חופשי זה לגמרי לבד.

אז רצה הגורל ונסעתי לסופ"ש לבד באילת. כלומר לא באמת לבד אלה עם חברים, הכוונה בלבד היא בלי האישה והילדים. איך ולמה זה קרה, זה סיפור ארוך שאין לי חשק וכוח להיכנס אליו כרגע, אולי בפעם אחרת. אני רוצה לדבר(לכתוב) על האירוע עצמו.

בשיא האובייקטיביות, אם נסתכל על המאורעות עצמם – היה פשוט מעולה.
מתי פעם אחרונה קמתי ביקיצה טבעית? (ולא, יקיצה טבעית שנובעת ממרפקים בצלעות או מבכי של תינוק, לא נחשבת שכזו.) אכלתי ארוחת בוקר בעשר בנחת, בלי תורות עם ילדה על הידיים, בלי להגיש, לחתוך, למזוג, להאכיל, לייבש ולנקות.

בשתיים עשרה בצהרים אני כבר באמצע הספר, שוכב על מיטת השיזוף ליד הבריכה, למרות מזג האוויר הנעים אני שוכב בצל. לידי מונחת כוס וויסקי (השלישית כבר הבוקר). משהו בסיטואציה כ"כ נעים לי, משהו מוכר אבל לא מיידי, כזה כמו דוד רחוק שקשה להיזכר מי הוא בדיוק ומאיפה אני מכיר אותו. אבל יחד עם זה יש מעין הרגשה שזה לא אמיתי, משהו מזויף בסיטואציה הזו, משהו חסר. אבל מה בדיוק?

ארוחת צהרים, שנת צהרים וארוחת ערב מילאו את כל הלו"ז שלי בין השעות אחת לשבע.
איזו בטלה. אח"כ טיול בטיילת (איך שהיא גדלה, התארכה בכמה קילומטרים מאז הפעם הקודמת שהייתי פה) מתנות לילדים בדוכני הרחוב וגינס במאנקיז. איזה כיף. חופש מוחלט.

אז למה אני מסתובב בהרגשה שמשהו חסר? מה כבר צריך כדי שאני אהיה מרוצה?
השנייה שנכנסתי לחדר הייתה מדכאת. חושך, שקט, לבד.
אני לא אוהב לישון לבד. אני צריך להרגיש את הגוף החם לידי. את הרגליים המתוחות באלכסון שמשתלטות על החצי שלי, את הידיים שגונבות לי את השמיכה, את המרפק הננעץ בצלעותיי, את הקול הרך "קום, קוראים לך" בארבע בבוקר.

דווקא ישנתי טוב. ונסעתי לבד לא מתוך רשעות או רצון עז להשאיר את המשפחה מאחורי ולנפוש קצת. הנסיבות היו כאלו שלמעשה לא הותירו לי ברירה אחרת. לא השארתי מאחורי משפחה כועסת או מרירה. ואני חושב שלא זה מה שהפריע לי.

אני. אני הפרעתי לי להנות. אני והציפיות שהיו לי מהסופש הזה.
כבר כמה שבועות שאני מחכה. כל לילה ללא שינה, כל ילד שמנדנד, כל פעם שאני לא מצליח לאכול, לנוח או סתם לשבת שנייה בכל פעם עולות מחשבות על הסופש לבד באילת.
המשפט הפולני הידוע "אני כבר אנוח בקבר" התחלף אצלי ל"אני כבר אנוח באילת".
כל כך חיכיתי, כל כך ציפיתי שגם כשלמעשה עשיתי כל מה שדמיינתי שאעשה זה לא הספיק לי.
בפנטזיה המנוחה נוחה יותר. זה כל כך מופרך שאפילו קשה לי להסביר את זה לעצמי.

ואולי פשוט התגעגעתי? אולי פשוט חסרו לי הילדים? אולי פשוט אני לא טוב בלבד?

לא הייתי בחופש בלי אשת החייל שלי כבר לפחות 15 שנה. הייתי מצפה שאחרי כל כך הרבה זמן אני אשמח על זמן בלעדיה, אבל למעשה הייתי שמח יותר אם היא הייתה שם איתי. האישה שלי, האישה שאיתי.

שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא מקטר, מתלונן, מרחם על עצמי או כל דבר אחר. נהניתי מאוד. עשיתי כיף אמיתי. רק כזה שהיה מלווה אליו כוכבית קטנה, כזו שמזכירה לי שבעצם משהו חסר, משהו שהיה יכול לעשות את זה עוד יותר שמח.

כמה עלובעצוב זה?
סופ"ש באילת בלי האישה והילדים אמור להיות הפנטזיה של כל גבר בעל משפחה.
אני הייתי – לא משהו.

סדרת ריאלטי חדשה – המירוץ לסלון

בסדרה הזו מתמודד זוג אחד בלבד, להלן זוגתי (אשת החייל) ואנוכי
מטרת המירוץ היא להגיע למיטה בסוף היום כשאנחנו עדיין שפויים ואחרי ביצוע מושלם של 100% מהמשימות.

המירוץ מתחיל בשעה ארבע בבוקר כשעל אחד מבני הזוג להתנדנד על הכורסא בקצב מדוייק של שלושה נידנודים כל 14 שניות, תוך שהוא אוחז בתינוקת בזוית של 37 מעלות. שלב א' של המשימה ייגמר כשהתינוקת תירדם, עד אז בשביל להקשות עליו אותה תינוקת תעשה ככל יכולתה כדי לתלוש למתמודד את השפתיים או האף בהם תנעץ בחוזקה את ציפורניה.

לאחר שהתינוקת נרדמת מתחיל שלב הסיבולת.
על המתמודד להמשיך במשך שעתיים באותו קצב התנדנדות מדוייק ואותה זוית מדויקת של אחיזת התינוקת.

