביציע החוויה היא טוטאלית. אתה אולי רואה פחות את השחקנים וככל לא שומע אותם, אבל האוזניים מלאות בשירים והמאמץ לעקוב מוסיף לתחושות ולאדרנלין. ביציע אתה מרגיש את המשחק, ממשש אותו, אתה חלק ממנו ולא צופה מהצד.
קשה להסביר למי שלא היה שם. ורוב החברים שלי חושבים שזה סוג של סטייה שאני נוסע למשחקים שהרי הכדורגל כ"כ גרוע בארץ. אז נכון הכדורגל פחות טוב אבל כשאכפת לך מהקבוצה הוא הופך להיות הרבה יותר מרגש.
את חולצת המזל שלי אני לובש כבר מהבוקר ואני יושב וסופר את השניות עד ליציאה לדרך.
ואם בהתחלה קיטרתי שהמשחק כ"כ מוקדם (בשעה 7) וזה ייאלץ אותי לצאת מוקדם מהעבודה עכשיו אני שמח על זה, אני אצא לדרך מוקדם יותר ואגיע מוקדם יותר – פחות שעות שצריך לחכות.
יאללה הפועל.
(והתמונות נלקחו מהאתר הרישמי של הפועל ת"א וצולמו ע"י גבע)
אז זהו, נגמר.
מסתבר שכדורגל משחקים 90 דקות ובסוף לא תמיד גרמניה מנצחת.
טעיתי. קורה.
אחרי שראיתי את גרמניה משפילה את פורטוגל במשחק כ"כ טוב היה לי ברור שהם הולכים עד הסוף. בחצי הגמר זקפתי לזכותם מזל של אלופים, ובגמר הקבוצה הטובה יותר ניצחה.
אני מרוצה.
קודם כל היה יופי של טורניר. נבחרות שנתנו הצגות. כדורגל שמח ומלבב. דרמות עד השנייה האחרונה. פנדלים ואיזו כמות של שערים. אולי הטורניר המהנה ביותר שיצא לי לצפות בו.
איזה יופי שזכתה קבוצה שמחה. נבחרת שתוקפת ויוזמת. ועוד אחת שעשתה את זה לאורך כל הטורניר. כל משחק שלהם היה הצגה. כמה כישרון יש שם. פשוט נהדר לצפות.
נבחרת שהחלוץ הפורה ביותר שלהם נפצע ולא משחק בגמר, ולא שומעים מילה על חסרונו הצפוי אלה רק על כמה זה שישחק במקומו מצוין.
זה היה טורניר של חברה. אחרי מונדיאל 98 שאותו ראיתי לבד תוך כדי תקופת מבחנים כשהטלוויזיה בווליום מינימאלי. זה היה טורניר של צפייה משותפת בלילות. של בירות על הבר. של הימורים וצחוקים וכיף. של ערבי גברים. של שיחות לתוך הלילה על המרפסת אחרי המשחקים.
זה היה טורניר שהכיר לי את לורי. כמובן שהכרתי אותו עוד קודם, אבל ברמה של שלום שלום.
והפעם כל משחק שלא ראיתי לבד זה היה אצלו. בחבורה צוהלת ושמחה.
לורי מסתמן בעיני כמישהו שחיפשתי. חבר טוב, בגיל המתאים, במצב משפחתי מתאים, כזה שגם הילדים והנשים יכולים להתחבר.
אין לי הרבה חברים, ואלו שיש לי הם כאלו שמתאימים למצב מסויים בחיי. ונעלמים אח"כ.
החברים מהתיכון נעלמו ופינו מקום לחברים מהצבא שגם הם התחלפו בחברים מהאוניברסיטה. שהתפוגגו עם הזמן. עכשיו יש לי חברים מהישוב או מהעבודה.
בודדים הם אלו שאני מגדיר היום כחברים אמיתיים. ולא משנה אם נשארו איתי שנים או שהם חדשים בחיי.
