שידרוג, למה זה טוב?

החלפתי מסך למחשב שלי בעבודה.
על פניו מאורע משמח.
אז זהו, שלא.

גדלתי מ17 ל 19 אינטש שזה יופי, כל מיני דפים שפעם נאלצתי לגלול אותם הצידה נכנסים לי עכשיו במסך.

הבעייה היחידה שאני פשוט לא מצליח לכוון אותו.
בהירות, ניגדיות, גמה, שליטה נפרדת לירוק/אדום/כחול, שעון ופאזה, חדות ואני הלכתי לאיבוד.

אחרי יום שלם של מלחמה בגוונים וורודים הצלחתי להגיע לבסיס לבן.
אבל לכל הרוחות האפור ממש דהוי, הכתב נראה כאילו מקווקו והצבעים לא חדים.

יום שלם אני נלחם עם הדבר הזה ולא מוצא פתרון.
גם איש התמיכה שלנו לא פתר את הבעייה והתעצב מאוד שהמסך שלי מחובר עדיין בכבל אנלוגי.
למרות שלמסך הזה יש חיבור דיגיטלי, למחשב אין.

בקיצור עוד שנייה אחת ואני זורק את המסך הזה עם כל ה "19 שלו ומנסה לחזור ל "17 הישן והטוב שלי שהכיר אותי וידע להראות לי כל דבר בדיוק כמו שאני אוהב אותו.

אפילו אין צורך לצבוע אותו בכחול, אני אנסה לשפר את התמונה ויש סיכוי לא רע שהיא תהפוך לכחולה
(או לירוקה או לכהה או למרצדת)

הצילו….

משפחה שכזאת

מנהל ה"מפעל" שלנו עזב.
אחרי שמונה שנים מאוד מוצלחות הרגיש (כנראה) שמיצה את העניין והאתגר והחליט לחפש משהו אחר. לגיטימי. העבודה אצלנו לא קלה, ובנוסף הוא גר די רחוק כך שיומיים בשבוע היה ישן פה באזור ובכלל לא חוזר הביתה.

אתמול חגגנו את העניין הזה ביום כיף.

כמו תמיד אצלנו, אירועים כאלו מתחילים באחת עשרה. כלומר אנחנו אמורים לעבוד שלוש שעות לפני היום כיף. כשכולם לבושים בבגדי טיול, מלאים במצב רוח ועסוקים ב"מורל".
למה? כמה פרודוקטיביות היו השלוש שעות האלו? מישהו באמת עבד? לא נראה לי.
אני הספקתי לנצל את השעות האלו לשתי ישיבות (זוכרים? האלטרנטיבה המעשית לעבודה).

בסוף גם השעה אחת עשרה הגיעה, בראנצ ויצאנו לדרך.
טרקטורונים טיול וארוחת ערב "על האש" ואז האירוע המרכזי של הערב, הפרידה המנהל העוזב.

כמעט בכל ראיון עבודה שהייתי, בכל מקום ששמעתי עליו חוזרת הטענה, אנחנו כמו משפחה שנייה. כל מנהל משאבי אנוש מנסה למכור את זה. אנחנו משפחה, אתה חשוב לנו כמו ילד. אנחנו אוהבים, אנחנו זה לתמיד.
וזה משהו שאתה שומע, מהנהן בראש ולא מתייחס אליו ברצינות. כולם אומרים אני אוהב אותך, ומי שלא יגיד יישאר מאחור.

נכון?
אז זהו, שלא.

שוב ושוב בכל אירוע של ה"מפעל" שלנו אני חש את זה שוב. האווירה היא באמת של אירוע משפחתי. עם הדוד המעצבן והריכולים על גרושתו של האח, והחברה החדשה של הילד.
וכולם מכירים את כולם, ממש מכירים.
את ליאוניד מהתוכנה, ואת דני מהנהלת חשבונות את סוזאנה מהשיווק וירחמיאל מהמחסן.
אולי זה בגלל הוותק, אולי בגלל הסגנון של ה"מפעל" שלנו, אולי זה סוג האנשים שעובדים פה.
אולי ואולי ואולי, אבל מה שבטוח שזה באמת ככה. לא רק מנהלת כח האדם, גם אחרון העובדים באמת מרגיש שזו משפחה.

הערב מתחיל במשחקי חברה, ואפילו אני שלא נוהג לקחת חלק בדברים כאלו, בדרך כלל תוכלו למצוא אותי יושב בצד ומחליף הערות ציניות על המתרחש לנגד עיני. (כן, בדיוק כמו שני הזקנים בחבובות) איך שהוא גם אני מוצא את עצמי עטוף בסרטים צבעוניים, מרכיב מילים, שר בקולי קולות וצורח כשהמנחה (איזו עבודה נוראית) צועק "חמש נקודות לקבוצה האדומה".