בסוף התחרות יינתן למתחרה 10 דקות למקלחת ולמזיגת קפה (מזיגה בלבד – לא לשתות)

התחרות השנייה קצובה בזמן.
במשך כשעה יש להעיר/להלביש/לצחצח שיניים/למזוג קורנפלקס/להכין שוקו
לשני ילדים תוך הקפדה על חוק ברזל אחד – אין שום פעולה שמישהו משני הילדים מבצע לפני השני!
כל פעולה מלווה במשא ומתן של מי ראשון, מי היה ראשון אתמול ומי יהיה מחר.
בתום הזמן החוקי יש להקפיד שהבונבונירה עולה להסעה לבית הספר, הבונבנון מאופסן בגן והבונבונת עם אמא לפעוטון.

בשלב הזה תנתן למתמודדים מנוחת חובה בצורת עבודה במשרה מלאה.

סיבוב שני.

סבתא אוספת את הבונבונירה מההסעה ברבע לשתיים.
- אבא אוסף את הבונבון מהגן בשלוש וחצי.
- אבא משאיר את הבונבון אצל סבתא ולוקח את הבונבונירה מסבתא.
- אבא ובונבונירה נוסעים הביתה לקחת בוסטר.
- אבא מסיע את בונבונירה לקיבוץ סמוך לפעוטון של בונבונת.
- אמא אוספת את הבונבונת מהפעוטון בארבע.
- בארבע אבא מעביר את הבונבונירה לאמא של חברה של בונבונירה (שגם לה יש בת באותו פעוטון)
- אבא ממהר הביתה שם מחכה לו האינסטלטור שהגיע בעשרה לארבע
- אמא משאירה גם את בונבונה אצל סבתא וממהרת גם היא הביתה לפגוש את האינסטלטור.
- בארבע וחצי אמא רושמת צ'ק לאינסטלטור על סך 3000 שקל.
- בנתיים סבתא מגיעה הביתה עם בונבון ובונבונה.
- אמא לוקחת אחריות על בונבונה, אבא לוקח בונבון ונוסע לעיר הגדולה לעשות קניות.
- חמש ורבע בסופר.
- שש בקופה (אבא, אם אתה מסכים בבקשה רק את מטבעות השוקולד האלו)
- שש וחצי אצל החברה של הבונבונירה (עם הבונבון והקניות. אבא, עוד לא. תחזור עוד חצי שעה)
- שבע כולם חזרה בבית.
- אמא מניקה.
- אבא שם ביצים על האש (גאון ההוא שהמציא את הביצים הקשות) לחם עם גבינצ בטוסטר
- שבע ועשרה שני ילדים באמבטיה (כולל חפיפת שיער)
- שבע ועשרים ארוחת ערב + שיניים (אבא בנתיים מסדר את הקניות במקום, אמא מרדימה בונבונת)
- שבע ארבעים סיפור לבונבונירה (אבא רק עוד דף אחד)
- חמישה לשמונה בונבון נרדם אחרי שני משפטים מהסיפור שלו.
- שמונה אבא מתחיל לארוז תיק. (מסתבר שזה מאוד מסובך לארוז תיק ליחיד)
- אמא עולה על בגד ים ונוסעת לבריכה (60 בריכות חתירה פעמיים בשבוע)

.אבא, תן לי סטטוס
השעה תשע וחצי, הכביסה סיימה להסתובב והיא כבר בסל בסלון ליד החבלים.
אני כותב פוסט במקום לתלות אותה.
אחרי הכביסה בעשר ורבע שאשת החייל תחזור אני מוזמן ללורי לראות ליגת אלופות
בארבע בבוקר מחכה לי דייט עם הבונבונה על הכורסא המתנדנדת.
מחר אני אחראי על פיזור כל הילדים למקומותיהם.

בשמונה בבוקר אחרי שכולם במוסדות החינוך שלהם אני מניע ונוסע (לבד!!!!!) לאילת.
איך זה קרה זה סיפור ארוך שיסופר בפעם אחרת.

העיקר שאחרי כל הלוז הזה, אף ילד לא נשכח בשום מקום כל המשימות בוצעו (למעט הכביסה שעדיין מחכה לי)
ונראה לי שהפרס שלי כבר ממש קרוב….

והדבר העצוב בכל הבלאגן הזה, שפרט לעניין של אילת, מדובר ביום שיגרתי לחלוטין בבית משפחת סופר-על

רבין, ילד שלי מוצלח.

משהו שכתבתי כתגובה אצל ואן דר גארף אבל החלטת שהוא מספיק משעשע כדי לקבל פוסט משל עצמו.

הבונבונה (כיתה א) חזרה מבית ספר והודיעה שביום שני חייבים לבוא בחולצה לבנה. כל הילדים בכל הבתי ספר בארץ יבואו ביום שני בחולצות לבנות.
ולמה? היא מתארת ומסבירה ומכירה את כל השתלשלות האירועים (כמעט) והכל מהמורה בבית ספר. יגאל עמיר, שלוש יריות, מקרוב, עצרת, שיר הרעות הכל היא יודעת (כמעט) ואז היא מסכמת
הרוצח לא ידע שרבין רוצה שלום, כי אם היה יודע לא היה יורה בו…
את כל הפרטים הטכניים היא יודעת ושום דבר מהמהות.
ואז אני מסביר והיא לא מבינה, אז למה הוא הרג אותו אם רבין רצה שלום? לא כולם רוצים שלום?

והקטן יושב ומקשיב לאחותו הגדולה בהערצה ואז שואל אותי בשקט (אחרי שהיא מספרת שוב שיגאל עמיר ירה ברבין שלוש יריות) רבין הוא ילד מהכיתה שלה?

אי של שקט

ואחרי הפוסט הקודם וכל המהומה שמתוארת בו אתמול היה יום של שקט.

