ימים אפורים

אתמול אני מוצא את עצמי באחת עשרה בלילה בוהה בטלויזיה.
אני כבר לא עוקב אחרי הדיווחים שנשמעים לי כאילו זה בדיוק אותו דיווח שמועבר כבר עשרה ימים.
אין לי חשק לקום וללכת לארון לחפש לי סרט. אין לי חשק לראות סרט.
לא בא לשחק משהו במחשב, לא לקרוא ספר.
והכי גרוע – לא בא לי ללכת לישון, כי אז יגיע מחר.

בעבודה הקודמת שלי בתקופות עומס הייתה לי את התופעה הזו של חוסר רצון ללכת לישון.
אז זה נבע (או ככה לפחות פירשתי את זה) מתוך רצון לעשות משהו נוסף במהלך היממה שלא לסמן לעצמי יום של "קמתי – עבדתי – הלכתי לישון" אז נשארתי ער עד לשעות הקטנות רק כדי להרגיע את עצמי שעשיתי משהו נוסף.
אבל עכשיו, שימים כאלו כבר לא קורים יותר, אז למה? מאיפה נפל עליי פתאום הדיכאון הזה?

כבר כמה ימים שאני מסתובב בהרגשה מחורבנת. אני עייף כל הזמן אין לי כח לכלום.
ויותר גרוע שאין לי חשק לכלום.

אז ישבתי לי אתמול בלילה, לבד, בלי חשק לעשות שום דבר.
בסוף ראיתי את הפרק הראשון של העונה השנייה של צ'אק – סדרה שלא דורשת ממני שום דבר. ניתן לצפות בה בלי שתתעורר ולו מחשבה בודדת.

בסוף נשברתי והלכתי לישון.

והבוקר קטיושות בצפון.

זכרונות מלחמה

מאז שכתבתי את הפוסט של שבעת העובדות ובמיוחד את הסעיף השני אני חושב על התקופה ההיא. המלחמה שהחלה שבוע שעבר רק מחמירה את העניין.

אני מסתכל על התמונות משדרות ומשאר ישובי הדרום המופצץ. אני קורא מאמרים על הילדים שם, שסובלים מחרדות, מהפרעות בדיבור ובהתפתחות ומעוד כל מני דברים שילוו אותם לאורך כל חייהם.

וככל שאני מנסה להזכר בשנים של ילדות בצל קטיושות וחדירות מחבלים, אני פשוט לא מצליח למצוא חרדה והיסטריה. אני זוכר פחד. אני זוכר דאגה. אני לא זוכר איבוד עשתונות. אני לא זוכר צרחות ובכי.

אז נכון, זה לא נמשך כ"כ הרבה שנים. אבל אני זוכר את זה כמצב נתון, ככה זה. אלו החיים וצריך להתמודד ולהתגבר.
וזה מה שעשינו.

כשאני מסתכל אחורה, אני זוכר ילדות מאושרת.
האם זה ייתכן דבר שכזה? או שבעצם אני פשוט מדחיק את כל מה שהיה אז ושם? או שהיום במבט לאחור הכל נראה וורוד ויפה יותר ממה שהיה באמת? האם זה בכלל אפשרי ילדות מאושרת במקלט?
ואולי זה היה היתרון שלנו. זה מה שהכרנו. לא היו לנו חיים אחרים לפני כן. זה לא היה משהו שפתאום נפל עלינו כמו בשדרות, זה משהו שתמיד היה לנו בתודעה, גם בתקופות שקטות ידענו תמיד שהשקט הוא זמני.

(בתמונה משגר קטיושות)

ואולי ההבדל שאנחנו כילדים היינו בטוחים שיש מי ששומר עלינו.
ידענו שיש חיילים 24 שעות ביממה בשער המושב ודקות אחדות לאחר תחילת אירוע (קרקעי) יגיע גם הנגמ"ש עם חיילי החי"ר.
גרנו שני קילומטר מהגבול הפרוץ להפליא (באותם ימים) וזה לא הטריד אותנו.

אין לי מסקנות ולא תובנות בנושא.
סתם משהו שטורד את מנוחתי, האם זו הייתה תקופה אחרת? האם היינו אנשים אחרים? או שאולי אני פשוט לא זוכר, וגם אני הייתי כזה, כמו הילדים בתמונות משדרות?

בעצם יש לי מסקנה אחת – לרוץ ולברר עם אמא אם אני זוכר נכון.

ואם כבר מלחמה, אז עוד משהו.