ואחרי לילות של כדורגל ושיחות לתוך הלילה על המרפסת אחרי המשחקים, אני ממש מקווה שלורי יהפוך להיות אחד מהם…
זה היה טורניר שהחזיר את האמון בכדורגל אמיתי שמח ואיכותי. שהזכיר שיש כזה דבר שם בחוץ.
זה היה טורניר שנתגעגע אליו בקרוב שנחזור להתעסק בספינים של חברת ניהול של הפועל.
(אופס סליחה זה לא חברת ניהול – היום הם הבעלים) שנאלץ לראות משחקים ארוכים של מסירות לרוחב ועמידה במקום. שנאבד שוב את הקול בצעקות על שחקנים חסרי לב, יכולת ורצון.
כשנחזור לביצה הטובענית שלנו, שהולכת לגדול בעונה אח"כ בעוד ארבע קבוצות חלשות ומשעממות…
לא נורא, עוד שנתיים יש מונדיאל…
(התמונות מאתר אופ"א והכותרת שייכת לאלון מזרחי)
1. אני לא אתן לעובדות לבלבל אותי.
אז הימרתי על איטליה – גרמניה בגמר.
אז מה?
עכשיו אני בעד רוסיה שתעלה לגמר במקום איטליה. (וכן, עדיין אני בדעה שגרמניה זוכה השנה בתואר).
חוץ מזה שוב נפגשנו אצל לורי. אוקונור, אני והפעם הצטרף גם עזרא. היופי בצפייה בחברותא זה שאם המשחק מאכזב עדיין הערב יכול להיות מוצלח.
אחרי רוסיה – הולנד אתמול המשחק היום נראה כאילו שתי הקבוצות משחקות בעמידה. אם היינו רואים אותו אחרי משחק בין הפועל פ"ת להרצליה הפרופורציות היו אחרות והיינו אומרים שזה היה משחק טוב.
היורו הזה מקלקל אותנו…
חוץ מצפייה במשחק התבשלה תוכנית למשחק הגמר. (פגישה מוקדמת יותר, על האש, בירות)
2. אתמול אני מרדים את הבונבונה הקטנה וזוגתי את השניים הגדולים יותר.
אחרי שהנחתי אותה במיטה (נשארה ישנה בניסיון השני) אני שומע את הבונבונירה בוכה.
אני ניגש, מה קרה? תוך בכי היא מסבירה לי שהיא נורא מודאגת.
היא הייתה היום אחרי הגן אצל חבר והאח הגדול שלו (כיתה ד') סיפר להם על פצצת האטום האירנית.
ועכשיו היא פוחדת.
ניסיתי כל מני שיטות הרגעה, הסברתי שאם הייתה באמת סכנה לא הייתי יושב ככה רגוע איתה במיטה אלה עושה משהו אחר להגן עליה, כמו שעשיתי במלחמה האחרונה.
בסוף תיאור מפורט של יכולות החץ והעובדה שהם לא יכולים לפגוע בנו הייתה מה שהרגיע אותה (וכמובן העובדה שבילתה 10 דקות מחובקת כשאני שוכב לידה במיטה) ואז אמרה שהיא מקווה שתשכח את זה עד הבוקר ונרדמה.
הבוקר היא באה בריצה אלי למיטה והודיעה שהיא לא שכחה אבל כבר לא פוחדת.
אני אתחיל מהשורה התחתונה. אני חסר אחריות. אחרי הפוסטים שהיו פה על כך שיש הורים חסרי אחריות, אז אני חבר חסר אחריות. לזכותי, לא נתקלתי במצב כזה ולא הייתי מוכן לקראתו, אבל זה לא פותר את העניין שבסופו של דבר לא טיפלתי באירוע הזה כמו שהייתי אמור.
נתחיל מההתחלה.
יום חמישי, פורטוגל-גרמניה.
לורי הזמין אליו ל”פאב” שלו. למען הדיוק מדובר בפאב/בית קפה/אולם הופעות/גן אירועים (כל האפשרויות נכונות). הפאב נמצא במושב שצמוד למושב שלנו אבל בדרך מפותלת וצרה בתוך יער על דופן ההר.