זה היום היחידי השבוע שלא היו לי משימות של אחרי עבודה אז החלטתי לעשות לנפשי – הלכתי לשחות. לא שחיתי במשך כחודשיים (חגים ובלגן) ושבוע שעבר חזרתי לשחייה מקוצרת וקשה.
הפעם הייתה אופרה אחרת, ההתחלה הייתה קשה אבל בסופו של דבר שיצאתי מהמים החלטתי שזה היה המקצה הטוב ביותר שלי מעולם.
30 בריכות וכולם חתירה ואני עדיין בחיים כדי לספר על זה.

כשנכנסתי הביתה (שש וחצי בערב) קיבל את פני שקט מפתיע. הבונבון אצל חבר, הבונבונה עם חברה משחקות בחדר והפשושית משחקת לעצמה באוניברסיטה על השטיח.
תענוג. מה עוד שהבונבונה זינקה מהחדר נתנה לי חיבוק והודיעה לי שהיא הולכת לישון אצל אותה חברה.

בשבע אמא הסיעה אותה לחברה וחזרה עם הבונבון. גם הוא החליט ליישר קו עם הערב המופלא הזה והוא כבר אכל ארוחת ערב אצל החבר, כלומר מכל הבלגן של התארגנות ללילה, הדבר היחידי שנשאר לעשות זה אמבטיה לילד אחד.

אין כמו סיפור העז. זה כל כך נכון.
ברגע שאני נשאר רק עם שני ילדים, פתאום זה נראה כ"כ פשוט, כ"כ קל לניהול, כ"כ כיף.
פתאום אף אחד לא לחוץ, לא כועס, יש זמן להכל, אפשר לשחק וליהנות.
אחרי האמבטיה שיחקנו קצת, ראינו טלוויזיה והוא נרדם בשניות על הספה כשהוא מחזיק את השלט חזק חזק.

חילצתי ממנו את השלט התנדנדתי קצת על הכורסא עם הפשושה מול WPT
איזו תוכנית, איזה משחק מרתק, כשאתה רואה בדיוק מה יש לכל אחד ביד ואתה רואה איך הם משחקים יחסית ליד הזו, מעניין מאוד. זה ממש משחק פסיכולוגי והוא מוגש ע"י שני שדרנים רהוטים בקיאים בחומר ומשעשעים – אני אוהב. (חייב לנסות לשחק)
בקיצור תוך 10 דקות גם היא ישנה, פיזרתי כל ילד לפינה שלו.

הספקתי בדיוק להיפרד מהאישה שהולכת גם היא לשחות היום.
רק בשביל הפרופורציה, אשת החייל שלי שוחה 60 בריכות חתירה ב 40 דקות פעמיים בשבוע.

ואז, שקט.
דממה בבית.
אני לבד.

מזגתי לי כוס Highland Park 12, הוויסקי החדש שלי שיזכה בקרוב לפוסט משל עצמו (בעצם יחד עם שאר הרכישות החדשות) ארגנתי לי שקית גרעינים והתיישבתי בנחת לצפות במשחק כדורגל.

אח, החיים הטובים. מי היה מאמין שככה אני יושב לי, רגל על רגל בבית שלי.
בית עמוס בילדים, בית שהמשימות בו לא נגמרות לעולם, בית רועש, בית חי.
ופתאום זה רק אני, הוויסקי והפועל ת"א.

על המרקע, הפועל ת"א – ביתר ירושלים. האמת לא ציפיתי. באמת שלא ציפיתי למשחק טוב.
למחרת כבר קבענו להיפגש כל החברה לראות את ליברפול – אתלטיקו מדריד אז ידעתי שיש בעתידי משחק טוב והיום יהיה משחק אמוציונאלי יותר.
הייתי מוכן נפשית לבונקר, ל 0-0 משמים כמו לפני שבועיים בנתניה.

הפתעה.
איזה משחק. איזה קצב. איזה כיף לראות. משחק כזה בליגה הישראלית לא ראיתי כבר הרבה זמן. הזדמנויות לשני הצדדים, משקופים, החמצות מסמרות שיער, ריצה, מהירות, תענוג.
לא משנה איך היה המשחק נגמר היה פשוט תענוג לראות אותו.

אשתי חזרה והלכה למיטה.
ואני מול סיום המשחק.

אני רוצה לחשוב שאני אדם רציונאלי. חושב לעניין ולא מתפתה לשטויות ולעסקאות ברחוב.
ובכל זאת את חולצת המזל שלי לבשתי מהבוקר.
ובלי לנאחס, אשת החייל חזרה הביתה התוצאה הייתה 0-0.
היא לבשה חולצת לילה אדומה ונכנסה למיטה.
חמש דקות אח"כ התוצאה כבר הייתה 2-0.

אז אם כל הכבוד לקריסה המנטאלית של ביתר, לטקטיקה של גוטמן או לניצול ההזדמנויות של יבואה, אני יודע שהניצחון היה בעיקר בזכותה.

אז מה היה לי היום?
מקצה שחייה לגוף.
שקט, מנוחה, וויסקי ומשחק מרגש לנפש.

צברתי כמויות של אנרגיה ואני מוכן לכל מה שיגיע בהמשך השבוע.

ואם ככה נהנתי מכמה שעות של שקט מה יקרה בסוף החודש???
אני לא רוצה להרוס את ההפתעה, אבל מצפה לי חופש אמיתי – סופ"ש של רווקים.
פרטים יבואו….

והתמונה, מהאתר הרישמי של הפועל ת"א וצולמה ע"י גבע תלם

מנהלות ומטלות

כבר כתבתי בעבר על כמות המנהלות שדורשת תחזוקה של שלושה ילדים, אבל זה נהייה פשוט מוגזם, כ"כ מוגזם שזה בהחלט דורש פוסט חדש ואחרון (כולי תקווה) על הנושא הזה.

אתמול נשברתי בניסיון לעקוב אחרי השגרה והשינויים והתפניות שלה וביקשתי מזוגתי שתעזור לי להכין רשימה. מתי אני אמור לעשות מה.
מה כבר הבעיה, אתם שואלים? מה יכול להיות כ"כ מסובך?