בקבוקי היין מתרוקנים במהירות, אחד אחרי השני ואז השלישי. והאנשים שמחים יותר מהרגיל, והצחוקים עמוקים יותר, והאנשים סמוקים יותר. יורדים אחד על השני יותר ויותר. בלי בושה. בלי להיעלב, בלי השלכות עמוקות מחר בבוקר. כמו משפחה.

ואז עולה כל מחלקה לשיר שיר פרידה.
ומסביב, לכל הוותיקים יותר, העיניים נוצצות והגרונות נסתמים.
המנהל העוזב מוחה דמעה. אשתו פורצת בבכי.
אחרי דברי הפרידה שלו (האמת, שלפחות משפט אחד ילך אתי אם אהיה מנהל יום אחד) כולם מתחבקים ודמעות ובכי אמיתי של אנשים אמיתיים שבאמת אכפת להם.

ואני? אני מתחיל להתרגל לזה. אז נכון שמקום העבודה שלי הוא קודם כל מקום עבודה. והמשפחה שלי מחכה לי בבית. והאנשים פה לעולם לא יהיו משפחה עבורי.
כנראה שאני מדור אחר, מפוכח קצת יותר, ציני הרבה יותר. משפחה לא בוחרים ואני בחרתי את העבודה הזו.

אבל כשאני רואה את האנשים האלו שעבורים זה באמת יותר ממקום עבודה. אנשים שלפעמים חושבים עדיין במונחים הסתדרותיים והקביעות בעיניהם היא באמת לכל החיים, כמו משפחה.
וכשיוצאים מהמפעל ופורצים החוצה לאירועים שכאלה, ואני חווה את הביחד הזה, יותר ויותר אני מרגיש קרוב אליהם. אחד מהם. כמוהם, וחשוב לי להשתתף במשחקי החברה הכ"כ אווילים כי אני חלק מהקבוצה ואכפת לי ממנה.

אלוהים, מה קורה לי? למה הפכתי?…

לחץ בבית המשוגעים

לשם שינוי בא לי לתאר קצת את בית המשוגעים בו אני מבלה חלק גדול מזמני.
כן, המפעל.

יש קצת לחץ לאחרונה, ולכן אני מבלה פה יותר זמן מאשר הייתי רוצה, יותר זמן מאשר אני רגיל בתקופות רגילות. ככה זה, לחץ. הקטע הוא שפה במפעל כשיש לחץ הוא מתבטא בעיקר באנשים שמתרוצצים במסדרונות רבים אחד עם השני, צועקים לחוצים. אבל עבודה אמיתית, מרוכזת, מדויקת ורצינית אין פה.

אז מה כן עושים כשיש לחץ?

ישיבות.
המון. כל כך הרבה ישיבות שזמן לתת עבודה ולהוציא תפוקה כמעט ולא נשאר.

לדוגמא, כל בוקר מתחיל בישיבה של כל אנשי המקצוע שעובדים על הפרוייקט.
מטרת הישיבה לראות מה עשינו אתמול יחסית למה שהיינו אמורים לעשות, מה אנחנו אמורים לעשות היום ומה הבעיות הפתוחות ואיך מתגברים עליהם.

נשמע הגיוני? אז זהו שלא.
חוץ מאנשי המקצוע מוזמנים לישיבה שני סמנכל"ים, שלושה אנשי שיווק, שני מנהלי מוצר ושני מנהלי פרויקט. לאף אחד מהם אין את הידע המקצועי הנחוץ כדי להבין על מה לעזאזל אנחנו מדברים, אבל כל אחד מהם חייב להשמע בישיבה, אז עוד לפני שנאמר משהו חשוב כבר עברה לפחות חצי שעה.