הגעתי בדיוק בזמן (עשרים לעשר) ובתזמון מופלא ביחד עם אוקונור.
המקום היה ריק (כרגיל). לורי חיכה לנו ויענק’לה היה שם במשמרת. הטלוויזיה על קצה הבר, בדיוק שריקת הפתיחה. ישבנו לאורך הבר שלושתנו, גולדסטאר ובושמילס (שהתחלף אח”כ בגיימסון). במהלך הערב הגיעו והלכו עוד כמה לקוחות שיענק’לה טיפל בהם במסירות. היה נחמד מאוד. אנשים מעניינים ונחמדים, מקום מוצלח, משחק לא רע (למרות שהייתה שם רק קבוצה אחת ולא הנכונה).
בתום המשחק שחררתי לאוויר את התיאוריה שלי – גרמניה לוקחת את היורו הזה.
וככה זה יקרה – לא משנה מי תנצח קרואטיה או טורקיה היא תפסיד לגרמניה בחצי הגמר.
רוסיה תנצח את הולנד (ואת זה אמרתי כבר ביום חמישי) אבל תפסיד לאיטליה בחצי הגמר.
ובגמר ישן נושן של גרמניה – איטליה. גרמניה תנצח ותזכה בתואר.
אוקנור הסכים להתערב איתי כשהוא טוען כשקרואטיה תזכה… (ההימור שלו החזיק מעמד בקושי יום אחד)
בסוף המשחק יצאנו למרפסת. אויר טוב, נוף מדהים, אנשי שיחה. היה ממש נחמד ובלי לשים לב השעה כבר שתיים וחצי. יענק’לה היה הראשון לעזוב. נכנסנו חזרה פנימה והמשכנו לדבר. תוך כדי אוקונור הזמין עוד חצי בירה ועוד אחד וצייסר גיימסון ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.
מתישהו באמצע גם הדליק ג’וינט ועוד שליש בירה כדי להוריד אותו.
בשלב הזה הוא כבר לא הלך ישר, דיבר שטויות חזר על עצמו שוב ושוב ובכלל עזב את המציאות לזמן מה.
מביך. ממש לא נעים. מה אני אמור לעשות? בן אדם בן 45. הבת שלו בגן עם הבת שלי. איש מבוגר.
כבר יצאתי עם אוקונור כמה פעמים ואני רגיל שבזמן שאני שותה בירה הוא שותה חמש. על כל צייסר שלי הוא מוריד שלושה. ובדרך כלל הוא מתמודד יפה עם הכמויות האלה.
הפעם הוא לא התמודד יפה. ממש לא.
במשך כחצי שעה ניסינו לשכנע אותו בטוב לוותר על המפתחות לאוטו – ללא הצלחה.
אז מה לעשות? לקחת לו בכוח? להתקשר לאשתו?
בדיעבד, כן! בהחלט זה מה שהיינו אמורים לעשות, לורי ואני.
אבל כאמור גם אנחנו שתינו (ברמת הסביר) השעה כבר הייתה כמעט ארבע בבוקר והיינו עייפים, ושנינו לא נתקלנו במצב כזה ושנינו ריחמנו והיינו נבוכים מהסיטואציה כך שבסוף נכנענו לו. שינהג הביתה.
עשינו עוד ניסיון כשהוא הסתבך עם הקודן. אבל לשווא.
נפרדנו מלורי ויצאנו לדרך.
כאמור הדרך צרה מפותלת ובדופן ההר. יש מספר מקומות שירידה מהכביש שם יכולה לגלגל את האוטו לתהום…
איזו טעות. איזה חוסר אחריות.
נסעתי ראשון. שני מטר לפניו על 10 קמ”ש הוא מאחורי לא תמיד נשאר ישר על הכביש. הוא מתקדם אחרי אבל בסלאלום.
אחרי סיבוב אחד הוא משתפשף על הגדר בצד הכביש ולי נופל האסימון שלא חסר הרבה וגם הוא נופל אחרי האסימון.
הדרך ארכה כשנה. (לא זו לא טעות, ככה הרגשתי) למרות שהשעון הראה שלקח לנו חצי שעה.