ובכן, בשבוע שעבר פעמיים אחרי העבודה חזרתי הביתה בהסעה שלי כדי להיכנס מייד לאוטו ולנסוע חזרה לעיר הגדולה.

חוג ריקוד לילדה הגדולה אני יורד מהמונית והיא כבר עומדת בדלת "אבא, נו כבר, אנחנו נאחר"
זוגתי שזוכרת כנראה את עברה כקצינת חמל שולטת בהתרחשויות ביד מדויקת.
10 דקות אחרי שנכנסתי הביתה אני כבר באוטו אחרי שהועמס בשני ילדים. כן, זו לא טעות, שניים. אחת יורדת מהאוטו בזינוק תוך צעקה "ביי אבא" השני בא איתי לחנות הצעצועים לקנות מתנות ליום הולדת כפול שאליו הוזמנה הגדולה. יום הולדת, שני ילדים, שניהם בנים, אחד אוהב יצירות וצביעה והשני ספיידרמן, באטמן וכאלו… ציטוט של ההנחיה שקיבלתי מהגדולה בדרך.

יומיים מאוחר יותר, אני יורד מהמונית והיא כבר עומדת בדלת "אבא, נו כבר, אנחנו נאחר" הפעם היא לבושה חגיגית ואנחנו בדרך לאותו יום ההולדת מדובר. שני בנים ב"עולם המבולגן להפליא" או משהו דומה. למי שלא מכיר (אלו שאין להם ילדים) מדובר בסוג מיוחד של עינוי שאפילו הסינים לא חשבו עליו.
מבנה תעשייה די גדול, מלא במתנפחים וכל מיני הפעלות אחרות לילדים. האקוסטיקה היא כאילו אנחנו נמצאים בתוך תיבת התהודה של גיטרה גדולה במיוחד ורצוי כזו שלא מכוונת וצורמת בעוצמה. לזה צריך להוסיף שירי ילדים שנשמעים כאילו מישהו ישב עם טייפ 8 ערוצים ישן בהופעה של יובל המבולבל או הדצים או של איירון מיידן. באמת שאי אפשר להבחין מה מתנגן מאחורי החריקות. כמעט שכחתי להוסיף כמה עשרות ילדים צורחים שנשמעים בדיוק כמו אלפיים ילדים באותה הופעה מדוברת. עמדתי 20 ס"מ מהמתוקה שלי וניסיתי להגיד לה שאני אחזור לקחת אותה בסוף. אין לי ספק שהיא לא שמעה אותי כי אני לא הצלחתי לשמוע את התשובה שלה, אבל היא לא התעכבה לברר את הסוגיה הזו ומיהרה לקפוץ על איזה מתנפח עמוס בדרדקים.
מיהרתי החוצה כשאני מסוחרר וממשיך לשמוע צלצולים באוזניים.

הדבר היחיד ששימח אותי באירוע הזה היא השנייה בא נכנסנו. אחרי ההלם של הרעש, קלטתי מכל עבר ילדים שקוראים בשמה של הנסיכה ומסמנים לה לבוא ולהצטרף אליהם.
איזה כיף לקבל אימות על מה שידעתי תמיד – יש לה מיליון חברים וכולם אוהבים את המתוקה שלי.

אחרי שנפטרתי מהרעש הזה חזרתי בריצה לאוטו (חנייה לרוחב שחוסמת שלוש מכוניות בחניון של הסופר הסמוך) ונסעתי לדרכי. עצירה קצרה אצל הנגר ששוב לא הצליח לעשות עבודה מושלמת. כלומר הכיסאות שהתנדנדו ונשברו תוקנו, רק לרגל אחת של אחד הכיסאות חסרה התחתית כך שהוא מתנדנד ולא יציב. "תבוא בשבוע הבא אני אתן לך פלסטיק כזה שתחבר לבד"
למה אנשי מקצוע בימינו הם בדיוק ההפך מכל מה שאני חושב שאיש מקצוע אמור להיות?

ניצלתי את השעה שהייתה לי בעיר הגדולה עד שהאירוע נגמר כדי לעשות משהו שלא עשיתי כבר חודשיים. הלכתי לשחות! הבריכות הראשונות הלכו בקלות. בשלישית כבר חרקתי ובעשירית התחלתי לחשב את האפשרויות שלי הן נעו בין להפסיק עכשיו וללכת להתקלח ועד לטבוע פה עכשיו ומייד. בסופו של דבר הצלחתי די בקושי להשלים 20 בריכות.
אני מתקדם יפה ב"עשיית כושר" רק בכיוון ההפוך. לפני ההפסקה הכפויה שלי כבר עשיתי מעל 30 והפעם בקושי 20.

חזרתי לאסוף את הילדה. הפעם אין להקות הבי מטאל ברקע. הפעם יש ליצנית, שנראית כאילו חזרה הרגע מהופעה של קיסס. גם אותה אני שומע בעוצמה שבטוח מפירה כמה וכמה חוקי עזר עירוניים. לילדה לא אכפת מכלום, נראה שהיא נהנתה מאוד. כשאני כבר מצליח להגיע אליה ולאסוף אותה היא רוצה לשתות מים. מסתבר שאין להשיג במקום הזה את המצרך הנדיר הזה (מים) בטח צריך להודות במשהו כדי לקבל שלוק. יש רק מיצים זוהרים שנראים כמו סרטן בבקבוק. הרמתי כוס חד פעמית וברז איתרתי בשירותים.

השבוע מצפה לי יום אחד של קניות אחרי העבודה,
יום אחד של השארות מאוחר (קצת לחץ בעבודה)
יום אחד של פיזור ילדים בבוקר,
יום אחד של יציאה מוקדמת מהעבודה כדי לאסוף שלושה ילדים משלושה מוסדות חינוך שונים,
יום אחד של לאסוף ילדה מחוג ריקוד,
חוץ מזה אסור לשכוח ביקור חוזר אצל הנגר, פגישה בבנק, אני כבר ממש חייב להסתפר…
ואני משוכנע ששכחתי לפחות שלושה דברים…

אני חייב לבדוק שוב עם קצינת המבצעים של המשפחה הזו…

אני שומר ראשונה.

