היא כבר גדולה, היא בגן של הגדולים. ומייד רוכשת לעצמה מנהגים של גדולים.

שנת צהרים? זה לקטנים! לא צריך, אז נכון חסרה לי שנת הצהרים שלה בסופי שבוע, אבל מצד שני היא מתמוטטת כל ערב בסביבות שמונה (אם בין הקוראים יש כאלו ללא ילדים, אז כן התמוטטות שכזו היא בהחלט אירוע משמח).

מה עוד מאפיין את הילדים הגדולים בגן? מתארחים אחד אצל השני ללא הפסקה. אז גם היא רוצה.

אתמול היה תורי לאסוף אותה מהגן ועוד בדרך הביתה היא מודיעה לי שהיא קבעה עם ילדה אחרת שהיום היא באה אליה ואין ברירה – הם כבר קבעו.

אז התקשרתי וקבענו ונסענו, להבדיל מפעמים אחרות שאמא לקחה אותה לילדים אחרים והייתה צריכה לדובב אותה, הפעם ישר היא והשנייה רצו לחדר ושיחקו נהדר.

רוצה משהו? קפה? כן, תודה.

ומה עכשיו? עכשיו אני יושב בפינת אוכל של אמא אחת מהגן. היא יושבת איתי כי חייבים ואנחנו מנסים להעביר כמה דקות באיזו שיחה לא מחייבת. היה קשה, איטי, ומביך אבל הצלחנו, באמת העברנו כמה דקות בשיחה לא מחייבת ועכשיו נשאר להעביר רק עוד 80 דקות בערך.

אני בנאדם חברותי יחסית (או לפחות מחזיק מעצמי כזה) אבל מה אני אמור לעשות פה שעה וחצי? אין לנו שום נושאי שיחה משותפים, כמעט ושום דבר מקשר. כשהילדים גדלים הם יכולים לבחור לעצמם את החברים כרצונם, אבל בגיל שלוש כל חברה של הבונבונה מגיעה עם חבילה, חברים חדשים להורים.

אני מאוד אוהב את החברים שלי ומאוד נהנה לארח או להתארח אצלהם, אבל אני מעדיף לבחור אותם בעצמי. הם כאלו שנקשרו בנפשי במהלך החיים מאלף ואחת סיבות. ולא, זה שהם הורים לילד שחבר של אחד הילדים שלי זה אולי הסיבה שנפגשנו לראשונה אבל לגמרי לא הסיבה שאנחנו חברים היום.

צרת רבים? אני רואה על פניה של האמא שיש בערך מיליון דברים אחרים שהייתה מעדיפה לעשות כרגע במקום לשבת איתי לקפה מביך ודומם. אם הם דומים במשהו לנו, (ואני מניח שזה המצב) אז בטח מחכה לה מכונת כביסה מלאה שצריכים לתלות או ארוחת ערב להכין או כל אחת ממיליון וחצי המשימות שמרכיבות את היומיום של משפחה ממוצעת. ובמקום זה היא תקועה פה, עם החבר החדש שהבת שלה בחרה עבורה.

יום בשבוע אני יוצא מוקדם מהעבודה ואוסף את הילדה מהגן. זה היום שלי איתם. אמא חוזרת מאוחר מהעבודה ביום הזה, לפעמים אפילו אחרי שהם ישנים. זה היום שלי לבלות איתם. לשחק, לבלות, להתחבר. אבל היום אני מבלה את היום הזה עם האמא הזו במקום עם הילדים שלי. במילה אחת, א.כ.ז.ב.ה

אבל אני יודע, זה חלק חשוב מתהליך ההתבגרות של הבונבונה הקטנה. היא רוצה לצאת לכבוש את העולם, והצעד הראשון זה ללכת לחברים, לראות את החדר שלהם, לשחק במשחקים שלהם, לפתח תכונות ויכולות יצירת קשר, דברים שיהיו חשובים ביותר בעתיד. אבל בעתיד בזמן שהיא תתחבר עם ילדים אחרים אני לא אהייה חייב להעביר שעה וחצי בפינת אוכל זרה שותה קפה עם אמא אחרת שהדבר היחידי המשותף לנו זה הרצון של שנינו להיות במקום אחר כרגע.