כל הדרך אני עם עין אחת על הכביש עין שנייה בראי והמח מנסה לחשב זוויות התנגשות וחישובי תנע כדי שבכל רגע שאני רואה שהוא מפספס סיבוב או משהו כזה יהיה לי פתרון מוכן, איפה אני אמור לעמוד ולאן להתקדם כדי לחסום את הנפילה שלו עם האוטו שלי.
באמצע הדרך הוא נעצר. עצרתי גם, יצאתי מהאוטו ומיהרתי אליו. “הכול בסדר, אני רק מדליק סיגריה.” הובלתי אותו ככה כל הדרך עד לביתו.
הגענו. עצרתי מעבר לחנייה שלו. הוא חנה אחורה לתוך השיחים. ניגשתי פתחתי את הדלת ליד הנהג, מה קורה? שאלתי. הוא נעץ מבט בוהה בדלת הפתוחה, מי זה? שאל. ואז זיהה. מה אתה עושה כאן? שאל בהפתעה.
עזרתי לו לרדת הביתה תוך שהוא ממלמל מיני תודות על היותי ג’נטלמן אמיתי.
מיהרתי הביתה כשאני עדיין רועד מזיכרונות הנסיעה הזו. בארבע ורבע נכנסתי למיטה.
אתמול, יום שבת נפגשנו שוב שלושתנו באותו מקום.
הודעתי לו שזה היה חוסר אחריות מצדי ואני לא מוכן שזה יחזור על עצמו.
הוא הודה ששתה יותר מדי, ואכן היה אמור לוותר על המפתחות אבל משום מה לא עשה זאת. והתנצל על כל האירוע, ועל חוסר הנעימות וסגרנו את הנושא.
חוץ מזה רוסיה ניצחה את הולנד במשחק מצוין, כשלמעשה (שוב) הייתה רק קבוצה אחת על המגרש.
בסוף המשחק התפזרנו כשכולם פיכחים.
רק בכניסה למושב שלנו כשאני פניתי ראיתי שהוא ממשיך ישר ולא נוסע אחרי, כשההימור שלי שנסע לפאב הבית שלנו. (להשלים את המכסה?)
למדתי לקח!
זה באמת לא יקרה יותר. דבר ראשון נחתוך לו את השתייה הרבה יותר מוקדם כדי למנוע ממנו להגיע למצב הזה.
דבר שני אם נגיע שוב למצב כזה, אז גם בכוח אם צריך, אבל המפתחות לא יהיו אצלו ביד ומישהו יסיע אותו הביתה.
ואחרי שהבנתי עם עצמי שנסיעה כזו לא תקרה שוב, מה לעשות אם חבר אלכוהוליסט? בתור היותו אירופאי הוא שותה כמויות כאלו, שרק לראות אותו יכול לשכר אדם בוגר. ואני מודה שבד”כ הוא יודע מתי להפסיק ולא מגיע למצב כזה. אבל מסתבר שלא תמיד…
אולי אני צריך לדבר עם אשתו על הנושא. זה כבר לא במצב של שתייה חברתית, הבן אדם פשוט אלכוהוליסט.
היום ניפגש שוב באותו מקום ואולי גם הברון, הפרופסור ועזרא יגיעו.
עוד משחק טוב ב”פאב” הנטוש. וכנגד ההערכות איטליה תנצח היום.
ואני אתייעץ עם לורי, מה לעשות עם אוקונור…
כל העונה הנוראית הזו אמרתי, אוטוטו היא תגמר ובקיץ יש לנו יורו.
והנה נגמרה העונה הנוראית הזו. והגיע היורו. אפילו צ'יפרו אותנו והוא לא כולו בערוצים סגורים.
אבל משום מה – אני לא מתרגש.
לא התארגנתי מראש על מקום תצפית עם צ'רלטון.
לא ביררתי אפילו עם בפאב הבית יש ערוצים בתשלום.
מוזר?
בירור קצר עם עצמי גילה שהעונה הזו הייתה כ"כ אמוציונלית ומתישה שכבר אין לי כח לכדורגל.