אתמול בשמונה ראיתי חדשות, אחרי שלושים שניות היה לי ברור שקרא משהו נורא אבל לא אמרו לי מה. עד שהלכתי לישון באחת עשרה לא ידעתי עדיין מה קורה, אם היה לי ילד בעזה הייתי משתגע.
ברור לי מאיפה זה מגיע, הרצון שלא לדווח על נפגעים עד שאפשר להצמיד את המשפט האלמותי "הודעות נמסרו למשפחות" שבא להרגיע, אם לא הגענו אליכם אז יקירכם בסדר.
ברור לי שההורים באים לפני הרצון שלי לדעת.
אבל היום כאשר כולם כבר יודעים לזהות את הניואנסים הקטנים שמגלים לנו שיש הרוגים גם בלי שיגידו לנו את זה במפורש זה מאבד מהאפקט ואולי עושה את זה גרוע יותר עבורם כי בפועל בעצם אומרים – "יש הרוגים – הודעות עדיין לא נמסרו למשפחות."

גם במקרה הזה אין לי תובנות איך לעשות את זה אחרת חוץ מאשר להוריד את הרמזים והטיפים הקטנים שכולנו כבר מכירים.
אז אם אסור לך לספר לי מה היו תוצאות הקרב, אז הכי טוב, אל תספר לי בכלל שהוא התרחש. ספר לי מחר בבוקר, לא יקרה כלום.
אז בבקשה בלי "קרבות קשים" בלי "ידענו שגם נספוג" בלי מבטים מפוחדים ולחוצים ובלי רוני דניאל בטלפון "מצטער אני לא יכול לעדכן עדיין"…

מצא את ההבדלים

אבו מאזן : "השמחה תהיה מושלמת רק כשכל 11 אלף הפלסטינים הכלואים בישראל ישוחררו"

ורק לפני שלושה ימים שמענו את שרת החוץ (זו שרוצה להיות ראש ממשלה) אומרת
"לא תמיד אפשרי להחזיר את כולם הביתה"

בחיי, אפשר להשתגע.
אז יכול להיות שהיא צודקת אבל המנהיגים אמורים להתוות את הקו, את האידיאל את הרצון הקולקטיבי.
ובעוד אבו מאזן מעודד את עמו שהכיוון והמטרה שלו היא שיחרור מוחלט, גם אם הוא יודע שזו מטרה בעייתית וקשה להשגה הוא מסמן כיוון ברור לאן הוא רוצה להגיע.

ומולו המנהיגים שלנו מנסים לתרץ ולהסביר למה אי אפשר יהיה להשיג את המטרה שדעת הקהל רוצה.

לפני איזה מיליון שנה עמד נשיא אמריקאי אחד והבטיח לעמו שתוך 10 שנים יגיעו לירח.
באותו זמן כשהוא הבטיח את ההבטחה הזו בסוכנות החלל האמריקאית עצמה זה נראה כמו מדע בדיוני.
זה היה רחוק, בלתי אפשרי ומסובך. וכל זה לא עניין אותו – הוא, המנהיג, מסמן את הכיוון את המטרה
וכשיש רצון מתגלה היכולת.

ולכן היום, נראה לי שישוחררו עוד אלפים רבים מבין אותם 11 אלף לפני שישוחרר גלעד שליט אחד…
כי בעוד לצד השני יש רצון – לנו יש פלאפל…

גילוי נאות – אותו נשיא היה קנדי, והסיפור הזה לקוח מאחד הפרקים של סדרת הטלויזיה "הבית הלבן" כך שאני מאוד מקווה שהוא נכון וגם אם לא אני לא אתן לעובדות לבלבל אותי או את הפואנטה שלי.

פירסומת באינטרנט – איך לא לעשות

פירסומות באינטרנט זה אחד מהדברים שיותר מעצבנים, אבל בהחלט משהו שניתן ללמוד לחיות איתו.
בפיירפוקס יש המון אופציות ותוספים שמעלים חלק גדול מהם, על אלו שנשארים העין כבר חולפת כאילו הם לא שם ואם תשאלו אותי אח"כ איזה פירסומת נדחפה לי לדף שקראתי סביר להניח שלא אוכל לענות.

יש מקרים שזה דווקא מתקבל בהבנה ובהסכמה.
כשאני מחפש משהו ומקבל בנוסף לתוצאות גם פירסומים שקשורים לנושא אותו חיפשתי זה בסדר. לדוגמא, כשאני מחפש מלון לגיטימי מבחינתי לקבל "קישורים ממומנים" לחברות תיירות שיכולות למכור לי לילה באותו מלון – גם אם בעצם רציתי את הטלפון או השם של השף שלהם, זה מסוג הדברים שאני אקבל בהבנה.

אחרי הכל להגיע למישהו בדיוק כשהוא מעוניין בדיוק בנקודת הזמן הנכונה בדיוק כשהוא קהל היעד אז זה לא מעצבן, זה לא קופץ בעין, זה לא מפריע.
הבעייה היא איך מגיעים לאותו אדם באותו זמן ולא למאה אלף אחרים שזה לא מעניין אותם או אפילו אותו אדם למחרת כשהנושא כבר לא מעניין אותו.