]]> http://sorter.wordpress.com/2011/11/28/%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%99%d7%9d/feed/ 1 sorter http://sorter.wordpress.com/2011/11/28/%d7%9b%d7%9e%d7%94-%d7%9b%d7%9e%d7%94/ http://sorter.wordpress.com/2011/11/28/%d7%9b%d7%9e%d7%94-%d7%9b%d7%9e%d7%94/#comments Mon, 28 Nov 2011 12:01:12 +0000 sorter http://sorter.wordpress.com/?p=672 המשך לקרוא »

הכלב של השכן שלי נבח כל הלילה. בבוקר שאלתי אותו מה עבר עליו.

כל פעם אחרי שהפועל מנצחת דרבי הכלב נובח כל הלילה, הוא ענה לי.

מוזר, אמרתי, איך הכלב מתנהג אחרי שמכבי מנצחת?

לא יודע, הוא ענה, הכלב רק בן ארבע.

]]> http://sorter.wordpress.com/2011/11/28/%d7%9b%d7%9e%d7%94-%d7%9b%d7%9e%d7%94/feed/ 0 sorter a http://sorter.wordpress.com/2011/11/13/%d7%99%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%a1%d7%93%d7%a8/ http://sorter.wordpress.com/2011/11/13/%d7%99%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%a1%d7%93%d7%a8/#comments Sun, 13 Nov 2011 13:13:06 +0000 sorter http://sorter.wordpress.com/?p=660 המשך לקרוא »

]]> כבר כמה זמן שלא טוב לי בעבודה.

אני מוצא את עצמי לא רוצה ללכת לשם. קשה לי לקום, נוסע 60 קמ"ש כל הדרך. עובד בלחץ ובעצבנות. מתפוצץ על אנשים שלא בהכרח הגיע להם. והכי גרוע, אני חוזר הביתה עצבני ומפר את הכלל שקבעתי לי כבר לפני שנים – "מה שקורה בעבודה נשאר בעבודה". כשאני נכנס הביתה אני מקדיש את עצמי את כל תשומת הלב שלי למשפחה. הם מאבדים מספיק שעות אבא כשאני לא נמצא. בשעות שאני כן נמצא אני 100% נמצא.

אבל בשבועות האחרונים זה לא המצב. אני חוזר עצבני, אחרי יום מעצבן ולא מצליח לנער את זה ממני. אני נשאר עצבני גם אחה"צ עם הילדים, וגם בלילה. אחרי שני לילות רצופים שממש לא הצלחתי לישון, הבנתי שחייבים לעצור את המצב הזה. ישבתי עם עצמי ניתחתי את המצב ואת האפשרויות העומדות לפני.

יש לי בוס גרוע. הדבר היחידי שהוא תורם לי זה בתצוגת תכלית של כל מה שאסור לעשות כמנהל. הוא לא מקצועי מספיק בשביל להבין מה אנחנו עושים ולהדריך ולהוביל אותנו. במקרה הטוב הוא מנסה לרדוף אחרי הדיונים ללא הצלחה, ובמקרה הגרוע הוא מנסה להבין ושורף לנו שעות של הסברים חסרי תכלית. חסרי תכלית, כי חוץ מזה שהוא לא מקצועי ולא מבין הוא גם לא זוכר, ואז אנחנו מוצאים את עצמנו מסבירים שוב את מה שהסברנו לו שבוע שעבר. ובמקרה הממש גרוע הוא מנסה להכריח אותנו ללכת בכיוונים לא נכונים.

זה לא חדש. ולזכותי למדתי איך להתנהל מולו. אני מוביל את הצוות שלי במסלולים עוקפים ומנתב אותם כדי להקטין למינימום את החיכוך שלו עם העובדים שלי כדי לשמור על המוטיבציה שלהם. כשנשאלתי במסגרת משוב שעשו אצלנו מה דעתי עליו אמרתי שהדבר הטוב ביותר שאני יכול להגיד זה שאחרי שלמדתי להתנהל מולו הוא כמעט ולא מפריע לי לעבוד.

הבעייה שהוא לא היחיד. לאחרונה אני עובד הרבה באחד הפרויקטים המרכזיים שלנו, אחד שלא הייתי חלק בעשייה המקורית שלו אבל נקראתי לדגל כדי לנסות ולהציל את מה שאפשר. אנחנו כבר כשלוש שנים אחרי סיום הפיתוח שלו ועדיין המוצר לא סגור, עדיין נלחמים בבאגים ובמיליון צרות. אחת הבעיות העיקריות של הפרויקט הזה הוא המנהל שלו. שהוא מצליח להיות גרוע עוד יותר מהמנהל הישיר שלי (והתחרות ממש לא פשוטה).