הבונבונה הקטנה חולה (שוב), הפעם גם יש אבחנה רשמית – דלקת עיניים. וכמו תמיד היא מנצלת כל הזדמנות שעולה על דרכה כדי לסרב בכל תוקף לישון במיטה. רק על הידיים.
תינוק חולה זה אולי הדבר האומלל ביותר בעולם וכל פעם כשהיא כבר ישנה על הידיים ומניחים אותה בעדינות במיטה היא מייד פורצת בבכי קורע לב, אם נוסיף בכי בגוון צרוד בכלל הלב נקרע ואתה מוכן לבלות שנים על הכורסא איתה על הידיים רק לא לגרום לה שוב את הסבל הנוראי הזה.

וכך כבר כמה לילות רצוף אני וזוגתי עושים עליית משמר מדי ערב.
אני מנצל את העובדה שאני וותיק יותר וזוגתי עייפה יותר ולוקח לעצמי את המשמרת הראשונה.

בשמונה וחצי הבונבונים הגדולים ישנים. (באותו חדר, הבונבון נזרק מהחדר שלו וישן בחדר של אחותו הגדולה כי אנחנו מצפים לרעש ובכי בחדר שלו בכל פעם שננסה להניח את הקטנטנה במיטה).
בתשע מתחילה המשמרת הראשונה וזוגתי ממהרת לנצל את שעות השינה המעטות שעומדות לרשותה. אני מחשיך את הבית, נכנס לעמדת הכתף שק (תינוקת על הכתף) ומתמקם בעמדה על כורסת הטלוויזיה. כורסת טלוויזיה זה מסוג הדברים שאני שואל את עצמי שוב ושוב, איך גידלנו שני ילדים בלעדיה. לא משנה השעה או המצב, אני מתיישב עליה עם תינוקת בוכה מתנדנד כמה דקות והופ, היא ישנה. הבעיה שבלתי אפשרי אח"כ להעביר אותה למיטה.

השעות חולפות לאיטן, אין שום דבר בטלוויזיה, התשישות והעייפות גוברות עלי ואין לי כוח אפילו לקום לשים דיסק. ופתאום טלפון מחריד את השקט. הילדה מתעוררת ואני מזנק ומנתק אותו מהקיר. איזו חוצפה, מי זה שמעיז להתקשר באמצע הליל… המשפט נקטע באמצע כשאני מעיף מבט אל השעון ורואה שהשעה תשע ועשרים.

אני חוזר לעמדה. האח הגדול מתיש אותי (איזה תוכנית נוראית) משחק כדורסל מהליגה הישראלית מכבי "לא של המדינה" ת"א מול גלבוע "גנבו לי את הקבוצה" גליל. ממש לא מרגש אותי. בסוף אני מוצא את עצמי מול סרט אמריקאי חביב על גולשות בהוואי Blue Crash האמת, למרות שהוא צפוי הוא די מוצלח בתור סרט להעביר לילה בנעיצת מבטים לא ממוקדים. גולשת מקומית שחולמת על ניצחון בתחרות גלישה כאפשרות לצאת מהחיים הקשים שלה. החברה שמנסה לעודד ולאמן נראתה לי מוכרת והעייפות והטישטוש מנעו ממני לזהות את אנה-לוסיה מאבודים

מדי פעם אני קם ומפטרל. הבית שלנו קצר מדי. סיבוב בכל החדרים שלא ישנים בהם לוקח חצי דקה. אני מעיף מבט אל השעון (עשר וחצי) והתחושה שממלאת אותי היא בדיוק זו שכל טירון מכיר כשהוא מנסה להעביר את שעות השמירה בלילה והדבר היחידי שמעניין הוא מתי כבר לעזאזל נגמרת המשמרת שלי והמחליף יגיע.

אני מנקר ומסתובב ומתנדנד ומדי פעם מנסה שוב את מזלי להניח את התינוקת הישנה במיטה. פעמיים אפילו הצלחתי להשאיר אותה במיטה ולצאת מהחדר, באחת מהפעמים היא אפילו ישנה במיטה 10 דקות שלמות.

באחת אני מעיר את זוגתי שלא תתפור אותי בשמירה, אחרי שביליתי את רבע השעה האחרונה בעמידה בסלון ובהייה בשעון שעל הקיר. האישה שאיתי קמה ומתארגנת ואני כבר חולם על המיטה כשלפתע בכי מכיוון חדר הילדים. היא ממהרת לשם ואני עם הקטנה על הידיים מאחר למיטה כבר בדקה וחצי, אלוהים הצילו, תופרים אותי.
ברגעים כאלה מנסים להיזכר באותיות הקטנות בחוזה. מה היה בדיוק כתוב שם? מה מדיניות ההחזרה של הילדים האלו?

בחמש אני כבר שוב בסלון, שוב על הכורסא. הפעם אני אפילו לא עושה כאילו. אני מנקר את עצמי למוות עד שהשעון מצלצל שש וחצי. כשאני תשוש ובהכרה מעורפלת מתקלח מתלבש ונוסע לעבודה.

אחרי שלושה לילות כאלו אני כבר מתורגל. רק עוד 10 שעות עבודה, שני ילדים גדולים שצריך להפעיל בערב, עבודות בית ואז משמרת נוספת מתשע עד אחת…

בצבא לפחות יוצאים שבת מדי פעם…
עד מתי מרץ 08

דור של נפילים

בחג היינו במפגש משפחתי מהצד של אישתי.
יום הולדת 80 של אחת הסבתות. במסגרת החגיגות אחת הנכדות הכינה לה סרט עם תמונות מהעבר וראיונות עם חברים וכו'.
הבונבונה הגדולה שלי ישבה מהופנטת מול סיפורי הפלמ"ח.
האמת שגם אני. איזה דור. איזה סיפורים אילו חיים עברו עליהם.
לצאת מבית הספר ולהתנדב לפלמח למרות התנגדות ההורים (והילדה עונה להם אתם הייתם חלוצים, עכשיו תורי).