פעם עבדתי בחברת סטארטאפ קיקיונית שניסתה לפתח מוצר שמתבסס על מיקום גיאוגרפי של הסלולרי של הלקוחות. לדוגמא – אדם יגדיר שבשעות הצהרים הוא רוצה לקבל מבצעים ממסעדות ואז יקבל הודעה לסלולרי שלו שבמסעדה שבדיוק הרגע חלף על פינה יש 10% על עסקיות.
פירסומת שמגיעה לאדם שהגדיר מראש שזה מעניין אותו בשעה שהוא הודיע שזה מעניין אותו ואפילו בסביבתו המיידית (כי הנושא הנכון בשעה הנכונה שנמצא מאות ק"מ ממנו מאבד את הרלוונטיות)
הסטארטאפ (שאפילו הגיע לפיילוט באורנג) לא קיים יותר אבל זו בהחלט דוגמא נהדרת לאיך מפרסמים נכון.

והנה דוגמא נהדרת לאיך עושים את זה לא נכון.
אתמול הפנתי לראיון ב nrg עם דני בונדר.
למי שלא מכיר אז בכמה מילים דני הוא מגן ימני בהפועל ת"א בחור בין 21 שלא שיחק כדורגל כבר קרוב לשנתיים. במשך הזמן הזה הוא נלחם בפציעות.
שבר את הלסת אכל חודשים מקש, חזר לשחק ובמשחק הראשון אחרי שובו ריסק את הברך. חודשים של שיקום חזר לשחק ואחרי שני משחקים הוא שוב מאושפז עם חיידק בדם. ובימים אלו הוא שוב חזר להתאמן בתקווה לחזור ולשחק.

בכל אופן במהלך קריאת הכתבה אני מגלה שיש מילים שמודגשות מוזר.
וכשאני עובר עליהם עם העכבר צצה לה פירסומת.
עכשיו, בהיותי אינטיגלטי להפליא אני מבין שהפרסומת הייתה אמורה להיות קשורה למילה, בדיוק כמו בתיאור הקודם, הם מניחים עבורי שאם אני קורא כתבה על מלון יעניין אותי לינק לחברת תיירות.

אבל אם אני קורא על כדורגלן בבית חולים מה הקשר לפירסומת להפסקת עישון?

או חמור יותר, אם אותו שחקן מתאר שאחרי שהלסת נשברה לו הוא הרגיש כאילו יש לו חול בפה (חול – כמו בארגז חול בגן) למה שיעניין אותי ללמוד אנגלית? אולי בגלל שאותו קוד אוטומתי שרץ באתר ומפעיל את הפרסומת האידיוטית הזו חושב שאני מתעניין בחו"ל???

אחרי שהפריימריז בשתי המפלגות הגדולות בישראל קרסו בגלל בעיות מיחשוב, אולי אותו פרסומאי יעשה לעצמו תזכורת לעבור ידנית ולאשר את הפרסומות שהוא מדביק לאתרים, כי זו לדוגמא פרסומת שרק מעצבנת אותי ודווקא פוגעת בלקוח שלו.

ואולי בעצם לא אכפת לו, וזו בעצם הבעייה.
הוא מקבל כסף לפי כמות פרסומות וכשהוא מפזר מיליוני פרסומות ברשת אולי אחדות מהן יגיעו לאדם הנכון בזמן הנכון?
ובעצם מה ההבדל בין זה לבין ספאם?

חופשי זה לגמרי לבד.

אז רצה הגורל ונסעתי לסופ"ש לבד באילת. כלומר לא באמת לבד אלה עם חברים, הכוונה בלבד היא בלי האישה והילדים. איך ולמה זה קרה, זה סיפור ארוך שאין לי חשק וכוח להיכנס אליו כרגע, אולי בפעם אחרת. אני רוצה לדבר(לכתוב) על האירוע עצמו.

בשיא האובייקטיביות, אם נסתכל על המאורעות עצמם – היה פשוט מעולה.
מתי פעם אחרונה קמתי ביקיצה טבעית? (ולא, יקיצה טבעית שנובעת ממרפקים בצלעות או מבכי של תינוק, לא נחשבת שכזו.) אכלתי ארוחת בוקר בעשר בנחת, בלי תורות עם ילדה על הידיים, בלי להגיש, לחתוך, למזוג, להאכיל, לייבש ולנקות.

בשתיים עשרה בצהרים אני כבר באמצע הספר, שוכב על מיטת השיזוף ליד הבריכה, למרות מזג האוויר הנעים אני שוכב בצל. לידי מונחת כוס וויסקי (השלישית כבר הבוקר). משהו בסיטואציה כ"כ נעים לי, משהו מוכר אבל לא מיידי, כזה כמו דוד רחוק שקשה להיזכר מי הוא בדיוק ומאיפה אני מכיר אותו. אבל יחד עם זה יש מעין הרגשה שזה לא אמיתי, משהו מזויף בסיטואציה הזו, משהו חסר. אבל מה בדיוק?

ארוחת צהרים, שנת צהרים וארוחת ערב מילאו את כל הלו"ז שלי בין השעות אחת לשבע.
איזו בטלה. אח"כ טיול בטיילת (איך שהיא גדלה, התארכה בכמה קילומטרים מאז הפעם הקודמת שהייתי פה) מתנות לילדים בדוכני הרחוב וגינס במאנקיז. איזה כיף. חופש מוחלט.