אז למה אני מתעצבן? כי מתחילים לחשוב על הדור הבא של אותו מוצר, דור שבשאיפה יוכל לדחוף קדימה את המוצר המגמגם הזה, ולהשכיח חלק מהצרות שגרם לנו. על פניו פתרון מצויין, כ"כ הרבה זמן וכסף אנחנו זורקים על תיקון הקיים, כבר בהחלט עדיף פשוט לעשות חדש יותר וטוב יותר. הבעייה שאת הפרויקט החדש מוביל אותו צוות שהצליח להשמיד את הישן. תוסיפו על שני אלה שכבר תיארתי עוד שני קשישים פנסיונרים שפוחדים משינויים ורוצים לעשות בדיוק כמו בקודם כי זה מה שהם מכירים והנה לכם מתכון לכישלון ידוע מראש.

וזוגתי אומרת לי, אתה בכלל לא קשור לזה, למה אתה מתעצבן? למה באמת? כי איכפת לי מהמקום האידיוטי הזה שאני עובד בו. כי אני מאמין שאם כבר עושים משהו אז לעשות אותו הכי טוב שאפשר. כי אני לא אוהב לעשות שוב את אותם טעויות, אני בעד טעויות חדשות. כי אני יודע שבסופו של דבר שזה יתפוצץ אז שוב הכל יפול עלי. שוב אני יקרא לדגל להציל את המולדת ויאלץ לעבוד פי אלף יותר קשר כדי לתקן את מה שניתן יהיה לתקן במקום לעשות מראש כמו שצריך.

דיברתי עם מי שצריך. שפכתי את הלב, הסברתי מה אני חושב ולמה ומה כדאי לשנות. ומי צריך לזוז. התפרצתי לדלת פתוחה אמרו לי. למעלה מודעים להכל ושום דבר לא הפתיע אותם. תנשום עמוק, קצת סבלנות, יהיה בסדר, הנושא בטיפול ועוד כהנה והנה…

אז למה אני לא נרגע? כי בכל יום שעובר נקבעים עובדות בשטח. תוכניות לביצוע. הזמנות לקבלנים. התחייבויות ללקוחות. דברים שלא נוכל לא לעמוד בהם ולא לשנות אותם אח"כ. אם לשנות אז היום! עכשיו! כל דקה תעלה לנו ביוקר! איך זה לא ברור? איך לא רואים את זה?

לפעמים לא לקבל החלטה (גם אם היא קשה מאוד) זו ההחלטה הכי גרועה שאפשר לקבל.

]]> http://sorter.wordpress.com/2011/11/13/%d7%99%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%a1%d7%93%d7%a8/feed/ 2 sorter 2

אולי אני פשוט רדוד? אולי אין על מה לדבר איתי?

יצא לי לבלות זמן איכות לבד עם עצמי, ולהפתעתי גיליתי שזה לא כזה תענוג גדול כמו שחשבתי.

אשת החייל לקחה את הילדים ונסעה לכמה ימים לעיר הגדולה לביקור משפחתי. הייתי חייב לעבוד ולא יכולתי להצטרף, אז יצא שביליתי כמה ימים לבד.כן, כמו פולני טוב ישבתי לי לבד בחושך בזמן שהם בילו וחגגו.

בימים האחרונים חיכיתי לזה כבר בקוצר רוח. מתי אתם כבר עפים מפה? משאירים אותי קצת לבד. קצת שקט. קצת לישון לילה שלם בלי "אבא, לכסות אותי" בלי בכי ומריבות. בלי להתחשב ולהתחלק בטלויזיה. לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה. איזה כיף לי.

ואז זה הגיע. ניצלתי את ההזדמנות שאף אחד לא מחכה לי לסגור פערים בעבודה וחזרתי הביתה מאוחר. בנסיעה הביתה לא יכולתי לחכות כבר לרגע שאגיע לחופש הקטן שלי.