הרבה דברים אפשר להגיד על עונות של כמעט ירידה, אחד מהם הוא שהאוהדים יוצאים מותשים מכל משחק לפחות כמו השחקנים. וכמוהם גם אני זקוק לפגרה שלי.
דבר שני, נראה לי שכדורגל נבחרות כבר לא מרתק ומדהים כמו שהיה פעם.
נבחרת מעצם היותה כזו, היא פחות מאומנת מקבוצה, אבל בעבר זו הייתה הזדמנות לראות מאגר של כשרונות מיוחדים משחקים ביחד. היום במנצסטר, ריאל, מילאן וברצלונה יש יותר כוכבים יותר כשרונות מאשר בכל נבחרת שהיא. ולכן מלהיב יותר לראות משחק בצמפיונס מאשר יורו.
גם השחקנים מגיעים עייפים אחרי עונה ארוכה, המזל שלנו שנבחרת ישראל לא שם. וספורטאים אמיתיים שאכפת להם מהרגשות הלאומיים שלהם (ושל הקהל) מגיעים ונותנים את הלב.
כי נבחרת (גם עם מענקים) לא מזיזה לשחקן ששיחק לפני חודש בגמר ליגת האלופות, ומרוויח עשרות (מאות?) אלפי לירות שטרלינג בשבוע. מה שנשאר זה הלב, האכפתיות של שחקן והנכונות שלו לשחק באמת בשביל סמל.
חוץ מזה שבטורניר יש נבחרות שלא מעניינות אותי. לא מכיר את הסגל שלהם, ולא מעוניין להכיר.
גם אם במונדיאל קורה בסוף שהמשחק הטוב ביותר הוא גאנה-קזאחסטן. שוויץ, אוסטריה, ופולין אלו קבוצות שממש לא בא לי לבזבז זמן עליהן. ואפילו יוון ושבדיה לא עושות לי את זה.
אפילו לא הצלחתי לגבש לי דעה בעד מי אני בטורניר הזה…
אז זהו, ראיתי את משחק הפתיחה והוא לא היה טוב בהרבה מרוב המשחקים שראיתי העונה בליגת העלאק שלנו. היתרון היחידי שלו הוא שהייתי מספיק משועמם והיה לי המון סבלנות וראיתי אותו עם הבונבונירה. והסברתי לה את החוקים ומי נגד מי, וכמובן בעד מי אנחנו במשחק הזה (צ'כיה)
האמת שנהניתי מהפרשנות הרעננה שלה למתרחש על הדשא, "לא משנה של מי הכדור, העיקר שזה לא שחקן שלנו ששוכב פגוע על הדשא"
ואחרי כל זה, ברור לי שיהיו משחקים טובים מאוד. משחקים בין הקבוצות הגדולות. עם השחקנים הגדולים שיודעים שגם אם נצחו בליגת האלופות או באליפות המקומית בשביל להצטרף למיתולוגיה, ולההפך לאגדה מקומית במדינה שלהם הם צריכים גם להביא תארים לנבחרת.
ובאמת שהייתה כוונה לצפות היום בהולנד-איטליה, והייתה התארגנות שנפלה ברגע האחרון. אבל לא נורא. אני מקווה שבמשחקים הטובים יותר עוד ייצא לי לצפות.
(וברגעים אלה אני מתעדכן שכרגע 2-0 במחצית)
ואחרי הכל, ביולי מתחיל גביע אופא…
עבר שבוע. הבאסה האכזבה והצרידות שככו. יש לי טיפה זמן אז הגיע הזמן לסכם את מבצע ר"ג.
הכרטיסים כאמור נקנו כבר בפסח. חולצת המזל שלי נלבשה כבר מהבוקר. התיק נארז (למקרה שלא יהיה לי כח לחזור הביתה) גרעינים (למקרה שכן יהיה לי כח ואצטרך להחזיק עצמי ער בנהיגה). קבעתי להפגש בשבע באיצטדיון עם החבר התל אביבי שלי עם אביו וחבר נוסף.