אז למה אני מסתובב בהרגשה שמשהו חסר? מה כבר צריך כדי שאני אהיה מרוצה?
השנייה שנכנסתי לחדר הייתה מדכאת. חושך, שקט, לבד.
אני לא אוהב לישון לבד. אני צריך להרגיש את הגוף החם לידי. את הרגליים המתוחות באלכסון שמשתלטות על החצי שלי, את הידיים שגונבות לי את השמיכה, את המרפק הננעץ בצלעותיי, את הקול הרך "קום, קוראים לך" בארבע בבוקר.

דווקא ישנתי טוב. ונסעתי לבד לא מתוך רשעות או רצון עז להשאיר את המשפחה מאחורי ולנפוש קצת. הנסיבות היו כאלו שלמעשה לא הותירו לי ברירה אחרת. לא השארתי מאחורי משפחה כועסת או מרירה. ואני חושב שלא זה מה שהפריע לי.

אני. אני הפרעתי לי להנות. אני והציפיות שהיו לי מהסופש הזה.
כבר כמה שבועות שאני מחכה. כל לילה ללא שינה, כל ילד שמנדנד, כל פעם שאני לא מצליח לאכול, לנוח או סתם לשבת שנייה בכל פעם עולות מחשבות על הסופש לבד באילת.
המשפט הפולני הידוע "אני כבר אנוח בקבר" התחלף אצלי ל"אני כבר אנוח באילת".
כל כך חיכיתי, כל כך ציפיתי שגם כשלמעשה עשיתי כל מה שדמיינתי שאעשה זה לא הספיק לי.
בפנטזיה המנוחה נוחה יותר. זה כל כך מופרך שאפילו קשה לי להסביר את זה לעצמי.

ואולי פשוט התגעגעתי? אולי פשוט חסרו לי הילדים? אולי פשוט אני לא טוב בלבד?

לא הייתי בחופש בלי אשת החייל שלי כבר לפחות 15 שנה. הייתי מצפה שאחרי כל כך הרבה זמן אני אשמח על זמן בלעדיה, אבל למעשה הייתי שמח יותר אם היא הייתה שם איתי. האישה שלי, האישה שאיתי.

שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא מקטר, מתלונן, מרחם על עצמי או כל דבר אחר. נהניתי מאוד. עשיתי כיף אמיתי. רק כזה שהיה מלווה אליו כוכבית קטנה, כזו שמזכירה לי שבעצם משהו חסר, משהו שהיה יכול לעשות את זה עוד יותר שמח.

כמה עלובעצוב זה?
סופ"ש באילת בלי האישה והילדים אמור להיות הפנטזיה של כל גבר בעל משפחה.
אני הייתי – לא משהו.

דו"ח צפייה – היום שאחרי מחר.

יש סרטים שברור לי שהם לא מה שאני חושב. וברור לי שהדעה שלי עליהם בנויה בעיקר על הסיטואציה והחברה שראיתי אותם ולא לפי רמת הסרט עצמו. היום שאחרי מחר ששודר אתמול באחד מערוצי הסרטים של yes הוא בדיוק כזה.

על פניו עוד סרט לא רע על סוף העולם. לא רע, ואפילו טיפה אחת לא יותר טוב מזה.
אבל מצד שני, הוא התאים לי מאוד וחוויית הצפייה שלי הייתה מעולה.

תשע וחצי, הילדים ישנים, עבודות הבית הסתיימו, אשת החייל שלי פרשה למיטה, ואני לבד בסלון. מחזור ליגת האלופות יתחיל בעוד כחצי שעה, אבל אני עייף ואין לי חשק לנקר מול משחק, מה גם שאין משהו שעל פניו מסתמן כמשחק שווה. (בדיעבד, צדקתי. לא היו משחקים גדולים אתמול) האח גדול בערוץ 2 לא עושה לי את זה ואני אולי היחידי בעולם שלא רואה את זה.
בזיפזופ הגעתי לסרט הזה שלוש דקות מההתחלה כך שהחלטתי להישאר קצת.
בגלל הבעיה שמדווחת בפוסט הקודם נשארתי מולו כמובן עד הסוף הקיטשי המאושר.
הסרט עצמו די פשוט. העלילה לא רצינית ולמרות היסטריית ההתחממות הגלובלית היא לא משכנעת אותי שיש בה אפילו שמץ של אמינות. העולם מקפיא את עצמו למוות והגיבור יוצא לצעדה ברגל מפילדלפיה לניו יורק תוך לחימה עיקשת בסופה שמאיימת להשמיד את האנושות. וכל זה כדי למצוא את הבן האובד, זה שסגור בספרייה ציבורית ושורף ספרים למחייתו.
כמובן שדואגים להסביר לי היטב שלא אפספס שהספרים מייצגים את הציוויליזציה וחשוב שאבין שהאדם חוזר לתקופה שלפני המילה הכתובה הדפוס והטכנולוגיה.