אבל, כבר מהחנייה הבנתי שזה לא יהיה מה שחשבתי. הבית החשוך נראה מאיים מבחוץ. אין שמץ של אור, אפילו פנסי הרחוב כאילו חשכו לכבודי. הכלבה מאושרת לראות אותי, אבל אני לא רואה אותה, הכול חשוך ושקט וריק. בעיקר ריק. כאילו כל החיים עזבו את הבית הזה, שביום רגיל זה הבית הכי נהדר בעולם.

נכנסתי והדלקתי את כל האורות. (טוב אולי לא את כולם אבל מספיק כדי שתהייה הרגשה של בית) מה עכשיו? מהחושך נפתרתי, מה עם השקט? כיוונתי את הממיר לערוץ רדיו, לא אופטימלי אבל לפחות גם הדממה עזבה. רק הלבד נשאר, איזה כיף.

כיף? לחצתי על הקומקום, ובנתיים נשכבתי על הספה ובהיתי באיזו סדרה טיפשית. כשהקומקום קפץ כבר לא היה לי כח לקום. ככה שכבתי שמוט על הספה והערב עבר. לא עשיתי כלום. פשוט העברתי את הזמן. בסוף כן קמתי ועשיתי קפה. על ארוחת ערב בכלל לא היה מה לדבר. מה עושים? לבד! בלי האישה, בלי הילדים ובלי משימות על משימות של טיפול ואחזקה בכולם. בלי אמבטיות, בלי כביסה, בלי כלום. ופשוט לא עשיתי כלום.

איזה שיעמום להיות לבד איתי. איך אישתי סובלת אותי. לא הצלחתי להביא את עצמי ללעשות משהו.

בבוקר פתאום קלטתי את זה שלא דיברתי כל הערב, פשוט לא הוצאתי מילה מהפה כל הערב הזה. הרגשה ממש מוזרה. לא הרגשתי ככה לבד גם שהייתי שבוע בחו"ל לבד מטעם העבודה וכל ערב הייתי לבד. הפעם אולי בגלל הסביבה המוכרת הלבד היה ממש מורגש.

לפחות יצאתי עם מסקנה אחת מהערב הזה, מסתבר שאין לי תחביבים, אין לי תחומי עניין מעבר לעבודה ולמשפחה (לא בסדר הזה) וברגע שאין לי אותם אין לי מה לעשות עם עצמי. אני חייב להשיג לי תחביב או למצוא מה מעניין אותי. ומהר. רעיונות למישהו?

ללילה השני כבר קבעתי ויצאתי עם חברים, רק לא להשאר לבד עם עצמי עוד ערב.

ואני מתעלם לגמרי מהכתובית "עקב תקלה ארצית ישודר הפרק מההתחלה" לא הבנתי מה הכוונה עד שנגמרו הפרסומות והפרק באמת התחיל מההתחלה.

פרק אחד, זה כל מה שלקח לי לשנות את דעתי מקצה לקצה.

למה הפרק נגמר באמצע? למה אין הדחה? שוב פעם הדחה רק פעם בשני פרקים? למה זה טוב המריחה הזו?

למה כל אתגר נמשך שבוע? יש לי הרגשה שהזמן שראיתי את הזוג הדתי נלחם בחזיר לקח יותר זמן מאשר לקח להם במציאת לתפוס אותו, ואם כבר, אז כמה אפשר? בכי, הקאות, דמעות, כזו אומללות בגלל חיה קטנה שדרך אגב, אל תספרו להם, אבל גם אותה ברא אדושם שכ"כ עזר להם בפרק הראשון.

איך הגיעו הכדורגלן וזוגתו למשימה אחרי שברחו להם והם בכו שהם אפילו לא יודעים איפה הם נמצאים?

למה העריכה המגמתית שמתעקשת להראות את הערבי מתעלל ביהודייה האומללה שעסוקה בלרחם על החזיר?

haven't the Jewish people suffer enough?

אז זהו שכן. לי זה הספיק, לפחות אפשר להסתכל על הצד הטוב בעניין, שני צוותים כנראה נהרגו על קידוש השם והפפריקה כי הם נעלמו לנו מהפרק בשלב מאוד מוקדם. (שני האופים ושתי הבחורות שעד עכשיו אני מנסה להבין מה זה בדיוק הדבר שהיא לבשה, הרמז היחידי שהצלחתי להשיג שזה ורוד…

לוקח חזרה את כל המילים הטובות שאמרתי!