המהפכן וחברתו אמורים להגיע עוד קודם והם יישמרו לנו מקום.
נקבע לי ראיון לאותו יום ולמרות שהבחור לא מתאים לנו נתתי לו את הכבוד הראוי עד ארבע.
ואז יצאתי לדרך. הקצבתי לעצמי שעתיים נסיעה ועוד שעה פקק.
הכנתי לי עותק של Pink Floyd – The Final Cut. אבל אחרי שנייה הוא נשמע לי שקט מדי למצב הרוח שלי והוצאתי אותו.
את המכונית הראשונה עם הצעיף הצהוב שמתנופף עברתי ליד כרמיאל. היא לא הייתה האחרונה שראיתי. המכונית הראשונה עם צעיף אדום הייתה ליד צומת הפיל. האם נכונות הטענות שלהפועל אין אוהדים מחוץ לת"א? מצד שני גם לי לא היה צעיף מתנופף…
הדרך באמת לקחה שעתיים – אבל איפה הפקק?
בשש כבר חניתי מתחת הגשר שליד קניון איילון. ביררתי מה קורה עם כולם, החבר התל אביבי עוד בעבודה, והוא צריך עוד לאסוף כמה אנשים בדרך (הכרטיסים אצלו) המהפכן יצא הרגע מהעבודה וחברתו אמורה לאסוף אותו כל רגע. בקיצור – אני ראשון. ראשון מהחבורה שלנו אולי כי מסביבי המוני אנשים כולם בתנועה לכיוון המגרש.
יצאתי מהאוטו וצעדתי עם כולם, כמעט כולם צהובים. הגעתי לקניון. צהוב מקצה לקצה. אין שום סיכוי להתקרב לדוכני האוכל. במקום אוכל או שתיים קניתי חגורה, המכנסיים שאני לובש לא יחזיקו מעמד שעות של עמידה. בשש וחצי אני יוצא מהקניון וצועד לאצטדיון.
בשביל להגיע לשער אחד אני צריך להקיף את האצטדיון. שער 11-12 מולי אני פונה שמאלה.
פה יש שיוויון בין הצבעים. ואז הטלפון מצלצל. תוך כדי שיחה אני עובר ליד 13-16 ופתאום אני היחידי שלובש אדום. האופק מלא בצהובים ואני חוצה את גושי האנשים. לבד.
משום מה עבר בסדר גמור. הייתי בטוח שההרגשה תהייה מאוד לא נעימה, הרי אוהדי ביתר הם לא מהנחמדים שבבנינו. אבל מאיזושהיא סיבה (שאננות? טיפשות? התרגשות?) לא חששתי בכלל.
הגעתי ליד נקודת הבידוק, עוד חצי שעה התל אביבי אמור להגיע. בנתיים אני מחכה.
סביבי עומדים קבוצות קבוצות צהובות ואדומות ואפילו כמה קבוצות מעורבות. כולם שמחים. אווירה נהדרת. אולי הקירבה המיידית של היסמניקים, אולי הפרשים אולי סתם היו לי דעות קדומות. חוץ מרוסי אחד מצחיק שלבוש במכנסי מדים גופייה לבנה ומשקפי שמש ראי (כמו שלבשנו שהיינו ילדים בשנות השמונים) שהגיע להתגרות דווקא באוהד הפועל הכי גדול שהיה בסביבה. וגדול הכוונה בגדול פיזית. בצד נשענו על המחסומים חבורה של גורילות, גדולים יותר מהיסמניקים. כל אחד עם שרשר ענק עם סמל של הפועל בגודל של טאסה.
דווקא אליהם הוא מגיע ומתחיל לקלל ולצעוק. הם מייד עונים לו והבחור נדחף ומסולק ע"י השוטרים. אחרי שתי דקות הוא חוזר ושוב נדחף משם. אחרי עוד שתי דקות הוא שוב חוזר, הפעם מהצד השני של המחסום עם אזיקים ושתי שוטרים שמלווים אותו לניידת.