אבל נהניתי.
אני שונא את המזגן שמנסה לחמם את הסלון ואת היובש שמתלווה אליו, ולכן ברגע שאשת החייל פורשת, אני מכבה אותו. את החולצה הארוכה הורדתי כשעשיתי אמבטיות לילדים.
וכך אני מוצא את עצמי, לילה, חושך, המזגן כבוי, אני שוכב על הספה בחולצה קצרה, בטלביזיה מתחיל עידן קרח חדש, ניו יורק קופאת ואני רועד מקור על הספה.

זה הרגיש כל כך נכון, כל כך מתאים, כל כך העצים את החוויה של הסרט שאפילו לרגע לא חשבתי להביא לי שמיכה או לפחות ללבוש חולצה עבה יותר. למעשה, כן חשבתי על זה אבל ההתאמה לסרט ובעיקר העצלנות שכנעו אותי לוותר על הרעיון. וטוב שכך כי פתאום מסרט די בינוני נוצרה לי אווירה של שיתוף של חלק מחוויה גדולה יותר. כשההוריקן עומד מעל הגיבור הרוחות שככו סביבו והדממה אופפת אותו, אותו ואותי, שקט מופתי בבית ובחוץ שהעפתי מבט דרך החלון לראות שהקירות העננים לא עוטפים גם אותי.

היום שאחרי מחר – סרט סביר על סוף העולם ולא יותר מזה שבאופן סובייקטיבי לחלוטין בגלל ההרגשה של ה"מסביב" בצורה שברור לי שלא תחזור מקבל 8 בסולם סורטר.

ואין לי ספק שאם אראה אותו שוב אשאל את עצמי איך יש לי זיכרון כ"כ טוב מסרט כ"כ בינוני.

אם עץ נופל באמצע היער…

אז יש לבלוג יום הולדת שנה.
לתינוק זה יום ההולדת הכי פחות משמעותי. להורים זה יום ההולדת הכי מיוחד.
לילד ראשון עושים יום הולדת שמשאיר אותו מבולבל והמום ולא בטוח מה בעצם קורה סביבו.
לילדים הבאים כבר מתחילים לדלג על יום הולדת אמיתי ורק מציינים את האירוע בזמן ארוחת ערב אצל סבתא. (ממתקים ועוגה כמובן לילדים הגדולים יותר)

אז איך חוגגים יום הולדת לבלוג?
מסיבה גדולה? עם בלונים ונצנצים אולי קוסם או ליצן? לא כדאי. הרי אז תגדל הריקנות. אין דבר עצוב יותר ממסיבה שאיש לא בא. אפילו בטי בם שהיא אוהבת לבדה, אפילו היא יושבת ובוכה, הלכתי לבקש סליחה.

קצת נסחפתי… איפה הייתי?
מסיבה. אז אולי משהו צנוע? בבית למשפחה וחברים קרובים? ארוחת ערב, עוגה? אבל אז צריך לפתוח את השולחן ויש לידו מקום ל12 איש וגם שם אני ירגיש לבד…

אולי לא לחגוג? רק אני והוא לבד? כוסית וויסקי בדממה בלילה. ככה ייעשה לזה שאף אחד לא חפץ בייקרו.

ומה אני מנסה להגיד?
שאני מרגיש פה לבד.

קצת סטיסטיקה.
הבלוג קיים שנה. בשנה הזו פירסמתי 87 פוסטים. להם יש 106 תגובות. ממוצע של 1.2 תגובות לפוסט – אומלל ממש.
ביום העמוס ביותר נכנסו כמאה איש, שלושים מתוכם הגיעו אחרי שרשמו "הישרדות" במנוע חיפוש. בכלל זו המילה שהביאה הכי הרבה אנשים ממנועי חיפוש. "הישרדות" עקפה אפילו את "ערומות" (מקום שני) ואת "בנות ערומות" במקום השלישי, ברביעי יש את הצירוף המפתיע "הישרדות 10" ובחמישי תאמינו או לא "דוגמניות ערומות". דף הכניסות מציג בהמשך את "בחורות ערומות" "רוסיות ערומות" "ציצים" ואפילו "דוגמניות רוסיות" בשביל הגיוון. כולם מככבים גבוה ברשימת החיפושים שהביאו אנשים לפה.

למרות שהתחלתי לכתוב כי ככה בא לי, וזה המצב עדיין. ולמרות שכשהפסקתי לכתוב הרגשתי שזה חסר. חסר לי. לא לאנשים אחרים. למרות הכל, די מפריע לי שאני לבד.
ברגע שגיא הפסיק לבקר (או לפחות להגיב) בגלל עומס בחיים האמיתיים שלו (ולרגע אל תחשבו שאני מקטר או כועס) שאין ספק שתמיד יבואו לפני העולם הווירטואלי הזה, בלי גיא אני פה לגמרי לבד. ואם כבר גיליתי שיש עוד אנשים שקוראים פה הם מתעקשים לעשות את זה בדממה כמעט מוחלטת.