ניסיתי לחשוב על אנשים נוספים שאני מכיר מסביבות הגיל הזה.
סבא שלי (עליו השלום) התנדב לצבא הבריטי ונלחם בנאצים באיטליה, ואח"כ תרם את תרומתו הקטנה בהקמת צה"ל. וגידל משפחה בירושלים הנצורה עם צלפים ירדנים.
סבתא אחרת ברחה מגרמניה על האונייה האחרונה שיצאה מאירופה. וצדה יונים בת"א כדי להאכיל את משפחתה בתקופת הצנע.
סבא שני נשלח כילד לארץ מפולין כשההורים היו אמורים להגיע מאוחר יותר (ומעולם לא הגיעו).
רק לחשוב על התקופה ההיא על אלו שהיו צעירים בתקופת הקמת המדינה. נפילים אחד אחד.
איזה אומץ נדרש אז סתם לחיות. והיום כשאין לנו פחד קיומי יומיומי. היום החיים קלים יותר. היום אנחנו יכולים להתעמק בסוגיות פסיכולוגיות של גידול ילדים ומה מותר ומה אסור.
אז ילדים גדלו על פרוסה עם שמן זית. וארון שחוסם את החלון כנגד הצלפים הירדנים.

ישבנו כולנו והסתכלנו בסרט. צעירים יפים בבגדי חקי בתמונות שחור לבן דהויות.
בהיאחזות, במטע, עם הרובים הצ'כים הכ"כ ארוכים שהיו אז.
הם אבות האומה, כל אחד ואחד מהם.

ואני יושב וחושב על כמה קשה היה פשוט לחיות אז. ומצד שני כמה גבורה ואומץ, כמה אמונה ותקווה, כמה ציונות וביחד.

וכמה פשוטים ושגרתיים וסטנדרטים החיים שלנו.

ואז, לאט לאט מחלחלת ההכרה שזה לא בדיוק נכון.
גם מאיתנו נדרשה גבורה ואומץ, כשכילד גדלתי במושב בגבול לבנון שהיה חדיר למדי באותם ימים. ילד מבית ספר (שנה מתחתי) גדל אצל הדודים כי כשהיה תינוק חדרו מחבלים למושב ואמו הספיקה להחביא אותו לפני שנהרגה.
גם אני כילד למדתי לזהות את ההפוגות במטחי הקטיושות ולדעת מתי לרוץ למקלט.
גם אני ישנתי באמבטיה כי זה החדר הכי בטוח בבית (לא היו אז ממדים)

גם אני גדלתי על ציונות ועל עבודת האדמה.
גם אני קמתי בארבע בבוקר ויצאתי למטע חזרתי הביתה בשבע התקלחתי וחיכיתי בזמן להסעה לבית ספר. ביליתי את כל החופש הגדול בקטיף מלפנות בוקר ועד רדת השמש.

אז מה ההבדל? למה אני מסתכל עליהם כאל אנשים שהקריבו כ"כ הרבה שנאבקו על כל נשימה ועל כל זכות ועל עצמי אני מסתכל כחיים שגרתיים?
אולי בגלל השוני. לחיים שלי אני רגיל, והם נראים לי היום כמשהו אחר לגמרי.
אולי בשחור לבן זה נראה הרואי יותר?
אולי אז הכול היה התחלתי, ניסיוני, לי לרגע לא היה ספק שלא משנה מה יקרה, כמה קטיושות כמה חדירות. מדינת ישראל היא עובדה קיימת והיא לא תשבר. להם לא היה את העוגן הזה, כל אחד מהם הרגיש באופן אישי שגורל המדינה והציונות כולה מוטל על כתפיו.

ואולי סתם אני מסתכל אחורה ורואה גיבורים ובעצם הם היו אנשים כמונו ורק נקודת המבט היא שהשתנתה? אולי אותם גיבורים הסתכלו אחורה על החלוצים ואנשי העליות וראו בדיוק את אותו דבר?

לא נראה לי. נראה לי שבהחלט מדובר בגזע נפילים, גיבורים, אבות האומה.

יש לי יום יום חג

עונת החגים בפתח.

מה צופן לנו העתיד בעונה הדביקה הזו?
לא יודע מה איתכם, אני הולך להנות השנה מחגי ישראל כשאני מסוחרר קמעה.

למה? כובע! בעצם לא כובע, אלה כוס, כוס וויסקי.

בכל חג אני הולך להתחדש בבקבוק.

מעשה שהיה כך היה…
בבית אין מבחר גדול במיוחד של וויסקי.
יש לי גלןפידיך12 שאני לא מתחבר אליו, קשה לי להגדיר את הבעיה שלי איתו. אני קורא לזה חלול. הוא חלול מדי, חסר ייחוד וטעמים. הוא שטוח ומשעמם.
יש לי בערך שלושה שלוקים של בושמילס רגיל.
יש עוד בערך ארבע מנות של בושמילס מאלט 10.
וחצי בקבוק ג'וני שחור.
אה שכחתי יש עוד בקבוק טולמור דיו שמתחבא כמעט מלא לגמרי.

אני לא שותה הרבה בבית, וכשאני כן שותה אני רוצה משהו מעניין ואיכותי יותר מוויסקי שמקובל להזריק בצייסר בפאב. ולכן הבקבוק הראשון שנגמר אצלי היה הבלווני דאבל ווד. עכשיו אני בעיקר לוגם מהג'וני שהוא מצוין ללא ספק, אבל אני רוצה לגוון.
אני משתדל (ולרוב לא מצליח) לצאת לטעימות מדי פעם בפאב הבית. ככה נדגמו glenlivet, glenmorangie, Old Pulteney, Isle of Jura. וגם קלונטרף, גק, שיבס וגים בים ועוד שאני לא זוכר..