]]> http://sorter.wordpress.com/2011/10/31/%d7%94%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a5-%d7%9c%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%9f-2-%d7%94%d7%a4%d7%95%d7%9a-%d7%92%d7%95%d7%98%d7%94/feed/ 0 sorter http://sorter.wordpress.com/2011/10/27/%d7%94%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a5-%d7%9c%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%9f-2/ http://sorter.wordpress.com/2011/10/27/%d7%94%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a5-%d7%9c%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%9f-2/#comments Thu, 27 Oct 2011 12:48:02 +0000 sorter http://sorter.wordpress.com/?p=639 המשך לקרוא »

את הגרסה האמריקאית אני אוהב. את הסיבוב הישראלי הראשון לא ראיתי.

לא זוכר למה, אבל באופן עקרוני ריאליטי ישראלי מעצבן אותי יותר מכל דבר אחר.

הישרדות ישראל נכנס אצלי לקטגוריה של דברים שפיזית אי אפשר לצפות בהם בלי לאבד את העשתונות ולקפוץ מהחלון. הכול נמרח, כל דבר נראה מאולץ, ממוחזר, לעוס ומותש.

אבל…

הילדים נרדמו מוקדם, לא היה שום דבר אחר באותו זמן וזוגתי רצתה לראות.

ככה שלא ציפיתי לכלום. הייתי בטוח שיהיה נוראי. ועוד כזה שיימשך שעתיים, אלוהים ישמור…

אז זהו, שהפעם הוא שמר.

היה מעולה!

פשוט נהניתי. הבחירה של הזוגות מוצלחת. כולם כאלה שכיף לראות אותם, חוץ מזוג אחד שלא הצלחתי להבין אותו, זוג שלשמחתי לא עלה על המטוס בסוף.

שחקן כדורגל וזוגתו ש"סיימה עכשיו תיכון" (לא נגעתי, ככה היא הוצגה) ממשים את כל הסטריאוטיפים. "איפה זה דרומה אל הנגב? מאמי נראה לי הנגב זה בחו"ל". רק אח"כ התברר שהיא מתעמלת קרקע, וכנראה שהיא המוצלחת שבין השניים.

שתי חברות שלא נסגרתי על טיב החברות. הן יותר מדי נראות אותו דבר ומשלימות אחת את השנייה לטעמי, אולי הן יותר מסתם חברות טובות? בכל מקרה רמת הלחץ היא כזו שאחת הצליחה לדרוס את חברתה.

שני האחים עליהם אמר הכדורגלן "סוג של סטנדאפיסטים" ולא היה רחוק מהמציאות. בהחלט, הם מצחיקים בטירוף.

האמא והבת, מדריכת כושר שיורה סיסמאות גיוס חסרי תוכן ברצף. הוכחה ניצחת שיותר מדי עבודה על הגוף והכושר בסוף גובה תשלום מהמוח, ולא, זה לא "ניצחון על האבולוציה". מה שכן ליד אמא כזו לא ברור אם יש שם בכלל עוד מישהו או סתם בובה, כי הבת נעלמה לגמרי.

שני הדתיים מחמד, שמרמים לאורך כל התוכנית שהם מתחרים בשלישיה ולא בזוג. הם ואלוהים, למי ששאל איפה היה אלוהים בזמן האחרון, אז גילינו סופסוף את התשובה, הוא רץ למיליון.

אבל לזכותם כיף לראות אותם. הם די חינניים ומשעשעים.

למעשה כיף לראות כמעט את כולם.

המוסלמי והיהודייה שהשילוב הזה מאפשר להם לצחוק גם על היהודים וגם על המוסלמים בלי ממש לפגוע באף אחד.

שתי התימניות שלא מביאות שום דבר מיוחד אבל הן יודעות לשמוח ולשמח את הצופה.

יש עוד כמה זוגות שמלהיבים פחות, אולי זה סימן מההפקה שלא כדאי להתרכז בהם, אולי הם פשוט פחות מצחיקים כמו לדוגמא הדוגמנית והקרח הנמוך שלא ממש ראינו משהו מהם בפרק הזה או שני החברה הצעירים שפרט לזה שהוציאו מהכדורגל את סוף הפיתרון שלא היה להם גם מהם לא ראינו כלום. גם צמד האופים לא לגמרי ברור, חברים? היא הבוס שלו? הוא החברה הכי טובה שלה? מה קורה שם? אבל גם מהם לא ראינו כמעט כלום.