אנשי השיווק מחוייבים ללקוחות שמחכים למוצר, אז מייד אחרי שאנחנו מתארים את הבעייה שאחרונה שנתקלנו בה בגלל רכש שגוי, הגדרות שהשתנו או דרישות לא הגיוניות שנחתו פתאום, וזה דורש עוד כשבועיים עבודה שלא תוככנו מראש, מיד אחרי זה יקום אחד המנהלים ויזכיר לכולנו שחייבים לשלוח גרסא ללקוח מחרתיים. ובבקשה שנעשה כל מאמץ כדי לעמוד בדד ליין.
אז אנחנו מזכירים לו שמאז שניתן לנו הדד ליין הזה הוא בעצמו שינה את הגדרות הפרויקט, הוסיף חצי מיליון פיצ'רים חדשים וכל הדברים האלו לוקחים זמן.
נכון, הוא מסכים, אנחנו ביישורת האחרונה חברה, תנו גז.
סליחה, מתרומם אחד המדענים, אחנו כ"כ רחוקים מהישורת האחרונה שאנחנו לא רואים אותה אפילו עם משקפת…
עוד יומיים. נועל הסמנכ"ל את הישיבה והולך. כולנו מסתכלים אחד על השני, קל מאוד להגיד אבל אין שום סיכוי שזה ייקרה.
ובגלל שכולנו יודעים שזה לא יקרה אז היחס שלנו לפרוייקט משתנה.

אם הם לא לוקחים אותנו ואת הפרוייקט ברצינות, למה שאני אקח אותו ברצינות?
אם גם אם אני אעבוד 48 שעות ביממה אני לא אצליח לעמוד בזמן שהוקצב לי, למה בכלל להתאמץ?
וככה אחרי שבזבזנו בערך יומיים עבודה (שעה כפול 15 מהנדסים) על הישיבה הזו, מה בעצם השגנו?
הצלחנו להשביז עוד קצת את אנשי המקצע ולרפות את ידיהם. נהדר.

לפעמים אני שואל את עצמי איך האנשים האלו הגיעו לתפקיד ניהולי?
בצבא היה לנו אמרה, "איך מקבלים מג"ד?" – לוקחים חמור, קושרים אותו לעץ ומחכים 10 שנים.
מנהל הפרוייקט לדוגמא, אמור להיות הכי אינטרסנטי בעולם. גם הוא לא מבין את רוב הנושאים המקצועיים ולכן מתעקש להטפל למה שהוא כן מבין, נדבק חופר ונובר בדברים שוליים, מחליט בסופו של דבר לפי האדם האחרון שדיבר ומבלה את כל הישיבה בבדיקת מיילים ושליחת מיילים נוספים.
למה? כדי שאחרי הישיבה אגיע חזרה למשרד שלי לגלות שבנתיים הוא שלח לי 10 מיילים ובהם 10 משימות חדשות. חלק מהן סותרות את מה שנאמר בישיבה (שבמהלכה שלח את המיילים האלו).

יכול להיות שפשוט זוית הראייה שלי היא כזו שאני מפספס משהו?
יכול להיות שזה ניהול נכון?
יכול להיות שהבעייה אצלי? ובעצם כל האחרים בסדר?

יכול להיות שהם עושים לי דווקא?

יש ימים כאלו…

בוקר, המונית שלי אוספת אותי לנסיעה לעבודה. (15 20 דקות נסיעה).
אף פעם לא הייתי איש של בוקר ואחרי לילה קצר במיוחד אני עדיין לא במיטבי.
אני בוהה לי בשקט בעצי הזית שחולפים מול החלון ומרגיש שעוד יום של שביזות עומד בפתח.

יש ימים כאלו, שאני מרגיש שבא לי לזרוק הכול ולברוח.
לא לבלות יותר את רוב שעות היום סגור בחדר מול מחשב.
לא להתעסק עם אנשים שרובם הגדול, לדעתי, צריך להיות סגור בחדרים מרופדים כדי למנוע מהם התעסקות עם מערכות אלקטרוניות או עם סביבות תוכנה.

אני כבר יודע לזהות את הימים האלו עוד לפני שנכנסתי למשרד.
אני יודע מראש שביום כזה העבודה תתקדם באיטיות, דברים אחרים ימלאו את ראשי.
ההרגשה תהייה שהעבודה שאני עושה באותו רגע מיותרת, משעממת ומתישה.

כל דבר שמעבר לחלון יראה לי נהדר ביום שכזה.
החמסין שבחוץ ייראה לי טוב בהרבה מהחדר הממוזג.
הרעש שבחוץ יישמע נעים יותר לאוזן מהמדיה פלייר שרץ ברקע (ברגע זה להיטים של פוליס)

ביום שכזה אני מפנטז על להיות גנן, בנאי ואפילו נהג מונית. כל דבר שאני אוכל לעשות אותו בחוץ.