השעה שבע המהפכן מגיע. אבל מבטיח לי שכבר יש מישהו בפנים ששומר מקומות.
בשבע וחצי גם התל אביבי מגיע עם אביו (פעם אחרונה ראיתי אותו באיזה משחק באופ"א – לא זוכר איזה) אנחנו נכנסים ומתפסים למקום שלנו. שער אחד באמצע די למעלה.
אני לא אוהב את ר"ג בדיוק בגלל זה. אני נמצא איזה ק"מ מהדשא. את היציע האחר של אוהדי הפועל בקושי רואים שלא לדבר על שומעים… טרופית, גרעינים ואז נעמדים מתחילים לעודד שמח וטוב לב חברתו של המהפכן (אני חייב למצוא לה כינוי) פונה אלי ואומרת "עוד שעה זה מתחיל"…
סחטיין לאולטרס הפועל הכינו איזה עשרת אלפי דגלים וכל היציע מתמלא בדגלים אדום לבן.
גם הקונפטי מגיע בכמויות והכל מוכן שריקת הפתיחה (כמובן שלא נשמע אותה מהיציע).
אה, בעצם לא. תזמורת צה"ל סוגרת את חגיגות ה 60 למדינה בכמה תרגילי סדר. והבנות של אתי פולישוק מנפנפות בדגלים.
עכשיו אפשר להתחיל.
איזה אווירה נהדרת. חצי אצטדיון צהוב חצי אדום. חצי עם דגלים חצי עם בלונים שירים צעקות.
אווירה נהדרת של כדורגל… הדבר היחידי שפגע באווירה הזו היה המשחק שהתנהל על הדשא.
או שכמו שאמרה לי אישתי אח"כ "כל פעם שאתה נוסע זה נגמר 0-0".
קרעו לי את הגרון הפועל. ואת הלב. ואת העצבים.
מיליון הזדמנויות בשני הצדדים. אבל שום דבר לקחת הביתה.
פנדלים זה אולי הדבר האכזרי ביותר שקיים. אם אתה מפסיד בהם. אחרת זה הדבר השמח ביותר. אניימה עוצר פנדל וזה ממש קרוב… דגו… ונגמר. כשעובד ניגש לבעוט כבר לא היה לי ספק שזה גמור. תוך 5 דקות היציע מתרוקן, עוצרים לדקה ליד המעקים למחוא כפיים אחרונים לשחקנים. ואלפי אדומים צועדים למכוניות. במבטים עצובים, ילדים בוכים מסביב. ורק מוכרי הצעיפים והבייגלה והבורקסים עוד צועקים בפה מלא.
את הזיקוקים כבר ראיתי בראי האחורי של האוטו כשאני ליד צהלה.
איזה הרגשה של אכזבה. כבר היינו שם. שנייה אחת זה כל מה שהיה חסר. בעיטה אחת מדויקת. אחרונה. דגו. מסכן.
"ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב"
האמת, לדעתי זה הדבר היחידי שמחזיק את הכדורגל הישראלי בחיים.
הרמה על הפנים. המשחקים גרועים ומשעממים. השחקנים ברובם באים לעבוד. אם מצליח יופי אם לא אז לא. דקה 50 השחקנים כבר עומדים להתעלף, ועל דיוק מהירות וכוונה אין מה לדבר.
אז מה נשאר? הקהל. הרבה יותר מעניין בשער 5 מאשר על המגרש. לאנשים שם הרבה יותר אכפת מהקבוצה. אין לי ספק שמשחק מהליגה האנגלית/ספרדית/איטלקית/צמפיונס הרבה יותר מעניין כמשחק כדורגל. אבל משחק של הקבוצה שלי הרבה יותר מרגש. הרבה יותר אכפתי.
אני לא אמצא את עצמי קופץ על השטיח מול הטלויזיה אחרי גול של ראול. או מחניק צעקות כדי לא להעיר את הילדים את מהלך מבריק של מסי. אבל פביו ג'וניור וטלטיסקי בהחלט יכולים להביא אותי למצבים האלה.