בקיצור, כיף של תוכנית.

כדאי. אבל מצד שני גם אחרי הפרק הראשון של הישרדות חשבתי שזה הולך להיות מוצלח. אז מה אני מבין…

]]>

איך מורידים ילד טורקי מהגג?

עם סולם ריכטר.

זה נוראי, אני יודע. אבל ממש צחקתי מזה אתמול, ובגלל שלא הצלחתי להזכר מתי פעם אחרונה צחקתי מבדיחה חשבתי שמין הראוי לשתף.

לא הייתי מודע לזה עד לאחרונה, והשבוע פתאום הבנתי שאני עמוק בתוך משבר גיל הארבעים / משבר אמצע החיים.

יצא לי לדבר עם מישהו והתיאורים שלו לגבי מהות המשבר הזה, הבהירו לי משהו שלא הצלחתי לפענח לבד – גם אני עמוק תוך המשבר הזה.

מסתבר שמהות משבא אמצע החיים מסתובבת סביב שני דברים, הבנה שהחיים עוברים כ"כ מהר ו"אני".

דבר ראשון מהירות החיים. הכול עובר כל כך מהר. נראה כאילו לא מזמן הייתי ילד. השתחררתי ממש לא מזמן, סיימתי אוניברסיטה ממש עכשיו, הילדים נולדו אתמול…

ובפועל, הכול נמדד כבר בעשרות שנים. הכרתי את אשתי לפני כעשרים שנה. אני נשוי 15 שנה. סיימתי אוניברסיטה לפני 11 שנה. הבונבוניירה נולדה לפני 10 שנים.

ואם כל עשרות השנים האלו חלפו כהרף עין, באיזה מהירות יעברו עשרות השנים שעוד נותרו לי? ואם זה המצב, אז אחרי עשרות שנים של מחויבות לצבא, ללימודים, לעבודה, לאישה ולמשפחה, מתי יגיע הזמן של מחויבות שלי לעצמי?

מתי מגיעה השלווה והנחמה? מתי אני יוכל להתרכז בעצמי? לעשות מה שאני אוהב? לעשות מה שבא לי?

זה מתבטא בשביזות בעבודה. לא רע לי, אבל האם אני באמת רוצה להעביר את רוב שעות הערות שלי במשהו שלא רע לי? איפה ההגשמה העצמית? למה לא להעביר את כל הזמן החשוב הזה במשהו שעושה לי טוב?

וזה מעלה שאלה מצוינת, מה אני רוצה לעשות בזמן הזה? אם הכול היה פתוח בפני, מה הייתי רוצה לעשות? ולמרבה הצער, על השאלה הזו, אין לי תשובה.

אבל אולי זה חלק מהעניין, אולי העניין הוא לא לעשות מה שאני רוצה? אולי מהות העניין זה החיפוש אחרי אותו דבר חמקמק, אותו משהו לא ברור שקשה להגדיר ולכמת ורק אפשר לדעת שהוא חסר בלי לדעת מה הוא בכלל.

תוספת מאוחרת: ועכשיו אחרי הקריאה זה נראה לי פתאום קטוע. כאילו נעצרה לי המחשבה באמצע. האמת שזה לא רחוק מהאמת, רק בדיוק הפוך. מפה המחשבות התחילו לרוץ כ"כ מהר וכ"כ רחוק שלא יכולתי לעקוב אחריהם עם המקלדת והעדפתי פשוט לוותר.

]]> http://sorter.wordpress.com/2011/10/22/%d7%9e%d7%a9%d7%91%d7%a8-%d7%92%d7%99%d7%9c-%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%9d/feed/ 0 sorter http://sorter.wordpress.com/2011/10/10/hello-world-take-two/ http://sorter.wordpress.com/2011/10/10/hello-world-take-two/#comments Mon, 10 Oct 2011 14:20:23 +0000 sorter http://sorter.wordpress.com/?p=614 המשך לקרוא »

אז זהו, חזרתי.

התגעגעתי אז באתי. מזמן לא כתבתי, מזמן לא קראתי ולא קרא כלום.

אבל פתאום חסר. פתאום אני מתרגם אירועים בחיי לפוסטים מתאימים, פתאום בא לי לכתוב.