הגעתי למצב שאני מתגעגע לאחד המגיבים הראשונים שהיו לי. יואב, שנזפתי בו בגלל שנכנס כדי לפרסם בריכות שחייה. בדיעבד, לפחות הוא ביקר פה…

אז אולי אני לא מעניין אף אחד, אולי פשוט אנשים לא יודעים על קיומו, אולי אני לא מעורב מספיק בעולם הוירטואלי הזה, הבלוגוספירה שבה כולם מכירים את כולם וכולם קוראים את כולם.

אין לי מסקנות בנושא, רק מחשבות הירהורים וטיפת אכזבה…

כולי תקווה שליום ההולדת שתיים, שכבר אמור להיות מסיבה אמיתית לילד עצמו ולא רק להורים, כבר יהיה יותר קהל…

ספרים קשים

יצא שלאחרונה נתקלתי בכמה ספרים "קשים".
היינו אצל ההורים שלי וחיפשתי ספר, על המדף היו כל מיני דברים מוזרים מאוד.
על הספר "כתבי יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמות היהודים עם הרומאים נסדר ונדפס בדפוס הצפירה וורשה" (בשנת 1923) העדפתי לדלג. גם על הספר רפא"ל – רשות פיתוח אמצעי לחימה.

בסוף יצאתי עם ימים קשים של צארלס דיקנס.
את דיקנס מעולם לא קראתי, גם לא לבגרות. קראנו דברים אחרים. קראתי את התקציר של אנה קארנינה, ולמרות שבזמנו מאוד אהבתי לקרוא והייתי קורא הרבה, כל מה שהיה קריאת חובה עלה לי בדמים.
אשתי מאוד אוהבת את התפסן בשדה השיפון, אבל בגלל שהוא היה ברשימת ספרי הבחירה יש לי אנטי כלפיו, ומעולם לא ניסיתי.

הדבר המוזר הוא שאני באמת אוהב לקרוא, והייתי קורא המון בתקופת התיכון. קראתי ספרים ארוכים וישנים וכאלו שמתורגמים לעברית ישנה. ודווקא אהבתי את הסגנון הישן הזה, את ההבדלה בין עברית "מקראית" לשפה המדוברת הרגילה.
ולמרות זאת חרקתי שיניים על כל דבר לבגרות.
אשתי אומרת שכשלומדים חומר למבחן גם הנושא המעניין ביותר בעולם ייאבד את העניין שלו ויהפוך לחומר לימודי.
ואת דיקנס תמיד שייכתי לצד הלימודי של הספרות.

בכל אופן, את דיקנס כאמור מעולם לא קראתי. ונתקלתי בו במקרה. וקראתי מחוסר ברירה.
ואהבתי. אהבתי מאוד. הסיפור הוא על עיירה אנגלית מתועשת שהכול סובב בה סביב העבודה במפעלים. הסיפור מסופר בציניות ובצורה כ"כ שנונה שפשוט נהניתי.
לא חיפשתי את האנלוגיות והמשלים והם פשוט קפצו לי לראש. רמזים ומשמעויות נוספות לא ניסו להתחבא בטקסט, הם פשוט השתלבו בתוכו. לא היה צריך להתפלפל ולהתעמק בשביל להבין ביקורות על סגנון החיים, שיטת הממשל, ועוד כל מיני. אז נכון, אני משוכנע שיש דברים נוספים שהמשורר התכוון אליהם, אבל כשלא ניסיתי להבין למה הוא התכוון ומה הוא רצה להגיד, יכולתי אני להבין את מה שעניין אותי.

סיפור עצוב על אנשים עצובים שחיים בתקופה עצובה שמסופר בצורה כ"כ משעשעת, צינית ומעניינת.

ספר "קשה" שני שאני נלחם איתו בימים אלו הוא "זן ואומנות אחזקת האופנוע".
הגעתי אליו בגלל האופנוע. יש לי פנטזייה של טיול אופנועים (לא בהכרח מחוף לחוף) והרעיון של אדם בעקבות גורלו (על אופנוע) או מסע לגילוי עצמי (שוב, על אופנוע) מאוד קוסם לי.

את תחילת הספר קראתי במהירות ובקלות. הגיבור ובנו על גבי האופנוע נעים במרחבים הפתוחים עם זוג חברים. מחשבות ותחושות מלוות אותם לאורך הדרך.
לאט לאט הטיול נעלם, זוג החברים בכלל הם דמויות מעורפלות שבמקרה נמצאות בסביבה ואין להם מה להגיד ובמה לתרום לקידום העלילה. למעשה, גם העלילה נעלמת כל מה שנשאר זה רצף של פילוסופיות שמודגמות ע"י אנלוגיות לאופנוע. ואפילו לא פילוסופיות חיים מעניינות במיוחד.
צורות חלוקה, פירוק בעיה לגורמים, ומחשבות על גבי מחשבות על אמיתות המדע, והיפותזות על ניסויים שככל שמנסים לקרוא הן מתרחקות ומתפתלות ועושות את הקריאה ל"חומר לימודי"
לא מעניין בעליל. אני עדיין מנסה להלחם ולהתקדם בסבך הגיבובים, אבל אני פשוט לא נהנה מזה.