הבעיה העיקרית שלי שגם בפאב הבית אין דברים איכותיים מדי וכשהגעתי למסקנה שהגיע הזמן להתקדם לכיוון המעושן והכבולי יותר לא מצאתי לי שום דבר לטעום.
ואז התגבשה ההחלטה לקנות על עיוור בדיוטי.

חבר טוב נוסע בסוכות לחול וכבר הכנתי אותו שיאלץ להביא לי בקבוק. יש לי עוד כמה שבועות להתארגן על עצמי ולהחליט מה זה יהיה.

בשבוע שעבר שהתברר בפתאומיות שאנחנו לא יכולים לנסוע להורים לשבת יען כי הם יהיו בחו"ל
הבנתי שנפל הפול וחייבים להחליט מיידית על וויסקי.

נכנסתי למרתון של התייעצויות עם גיא ועירא ובפורום אלכוהול בתפוז.
מעושן עדין או ישר משהו חזק ואיכותי. כבולי או פירותי ברמה גבוהה.

ובסופו של דבר ההורים נסעו עם הרשימה הבאה

Lagavulin 16 Years Old
Ardbeg 10 Years Old
Highland Park 12 Years Old
The Macallan Elegancia
Bowmore Darkest
Bowmore 12 Years Old
The Glenlivet 12 Years Old
Caol Ila 12 Years Old

התוכנית הייתה שיביאו בקבוק אחד מהרשימה שהיוותה סדר עדיפות. בפועל, קנו לי שני בקבוקים, את הלאגוולין ואת ההיילנד פארק ועוד קיבלו מתנה איזו וודקה "מאוד מיוחדת" (כהגדרת ההורים) לא ברור איזו בדיוק אני אחכה בסבלנות שיחזרו ונראה מה זה בדיוק.

את ההורים אני לא אראה עד ראש השנה. שאז אקבל את הוויסקים החדשים שלי.

החבר שיטוס בסוכות יקבל רשימה אחרת.
משהו פירותי ואיכותי. גלןליבט או מקאלן או משהו אחר שאותו אקבל מיד אחרי סוכות.

מישהו טס ביום כיפור?

לא כוחות

מזמן לא כתבתי כאן. אולי הפוסט הזה יצליח להעביר קצת מתחושת המרוץ המטורף שאני חי בו בשבועות האחרונים.

יום שבת שמונה וחצי בבוקר, אני צועד לי ברחבי המושב שלנו דוחף לפני עגלה עם תינוקת.
השמש כבר קופחת אבל לא חם מדי. הכלבה רצה לפני מראה את הדרך (ומדי פעם חוזרת לוודא שאני עדיין הולך אחריה) באוויר דממה מוחלטת. שקט.
אפילו הציפורים שקטות.

תמיד אהבתי לישון עד מאוחר בבוקר. לפני הילדים אשתי הייתה מתפלאת כל סופ"ש מחדש, איך אני יכול בקלות כזו לדלג על כל הבוקר ולהתעורר בצהרים.
אז איך אדם כמוני שאוהב לישון מאוחר, שכמעט לא ישן בכלל בלילה הזה (שוב), איך אני מוצא את עצמי בשעה מוקדמת שכזו מסתובב בחוץ?

ילדים. זו הסיבה לזה שאני מסתובב בכאלו שעות. זו הסיבה שקמתי הבוקר בחמש וחצי. זו הסיבה שזינקתי מהמיטה פעמיים במהלך שעות ה"שינה" שלי. זו הסיבה לכל השינויים המהותיים שעברתי. זו הסיבה שאני כבר לא אותו אדם שהייתי לפני שבע שנים.

רעש מנוע של אופנועים מנסר איפה שהוא במרחקים ומזכיר לי שאני רוצה לעשות רישיון לאופנוע. כמו כל דבר אני מונע מתוך פנטזיות מוזרות, אפילו לא הייתי קורא לזה חלום או רצון, זו פנטזייה במיטבה. טיול על גבי אופנוע בהרים אי שם. זו הסיבה העיקרית שאני רוצה לעשות רישיון. כמובן שאני עוטף את זה בשיקולים הגיוניים ומעשיים, אבל בשקט לעצמי בלבד אני מוכן להודות שאני רוצה רישיון אופנוע רק בגלל הפנטזיה הזו של הטיול הזה.
מעולם לא נהגתי על אופנוע, אפילו לא על טוסטוס, אין לי מושג אם זה מעניין אותי, אם יהיה לי כיף, אם אני אוהב את זה. אני לא אתן לעובדות לבלבל אותי. אני חולם על טיול אופנועים וזהו!

טיול כזה עם עגלה בשקט של הבוקר מוביל אותי להרהורים פילוסופיים.
משום מה תוך שנייה אני חוזר ל"מנהלות", ליום יום, לעשייה.
ילדים זה שמחה – ילדים זה המון מנהלות ובירוקרטיה.
שלושה ילדים – שלושה מוסדות חינוך שונים – הפעוטון נגמר בארבע. הגן בשלוש וחצי חוץ מימים שבהם אין יום ארוך ואז זה באחת וחצי. הבית ספר באחת חוץ מימים שבהם יש יום ארוך ואז זה ברבע לשלוש. ברור לי שהשאלה היא לא אם נשכח מישהו איפהשהוא אלה מתי זה יקרה.

תחילת השנה אומנם שולחת את הילדים חזרה למוסדות החינוך ומביאה תקווה לקצת שקט ושלווה, אבל זו אשליה אופטית בלבד.
עם תחילת השנה חוזרים החוגים, ההסעות, ה"אני רוצה ללכת לחבר".
עם תחילת השנה מגיעים מיליון תשלומים מפוצלים לבית הספר, לגן, לפעוטון, למושב למועצה.
עם תחילת השנה נסגרת הבריכה וצריך להתחיל לגוון ולארגן ולעניין את הטף בשעות אחה"צ.