אז זהו, נגמר. אין גביע. עדיין לא הבטחנו את ההשארות הליגה (למרות שמצבנו די טוב, ואנחנו תלויים רק בעצמנו) לפחות יהיה אירופה שנה הבאה. אולי בעלים וכסף לא יהיו, אבל הפועל תהייה.
יאללה הפועל.
(כל התמונות נלקחו מהאתר הרשמי של הפועל ת"א)
הבוקר התברר לי שאין כרטיסים.
החבר התל אביבי שלי קנה את שלנו כבר בפסח, אז אנחנו מסודרים.
שער 1, אותו שער שישבתי בו בפעם האחרונה שהייתי ברמת גן, בגמר הגביע לפני שנתיים. 1:0 על בני יהודה בדקה ה 85. אוגבונה הרים מהאגף וירוביאן סיים מקרוב.
וואו אצטדיון רמת גן אמור להיות מלא. אדום וצהוב, שתי יריבות מושבעות, שתי קבוצות שלא תמיד ברור אם האוהדים שלהן אוהבים אותן יותר מאשר שונאים את היריבה.
אני לא שונא אף אחד. אני אוהב את הקבוצה שלי, ולא מבין למה זה צריך להיות צמיד מלווה בשנאה לקבוצה אחרת? למה אי אפשר להיות תחרותי ולקיים יריבות ספורטיבית.
למה אני צריך לחשוש (ואני חושש) על הדרך שאני אצעד מהאוטו לאצטדיון.
למה חייבים לדקור או להכות מישהו שלובש את הצבע השני?
למה לפגוע במכוניות? להרוס דוכנים וקיוסקים?
כנראה שיש דברים שלעולם לא אבין.
אבל… היום הזה אמור להיות על כדורגל ואני מקווה שאכן ככה יהיה.
שתי הקבוצות עברו עונות מוזרות והמשחק הזה יכול להכריע איך תראה העונה עבורם.
הפועל כמעט ירדה ליגה (שוב) בילתה חלק ניכר מהזמן מתחת לקו האדום. החליפה מאמן ושחקנים והצליחה כמעט בוודאות להבטיח את ההשארות.
עד היום המחשבה אצל כולם הייתה "רק לשרוד, להישאר בליגה ושתגמר כבר העונה הזו. צריך לשכוח אותה ולעבור הלאה לעונה הבאה". היום הפועל יכולה לעשות מעשה. גביע שלישי ברציפות והעונה הזו תרשם בהיסטורית המועדון.
מצד שני ביתר כבר הוכתרה כאלופה כבר לפני חודש. אבל מאז לא ניצחה כבר מיליון משחקים ונראית כמו הצרות שלה (וכמו הקהל שלה) האליפות הזו כבר לא תחשב כאליפות "טובה" אלה כאליפות אפורה דהויה ששיא העונה הוא פריצת הקהל שכמעט והרגה את האליפות.
מצד שני ניצחון היום ודאבל זה משהו שייזכר בהיסטורית המועדון לתמיד.
האמת… אם כל האובייקטיביות, לא מגיע לביתר דאבל. דאבל מסמן עונה ענקית, עונה של התרגשות. עונה של קבוצה גדולה באמת. וביתר השנה למרות שהסגל שלה אחד לאחד טוב בהמון מכל קבוצה אחרת. כקבוצה היא לא גדולה.
אז זהו, צריך היום לצאת מוקדם מהעבודה. לנהוג שעות לר"ג. לעמוד בפקקים. לחפש חנייה.
ללכת מרחקים מהחנייה לאצטדיון. להצטופף בתורים בכניסה. לקוות שהשוטרים לא יקבלו סעיף. בדיקה גופנית. אצטדיון גרוע. יציעים רחוקים מהמגרש. בלי נשמה. צפיפות ביציע. דוחק.
קללות. צעקות. גרעינים. טרופית. איזה כיף.
יאללה הפועל.
התמונה נלקחה מהאתר הרישמי של הפועל ת"א צולמה במשחק האחרון מול ביתר בבלומפילד ב 6/4/08 שניגמר 3-1 לטובים
תגובות אחרונות