על הדרך לקחתי הפוגה קלה וקראתי תוך יום וקצת אחד ממליון הספרים הקיימים של הארלן קובן. גם פה יש אנשים שמוכנים לכל דבר כדי לשמור על משפחתם.
גם זה כמו כל אחד מהספרים האחרים שלו שקראתי זורם במורד הגרון במהירות ונלגם בשלוקים גדולים.

הוא אולי כותב אותם כמו גרעינים ולא תמצא בהם "מסע מדהים של אדם בחיפוש אחרי זהותו" גם לא "סיפור מופלא של אדם המבקש את האמת" והוא לא מתיימר להיות "ספר שעשוי לשנות את יחסך אל החיים ולחדד את תחושותיך לגבי משמעותם" למרות שהוא תמיד כותב על משפחות לא נמצא אצלו "אב ובנו באידיסיאה מזעזעת של גילוי-עצמי" הוא לא "ספר המדבר ישירות על המבוכות והיסורים של הקיום האנושי".
ואולי בגלל כל אלו הוא קריא.

דור של נפילים

בחג היינו במפגש משפחתי מהצד של אישתי.
יום הולדת 80 של אחת הסבתות. במסגרת החגיגות אחת הנכדות הכינה לה סרט עם תמונות מהעבר וראיונות עם חברים וכו'.
הבונבונה הגדולה שלי ישבה מהופנטת מול סיפורי הפלמ"ח.
האמת שגם אני. איזה דור. איזה סיפורים אילו חיים עברו עליהם.
לצאת מבית הספר ולהתנדב לפלמח למרות התנגדות ההורים (והילדה עונה להם אתם הייתם חלוצים, עכשיו תורי).

ניסיתי לחשוב על אנשים נוספים שאני מכיר מסביבות הגיל הזה.
סבא שלי (עליו השלום) התנדב לצבא הבריטי ונלחם בנאצים באיטליה, ואח"כ תרם את תרומתו הקטנה בהקמת צה"ל. וגידל משפחה בירושלים הנצורה עם צלפים ירדנים.
סבתא אחרת ברחה מגרמניה על האונייה האחרונה שיצאה מאירופה. וצדה יונים בת"א כדי להאכיל את משפחתה בתקופת הצנע.
סבא שני נשלח כילד לארץ מפולין כשההורים היו אמורים להגיע מאוחר יותר (ומעולם לא הגיעו).
רק לחשוב על התקופה ההיא על אלו שהיו צעירים בתקופת הקמת המדינה. נפילים אחד אחד.
איזה אומץ נדרש אז סתם לחיות. והיום כשאין לנו פחד קיומי יומיומי. היום החיים קלים יותר. היום אנחנו יכולים להתעמק בסוגיות פסיכולוגיות של גידול ילדים ומה מותר ומה אסור.
אז ילדים גדלו על פרוסה עם שמן זית. וארון שחוסם את החלון כנגד הצלפים הירדנים.

ישבנו כולנו והסתכלנו בסרט. צעירים יפים בבגדי חקי בתמונות שחור לבן דהויות.
בהיאחזות, במטע, עם הרובים הצ'כים הכ"כ ארוכים שהיו אז.
הם אבות האומה, כל אחד ואחד מהם.

ואני יושב וחושב על כמה קשה היה פשוט לחיות אז. ומצד שני כמה גבורה ואומץ, כמה אמונה ותקווה, כמה ציונות וביחד.

וכמה פשוטים ושגרתיים וסטנדרטים החיים שלנו.

ואז, לאט לאט מחלחלת ההכרה שזה לא בדיוק נכון.
גם מאיתנו נדרשה גבורה ואומץ, כשכילד גדלתי במושב בגבול לבנון שהיה חדיר למדי באותם ימים. ילד מבית ספר (שנה מתחתי) גדל אצל הדודים כי כשהיה תינוק חדרו מחבלים למושב ואמו הספיקה להחביא אותו לפני שנהרגה.
גם אני כילד למדתי לזהות את ההפוגות במטחי הקטיושות ולדעת מתי לרוץ למקלט.
גם אני ישנתי באמבטיה כי זה החדר הכי בטוח בבית (לא היו אז ממדים)

גם אני גדלתי על ציונות ועל עבודת האדמה.
גם אני קמתי בארבע בבוקר ויצאתי למטע חזרתי הביתה בשבע התקלחתי וחיכיתי בזמן להסעה לבית ספר. ביליתי את כל החופש הגדול בקטיף מלפנות בוקר ועד רדת השמש.