בשביל להצליח לצאת מהבית בשבע, השעון מצלצל בחמש וחצי. בדר"כ בשעה הזו אני מול הטלוויזיה מתנדנד על הכורסא עם תינוקת על הכתף. ספק בוהה ספק מנקר בלי להבין אפילו מה אני רואה.
עם טיפת מזל בשמונה וחצי בערב שלושתם ישנים, ואז מתחילים סבב של עבודות הבית.
בסביבות עשר גם זה מאחורינו. בעשר ועשרה אנחנו במיטה. בעשר ועשרים אני כבר מדווח "מוקי" על הכורסא ב"הכתף שק".

ילדים זו שמחה, על זה אני חותם בשתי ידיים. אבל ילדים זה המון בירוקרטיה וסידורים ומנהלות. ובעיקר ילדים זה הורים עייפים.

ילד ראשון זה הדבר הכי קשה בעולם.
בשני אתה מבין כמה קל היה רק עם אחד.
בשלישי זה כבר פשוט לא כוחות.
היחס הנכון לטעמי הוא שנים וחצי הורים לילד.

שלום כיתה א'

יש דברים שנופלים עליך בבום, ככה פתאום משום מקום ותופסים אותך לא מוכן.
יש דברים שמתכוננים אליהם שנים ובכל זאת תופסים אותך לא מוכן.

התחלנו כיתה א'.

איך זה קרה? שנים אני יודע שהרגע הזה יגיע.
כבר חודשים שמתכוננים אליו עם ביקורים בבית הספר ופעילויות לבוגרים בגן.
כבר שבועות שמתארגנים אליו עם קניות של תיק וקלמר ומחברות.
כבר ימים שמתרגשים ומדברים וחושבים ומחכים.

והבוקר פתאום הגיע ולא הייתי מוכן לקראתו.
כלומר, הייתי מוכן, התרגשתי איתה אתמול והבוקר, ולקחתי אותה לבית הספר עם החולצה הלבנה ועם הילקוט הענק.
וליוויתי אותה כשקיבלה פרח וסוכריה בכניסה לבית הספר.
ונכנסנו לכיתה שלה ומצאנו את הפתק עם השם על השולחן והחברים הגיעו.

ואז הלכתי ללוח למרכז הכיתה לצלם ועמדתי שם וראיתי אותה יושבת מולי על הכסא הקטן (כן, כסאות כמו בגן) מול השולחן הקטן והיא כ"כ גאה בעצמה, יושבת זקופה עם חצי חיוך.
קצת נבוכה, קצת שמחה, קצת סקרנית וכ"כ בטוחה בעצמה שזה בדיוק המקום שהיא צריכה להיות בו.
ואני עומד ממול ולא מבין מה קרה, איך זה המקום שהיא צריכה להיות בו? היא צריכה להיות עלי. היא התינוקת שלי. איך היא הגיעה לשם? אני לא מוכן לזה עדיין. אפשר לקבל הארכה?

אז ישבנו בכיתה ואח"כ במרחב המשחקים וצפינו בילדים כשהם מנהלים את האינטרקציה הכיתתית הראשונה שלהם עם המורה (איזהשהוא משחק הכרות) ואני מנסה לנחש מי יהיו החברות החדשות שלה, אם מי היא תתחבר מיד, מי יציק לה, מי יפריע, מי ימשוך לה בצמות.
וכל ההורים מסביב מפריעים יותר מהילדים ומתרגשים הרבה יותר מהילדים.

ואז היה גם טקס בחוץ. ילדי כיתה ה' יצרו קשתות מענפים ועלים.
ואז עברו זוגות זוגות ילדי כיתה א' כשהם נותנים ידיים לילדי כיתה ו' הגדולים.
השיירה התקשתה לפלס את דרכה בינות להורים המצלמים.

ואז היה טקס שכולו דיבורים מעל לראשי הילדים, הכל כוון אלינו להורים.
ותודה למפקחת ולמנהלת ולמורה למוזיקה על המוזיקה ולמורה למלאכה שעשתה את התפאורה למפקח האיזורי לפסיכולוג המחוזי למפקחת המיוחדת שנמצאת כאן היום לאחראי החינוך במועצה ולראש המועצה ולגזבר ולזה שניגן ולזה שצבע ולזה שבנה ולזה ששתל את העץ שמתחתיו אנחנו עומדים ולאמא ואבא שהביאנו עד הלום…
ואני רק חושב איזה מסכנים הילדים, הם כ"כ מתרגשים הם כ"כ רוצים לראות מה עושים בבית ספר הזה, מה עושים בכיתה, בהפסקה. ובגללנו מעסיקים אותם בשטויות האלו.
והנה סיימנו, אה שנייה, רק ריקוד של בנות כיתה ו' ודיקלום של כיתה ב' ושיר והנה ראש המועצה רוצה להגיד כמה מילים…

בסוף זה נגמר והם חזרו לכיתה שלהם, אכלו את הסנדוויץ, שיחקו בהפסקה וחזרו הביתה בהסעה.
"נו אבא, אין כח לספר הכל מהתחלה" אבל אני מת לשמוע את כל הפרטים הקטנים, עם מי שיחקת? עם מי דיברת? האם השתתפת? הצבעת? היה לך מעניין? היה כיף? הכל אני צריך לדעת.
הכל. אני צריך לדעת שטוב לה.

נראה שהיה לה טוב. היא חזרה עם חיוך ועם חויות ועם סיפורים של ילדה גדולה.
הילדה הגדולה שלי.
ואיפה אני הייתי?
איך לא ראיתי שהיא גדלה?
איך הרגע הזה תפס אותי לא מוכן?