ביום שכזה אני נאלץ להזכיר לעצמי (שוב) שזו פשוט חוצפה מצדי לקטר.
סך הכול יש לי עבודה טובה, אז אולי היא לא הכי מאתגרת בעולם, אבל ברור לי שאני עושה אותה טוב.
הכי טוב.
שאין עוד אנשים ברמתי (המקצועית) במקום העבודה הזה.
אני לא עובד קשה מדי ולא יותר מדי שעות, ובשביל זה משלמים לי משכורת לא רעה בכלל.
הרבה מאוד אנשים היו מוכנים להתחלף איתי. ואין עוד מקום שאני מכיר שיכול להציע לי תנאים שכאלו. ולכן אני לא רואה את עצמי עוזב.

ולא פחות חשוב, לכן אני לא צריך להתלונן לקטר ולחפש לי משהו חלופי.

לא תמיד אני נהנה ממה שאני עושה, אבל מי כן?
אני משוכנע שגם לליצן בקרקס יש ימים שבהם לא בזין שלו לעלות להופיע.

עד כמה זה חשוב, האושר שלי בעבודה? יש כאלו שזה הכי חשוב להם בעולם.
אני? אני את האושר שלי מחפש בבית, אחרי שעות העבודה. ולכן פחות חשובה לי העבודה.

אם הייתי יכול לעזוב לחלוטין את העבודה ולהיות "עקר בית" הייתי עושה זאת?
הפנטזיה שלי היא לא להיות מנכ"ל גוגל ולהרוויח מיליונים,
הפנטזיה שלי היא שאשתי תרוויח מספיק כדי שאני אוכל להרשות לעצמי לשתחרר ולהיות בבית לגדל ילדים ולטפל בגינה שלי.

התחלתי משביזות יומית וסיימתי ביציאה לפנסיה.
כנראה שחפרתי מספיק עמוק.

עוף גוזל

בסרט "חומות של תקווה" אחרי שאנדי מצליח לברוח מהכלא יושב לו מורגן פרידמן מדוכדך.
יש שם מונולוג מצוין, על זה שיש ציפורים בכלוב שכשהן עפות ממנו אתה שמח כי אתה יודע שזה לא המקום בשבילהן אבל מצד שני העולם שלך נהייה אפור יותר בלעדיהן. הוא מסתיים במילים "אולי אני פשוט מתגעגע לחבר שלי"

ע' עזבה את העבודה.
מצד אחד אין ספק שזה הדבר הנכון עבורה, לעבור למקום אחר שבו תוכל להתקדם יותר, למקום שבו יעריכו אותה יותר שבו תוכל לפרוח ולהתקדם (אחרי הכל היא עדיין בחורה צעירה).
מצד שני יכול להיות שאני פשוט מתגעגע לחברה שלי…
הייתה בינינו הבנה בסיסית, היא הייתה מהסוג שלי. רקע דומה, הכקנו את אותן בדיחות אתם מושגים. את המוסד. את הקיבוץ. היא הייתה ארסית (ארס כמו של נחש, לא ערסית כמו לימור)

עברתי לשבת במקום שלה, בחדר עם מי שכעת הוא החבר הכי טוב שלי פה. (ו גם עם אחד הנודניקים הגדולים ביותר). עברתי לשבת ליד החלון שלה, עם העציצים שלה. עם התמונות שלה.
וקצת עצוב לי. מקום העבודה הוא קצת יותר אפור בלעדיה.

זה היה ברור שזה יגיע. מקום העבודה שלנו הוא לא לאנשים שרוצים להתפתח ולהתקדם בחיים. הוא לכאלו שרוצים לשבת בנוחות עד הפנסייה. לי זה מתאים, לבחורה צעירה שכל עתידה המקצועי עוד לפניה זו מלכודת. ולכן אין ספק שזה הדבר הנכון עבורה. בשקט גם ידעתי שהיא מחפשת כי חבר ראיין אותה במקום אחר, ובכל זאת כנראה שאני קצת מתגעגע לחברה שלי…

שיהיה לך המון בהצלחה ע', מקווה שיהיה לך טוב שם ושיהיו לך חברים טובים ושיהיה לך כיף לעבוד שם כמו שהיו לך פה…

היי טק, כבר כמעט ושכחתי ממך

ה- BFM פונה ל- DUT עבור מילוי ה-ITC שעל פיו נמלא SB בצורה כזו יראה ה- UVC אחרי רמה אפקטיבית שתרוץ On the fly על גבי ה Debugger
איזה יופי.