אז דבר ראשון לכבוד ההתחלה החדשה, סגנון חדש. נמאס מהשחור והאפל הזה אני מחפש לי משהו בהיר. ומייד אחרי השינוי אפשר יהיה להתחיל לכתוב.

תוספת חמש שעות מאוחר יותר: יש סגנון בהיר ויפה אבל במעבר איבדתי את תמונת הלוטריה שלי. לא נורא גם פיגווינים זה טוב…
עדכנתי גם את העמוד "מי אני" ואת "מה בבר"
עמוד הסדרות כ"כ לא רלוונטי שאין לי כוח להתחיל והוא נדחה למועד מאוחר יותר.
בכל אופן כל הסדר הזה עושה אווירה של חזרה הביתה

]]>

אני אנסה ניסוח פחות מבהיל, יש רגעים שאין ברירה אלה לעצור הכול ולחלום.

הבונבונית הקטנה חולה, חום ובכי כל הלילה. כבר לילה שלישי שאני לא ישן במיטה שלי.
זה לא מונע את הצורך לארח את כל המשפחה של אשת החייל לקומזיץ אתמול בלילה.
גררתי את עצמי בקושי לעבודה וגם פה הלחץ והטירוף בשיאו.
הלקוח בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות משתולל וחוסם כל אפשרות להתקדמות בפרויקט.
עוד ארבעה פרויקטים מקרטעים במקביל…

יש לי נוהל קבוע שאני מקפיד עליו בקפדנות, כשאני נכנס בבוקר למשרד, אני שותה כוס תה ונושם שתי נשמות עמוקות לפני שאני קופץ למים ומתחיל את היום. בזמן הזה אני מתעדכן קצת במה שעבר על העולם ביממה האחרונה.

והבוקר מצאתי את זה

וזהו. לא יכולתי לזוז מהכסא.

אני מין איש כזה שמונע מפנטזיות. מה לעשות, אני חזק מאוד בחלומות.
עשיתי קורס ברמנים בגלל פנטזייה שכזו, רישיון לאופנוע בגלל פנטזיה שכזו.

אבל זה, זה הפנטזייה האולטימטיבית. זה החלום, עם דגש ב ה' הידיעה.

התקופה היפה ביותר בחיי, זו שאני מוכן לחזור אליה מייד בלי לשאול שאלות במידה ומישהו יציע לי, זה הטיול של אחרי הצבא.
חצי שנה של כיף בלתי נגמר, של חוויה אחת ארוכה ומתמשכת. של חוסר אחריות מוחלט.
הפעם היחידי שנתקלנו בסוג של דאגה בטיול היה בוקר אחד שלא היו עוגיות לקפה של הבוקר…

אז זה עושה לי את זה. האפשרות לחזור היום עם שלושת הילדים, עם הבית המשכנתה והכלבה לסוג של חופש כזה, כמו שחוויתי אז, זה פשוט קוסם.

שעה הייתי צמוד למסך. בהתחלה קראתי את הכתבה וממנה עברתי לבלוג שכתבה המשפחה פתחתי בפרק ראשון – מאי 2009 והתחלתי לקרוא כמו מכור.
לא הגעתי רחוק כ"כ, בכל אופן ישיבות ואנשים התחילו להתדפק על הדלת ונאלצתי לחזור לעבודה.

אבל כל היום בכל רגע שהמוח שלי מתפנה ממשימות היום יום הוא חוזר למשפחה הזו. ההם שעשו את זה! אלו שלא רק חלמו, אלה לקחו החלטה ויצאו לדרך.

ברור לי שבין טיול שכזה לבין הטיול ההוא השוני גדול מהדמיון. היום נסיעה לים עם שלושת הילדים הופכת למטלה שחוזרים ממנה מותשים. נופש בקלאב ביוון שהפנטזייה מובילה אותך להשתרע על החוף עם ספר ובירה הופך לסוף שבוע של הרבה כיף אבל גם הרבה עבודה.

וברור לי שהפעם חוסר האחריות יתחלף באחריות אדירה – מה אם משהו יקרה… וחוסר הדאגה יתחלף בדאגה קבועה – מה אם משהו יקרה…
ובכל זאת זה הכי קרוב שאפשר לחזור לאז. והילדים כבר לא תינוקות וכשיש להם מצב רוח נכון אז ממש אפשר להנות מחברתם.

אז מה אתם אומרים? אפשר?
אני אמשיך לחלום…