אז מה ההבדל? למה אני מסתכל עליהם כאל אנשים שהקריבו כ"כ הרבה שנאבקו על כל נשימה ועל כל זכות ועל עצמי אני מסתכל כחיים שגרתיים?
אולי בגלל השוני. לחיים שלי אני רגיל, והם נראים לי היום כמשהו אחר לגמרי.
אולי בשחור לבן זה נראה הרואי יותר?
אולי אז הכול היה התחלתי, ניסיוני, לי לרגע לא היה ספק שלא משנה מה יקרה, כמה קטיושות כמה חדירות. מדינת ישראל היא עובדה קיימת והיא לא תשבר. להם לא היה את העוגן הזה, כל אחד מהם הרגיש באופן אישי שגורל המדינה והציונות כולה מוטל על כתפיו.

ואולי סתם אני מסתכל אחורה ורואה גיבורים ובעצם הם היו אנשים כמונו ורק נקודת המבט היא שהשתנתה? אולי אותם גיבורים הסתכלו אחורה על החלוצים ואנשי העליות וראו בדיוק את אותו דבר?

לא נראה לי. נראה לי שבהחלט מדובר בגזע נפילים, גיבורים, אבות האומה.

ברוכים השבים

מזמן לא כתבתי.
זה לא שלא היה לי מה לכתוב, מה שהיה חסר זה הרצון והחשק שליווה את הבלוג הזה בתחילתו.

אחרי שבועיים שלושה של הפסקה, הפעמים היחידות שחשבתי על הבלוג היו בכיוון של נטישה.
ואז החלטתי. זהו, מספיק.

למה בעצם זה טוב?
זו שאלה מצוינת ולצערי לא ממש הצלחתי למצוא לה תשובה.
מה אני מקבל מההתנסות הזו? מעצם הכתיבה? מהחשיפה?
אומנם אני כותב שלא בשמי המלא אבל מי שמכיר אותי ויימצא את דרכו לפה יוכל לזהות אותי בשנייה. אף אחד מהאנשים שאני מכיר בעולם האמיתי לא מודע לבלוג הזה (אלה אם מצא את דרכו אליו באופן עצמוני). ואם מישהו ייגלה את הבלוג הזה וישאל אותי עליו, לא ממש אוכל להסביר את קיומו, מאחר ולעצמי אני לא ממש מצליח להסביר מה אני עושה פה.

הדבר היחידי שעמד לזכות הבלוג זו העובדה שאני נהנה מהכתיבה בו.

אחרי שהתבשלה ההחלטה שלחתי לגיא מייל פרידה.
לא התכוונתי לפרסם פוסט של "תחזיקו אותי" או פוסט פרידה מאחר והבלוג הזה מעולם לא היה עבור מישהו אחר, תמיד זה היה רק בשבילי (גם אם אני לא יודע להגיד מה אני מקבל מהחוויה הזו)
גיא, (להלן הקורא) שהיה כמעט היחידי שהגיב, הוא יותר מדמות דמיונית מחלל האינטרנט עבורי, וחשבתי שמין הראוי להודיע לו אישית.

ברגע שבו לחצתי על ה "שלח" הבלוג התיישב לי במוח ולא הרפה.
כל דבר שחוויתי מייד הפך לפוסט דמיוני. עלו במוחי עשרות פוסטים אפשריים ביומיים.
וכמו שאמרתי לגיא, אם הבלוג הזה כ"כ טורד את מנוחתי, כנראה שיש לו משמעות עבורי.
הבעייה שאני כנראה אדם רדוד מדי בשביל להבין את החשיבות העמוקה של הבלוג הזה לחיי.

בכל מקרה אני פה. אני כותב ונראה מה יילד יום.
גם כשהתחלתי לכתוב לא ידעתי על מה אני רוצה לכתוב ולמה, כך גם עכשיו.
נזרום אם הבלוג ונראה מה יהיה…
יכול להיות שהעובדה שאני נהנה מהכתיבה היא מספקת

ונסיים בהפעלה לאורחים ולמי שמסתובב פה, מה דעתכם? מה אני מפיק מהבלוג הזה בלי להפנים?

אז הנה, פוסט ראשון אחרי המשבר.
עוד היום אני אנסה להחליף תבנית אולי זה יעשה לי טוב.
ועוד שאלה טכנית למבינים, בשביל לבחור תבנית שאינה מההגדרות הדיפולטיות של הוורדפרס, אני חייב לשדרג את החשבון שלי (כלומר לרכוש מנוי משופר)?

נתראה בשמחות.

עריכה מאוחרת יותר: החלפתי תבנית. היה די קשה להחליט, אחרי מחשבה מעמיקה צימצמתי לשתי תבניות זו והשנייה שחורה וכהה ממש לא דומות אחת לשנייה אבל שתיהן מצאו חן בעיני.
ניתן לזו כמה ימים ואז אולי אבדוק את השנייה.

מה דעתכם על השינוי?