כמה שלא התגעגעתי לעולם הזה.
כבר מעל שנה שאני מחוץ להיי-טק.
כלומר לא לגמרי אני עדיין בגדול עושה את אותו דבר אבל לא בחברת סטארט-אפ עם פוטנציאל להיות האינטל הבאה, אלה ב"מפעל". כן, ככה קוראים פה למקום העבודה, "המפעל".
עולם אחר, בלי התחרותיות המטורפת, בלי לתת נשיקה עדינה בשקט לילדים הישנים כשאני מגיע הביתה, בלי אופציות ובלי כל הראשי תיבות הנוראיים מלמעלה.
בלי שאף אחד נוזף בי על זה שהחודש היו לי רק 20 שעות נוספות.

הגיעה אלינו אשת מכירות, סליחה לא התכוונתי להעליב. Account Manager Technology.
זה התואר המלא. למרות שבעצם מדובר באשת מכירות.
היא הגיעה לעניין אותנו בכל מני כלי תוכנה שהם מייצרים, היא מגיעה מאחת ממפלצות ההיי טק העולמיות שקנו בדרך מיליון חברות אחרות.
המשפט שרשום למעלה הוא ציטוט די אותנטי, גם אם לא מדויק לחלוטין, אבל הוא מעביר יפה את מהות הדברים.
חצי מהאנשים בחדר לא הבינו בכלל על מה היא מדברת, לא הבינו את ראשי התיבות ולא את הנושא בכלל. אני, שהגעתי מהעולם ההוא הבנתי אבל לא כ"כ רציתי לשמוע.
אז הגיתי לעצמי את הפוסט הזה, מתוך כוונה לכתוב אותו אח"כ.

בקיצור אחרי שסיימתי את האוניברסיטה התייצבתי לשירות החובה בסטארט אפ.
למי שמסתכל מהצד זה נראה עולם מאוד מפנק, רווחי, כדאי, מעניין ומה לא.
מה לא? לא שום דבר מעבר לזה. מעבר לחלון נמצא עולם אחר שקל מאוד לשכוח אותו כשאתה שקוע עמוק כ"כ בתוך הלוחות זמניים.
ארוחות? חדר כושר? כל מני פינוקים? הכל כדאי שלא תאלץ חס וחלילה לצאת מהחדר.
נביא הכל אליך, פיתוח תמונות, אפילו שליחויות לדואר ולבנק, רק אל תלך הביתה.

כמה אפשר לחיות ככה?
הרבה. אורך החיים המומצא של עובד היי טק, לא נמוך בהרבה מאורח החיים של אדם ממוצע אחר. בעבודה הקודמת עבדו איתי אנשים בני ארבעים ויותר, כאלו שכבר איבדו קשר עם הסביבה שלא מדברת בביטים. בבית כבר התרגלו לחיים בלעדיהם, והם יושבים מדי לילה בעבודה עד מאוחר מאוד בלילה. גם כשאין בזה באמת צורך.
תמיד היינו צוחקים על זה שהם פה בתור תמרורי אזהרה. אם לא תזהר תמצא את עצמך ככה בגיל 40. שים לב, פקח עיניים.

כולם יודעים את זה, כמעט כל עובדי ההיי טק מפנטזים על עזיבת התחום הזה. על הפיכה לנגרים או לכל דבר שהוא בדיוק ההפך מלשבת שעות מול מסך מחשב. אבל לא רבים עושים משהו בנידון.
אחרי הכל במקום אחר לא יקבלו את המשכורת הגבוהה את הרכב ליסינג (שכולם שוכחים אבל משלמים עליו) ואז מה? לרדת ברמת החיים?

אז זהו שכן.

אני מהר מאוד הפנמתי שרמת חיים זה לא עוד חמש או עשרת אלפים שקל בחודש.
רמת חיים זה להוציא את הילדים מהגן. זה לשחק איתם כדורגל בערב במגרש.
זה ללכת איתם לבריכה בצהרים. זה לחזור הביתה בשעות נורמליות ככה שאפשר לצאת בערב עם האישה. רמת חיים זה להיות רגוע ולא בלחץ תמידי בגלל איזה לו"ז שחייבים לעמוד בו.

כשעברתי ל"מפעל" ירדתי במשכורת במודע. העבודה שלי פחות לוחצת, פחות מאתגרת (איזה מילה יפה) פחות אופציות לקידום ובכלל בלי אופציות לבורסה.
מצד שני עליתי בשעות הנוכחות שלי בבית, אני יוצא מהבית בשבע ובחמש אני נכנס אליו חזרה.
אני רואה את הילדים שלי גדלים, אני גדל איתם.
מי יכול להגיד לי שירדתי במשהו? הרווחתי ובגדול.
לא מתגעגע, אני המשכתי הלאה ואני נהנה מכל רגע.